אדמונד ברק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדמונד ברק (12 בינואר 1729 - 9 ביולי 1797) מדינאי ופילוסוף מדיני אירי. ממבקריה החריפים ביותר של המהפכה הצרפתית. ברק זוהה כאינטלקטואל שמרני-דתי אך יחד עם זאת היה שונה מאוד משאר השמרנים וייחד אותו מימד פתוח וא-אורתודוקסי, דהיינו לשמרנות שלו נלוותה ליברליות מסוימת בעיקר בכל הקשור לדת. ברק נחשב למנהיג האינטלקטואלי של הכוחות האנטי מהפכניים באירופה, לפני ובעיקר אחרי המהפכה הצרפתית. מקובל לראות בברק בר-פלוגתא של תומס פיין.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
ברק נולד בדבלין, אירלנד לאב פרוטסטנטי ולאם קתולית. ברק נולד בתקופה בה הדת הקתוליות הייתה דת אסורה באירלנד ובמשך השנים הוא גילה שאביו לא היה גם הוא קתולי במקור והוא הפך לאנגליקני כדי לזכות במעמד גבוה יותר ולא מתוך אמונה. משפחתו הגיעה מרקע כלכלי של בעלי אחוזות (מעמד ה-gentry).
למד משפטים בלונדון. בשנת 1757 חיבר את סיפרו הראשון שעסק בפילוסופיה, הספר זכה להערכה רבה ולביקורות אוהדות מצד הוגי דעות חשובים. בשנת 1758 התמנה לעורך "ספר השנה" (Annual Register), שנתון שסקר אירועים פוליטיים ברחבי העולם. בשנת 1765 הפך לחבר פרלמנט כנציג העיר בריסטול ובמשך כשלושים שנה המשיך בתפקיד זה. הוא השתייך לזרם הליברלי יותר, ולא השמרני (Tories – שמרנים, Whigs – ליברלים-ימניים).
[עריכה] אידאולוגיה
[עריכה] רקע
את הדעות הפוליטיות שלו מבסס ברק על כמה אמונות עמוקות יותר אשר במקורן הן אמונות דתיות, אתיות. הוא אומר כי האדם במהותו הוא יצור דתי. הדת והאמונה הן צרכים טבעיים, הדת היא הערובה היחידה לנורמות אתיות ולשמירה על הסדר הציבורי. אין כלל מוסרי שניתן לבסס ללא דת.
ברק היה מקורב לכלכלן אדם סמית. כמו ברק, סמית גיבה את רעיונותיו ואת התזות שלו במושגים דתיים, כמו "היד הנעלמה" – שמסדרת את הפעילות הכלכלית בשוק. מבחינתו של ברק, תורתו של סמית אישררה את מה שהוא חש וחשב כבר מזמן, והוא קיומה של אותה "יד נעלמה" גם בהיסטוריה. יחד עם זאת חשוב להדגיש שכבן תנועת ההשכלה הוא ניסה להימנע משימוש במושגים דתיים. במידה והשתמש במילה "השגחה" הוא מייד הוסיף כי לא מדובר בהשגחה ישירה ואין טעם לנסות לדבר על האל במושגים אנושיים כפי שניסתה הכנסייה לעשות. על פי ברק האנושות מתפתחת על פי חוקי הטבע ולא על פי חוקים וגורמים חיצוניים או אלוהיים. התפיסה של ברק רואה באדם יצור מוגבל מאוד מבחינת יכולתו לתפוס את המציאות, לנהל את ענייני החברה לפי יכולתו. ברק, כמו הכנסייה וכלל השמרנים רואה את האדם כחוטא או נופל מתמיד (Fallen) וזאת בעקבות "החטא הקדמון" שממשיך ללוות אותו. עוד טוען ברק שכל תפקידה של החברה איננו לתת לאדם זכויות טבעיות אלא להגן על האדם מפני עצמו ומפני חטאו. תפקידו של האדם אם כך אינו לממש זכויות טבעיות אלא חובות דתיות. ברק באופן כללי טוען שעוד לפני שמדברים על הזכויות צריך לדבר על החובות.
התזות והתפיסות של ברק בנוגע לחברה נובעות אם כן מתפיסת האדם כמוגבל וחוטא. מכאן הולך ברק צעד אחד קדימה- אומנם האדם מוגבל אבל החברה האנושית וההיסטוריה אינן מוגבלות. על כן מה שנצבר במסורת, במנהגים, במוסכמות החברתיות, בחוקים הוא אמיתי ונכון הרבה יותר ועל כן יש להסתמך עליהם. באופן זה ברק מגיע למסקנה שהקריטריון האחד והיחיד להערכת תופעות אנושיות ולשיפוט שלהן – מבחינותת מוסריות, צודקות ומועילות – אינו התבונה או ההגיון הפרטי אלא ההיסטוריה ורק היא תקבע מה נכון, צודק וראוי.
התפיסה של ברק לא משאירה אם כן שום אפשרות לשינוי חברתי או פוליטי מכוון. בכל חברה חייבים לשמור על המסורות, המוסדות והמנהגים הקיימים ואסור בשום אופן ופנים לשנות באופן מכוון את סדרי החברה.
[עריכה] בין שמרנות לליברליות
ברק זוהה כאינטלקטואל שמרני-דתי אך יחד עם זאת היה שונה מאוד מהשמרנים שאנחנו מכירים בפוליטיקה האירופאית כיום וייחד אותו מימד פתוח וא-אורתודוקסי תרמה לכך עובדת היותו איש מדע ותנועת ההשכלה. ברק נחשב למנהיג האינטלקטואלי של הכוחות האנטי מהפכניים באירופה, לפני ובעיקר אחרי המהפכה הצרפתית.
ברק פיתח תזה פוליטית ייחודית והתנגד ל"ייצוג שווה והוגן" (Fair and Equal) כפי שדרשו רוסו ומשכילים אחרים בני התקופה וכפי שהמערכת הפרלמנטרית בריטית הציגה את עצמה מאז המהפכה המהוללת, אלא ייצוג שיינתן לאנשים בעלי היכולת הגבוהה ביותר. הוא למעשה טען שעל חברי הפרלמנט להפסיק להיות כלי ביטוי לרחשי הציבור אותו הם מייצגים (כל חבר פרלמנט בריטי מייצג מחוז או עיר) ולפתח שיפוט פוליטי עצמאי.
[עריכה] בין מונרכיה, אבסולוטיזם ודמוקרטיה
ברק האמין בערכה ובחשיבותה של האריסטוקרטיה כאצולה טבעית. גם זאת בניגוד למשכילים בני התקופה כמו רוסו שטענו שלבני האדם זכות טבעית להיות שווים ושהחלוקה המעמדית נוגדת את כללי הטבע . ברק אומר כי הם טועים והתבוננות במציאות תלמד כי האנשים אינם שווים בכישוריהם. מבחינתו מצב של עליונות אריסטוקרטית הוא מחוייב המציאות. הוא מדמה את החברה ל"בורסה", שבה כל אחד משקיע ומסתכן, מרוויח או מפסיד. ברק טוען שמבחינה היסטורית האריסטוקרטיה היא המעמד שמרכז את האנשים הכי מוכשרים ובעלי היכולת הגבוהה ביותר. כמו כן ברק טוען, שבהיסטוריה האנגלית הם הוכיחו את עצמם כמעמד שדואג לא רק לעצמו אלא גם לחברה כולה. הוא דמה בטיעונו זה למונטסקייה והאמין שבחברה המתקונת יש מקום גם לאצילים שיתרכזו ב"גופי הביניים" וימתנו את האבסולוטיות (הכח הפוליטי המוחלט) של המלך. ברק כמו רבים מחבריו תפס את הדמוקרטיה כשלטון לא מציאותי ואת הפיאודליזם המסוים שבזכויות היתר לאצילים כדבר שיגן בצורה הטובה ביותר על ההמונים. שכבת בעלי האמצעים נתפשה כשכבה היחידה שמסוגלת לעמוד מול המלך ולהלחם על הזכויות של העם. לעמדותיו האנטי דמוקרטיות של ברק ניתן ביטוי מרכזי בהתנגדותו העיקשת להרחבת מעגל הבוחרים לפרלמנט הבריטי.
[עריכה] עמדתו ביחס למהפכה האמריקאית ולמהפכה הצרפתית
[עריכה] המהפכה האמריקנית
ברק מצדיק את מלחמת העצמאות האמריקאית כנגד מלכו ג'ורג' השלישי וזאת מנימוקים שמרניים- מתונים. ברק טוען שהניסיון של האנגלים לכפות על המתיישבים ביבשת אמריקה את המסורות ובעיקר את המיסים הוא נסיון לא יעיל, ואף יותר מכך– חוטא. ברק טוען שהמלך האנגלי מתעלם מכך שלמתיישבים האמריקאיים יש כבר מסורת משלהם ונתהוותה חברה שעקב התנאים הייחודיים היא שונה ואיננה חלק מהחברה האנגלית. ההיסטוריון הבריטי קלייב אמזלי טוען שתמיכתו של ברק בהתקוממות האמריקנית "נבעה מאמונתו שהאמריקנים לוחמים למען זכויות חוקתיות מסורתיות" שהמלך האנגלי פגע בהם.
[עריכה] המהפכה הצרפתית
את עמדתו בהקשר למהפכה הצרפתית של 1789, ניסח ברק בספר "הרהורים על המהפכה בצרפת" (Reflections on the Revolution in France) שהוא החיבור הפוליטי החשוב ביותר של ההגות השמרנית. ניתן לומר שהמהפכה הצרפתית הייתה ההיפך הגמור מדעותיו של ברק שכן העקרונות של שיוויון, ביטול הפיאודליזם והפריבילגיות המעמדתיות ובוודאי של דמוקרטיה וריבונות העם, שהם בבסיס המהפכה הצרפתית עומדים בניגוד לדעותיו ועקרונותיו. החיבור התקבל אומנם באהדה אצל השמרנים והריאקציונים, אבל בבוז מוחלט ובכעס רב אצל המהפכנים.
הרקע להתנגדות הנחרצת של ברק למהפכה הוא הפחד הגדול שעוררה התקוממות ההמונים על הבסטיליה- היא הייתה התקוממות עממית כנגד המונרכיה (השלטון המלוכני) שהיה צורת השלטון המרכזית בכל אירופה. באנגליה המלוכה הייתה רעועה עוד יותר מכיוון שהיא הייתה מלוכה חוקתית והתעורר חשש להפיכה באנגליה. אנגלים רבים כמו האירופאיים בכלל נתפסו לרעיונות הרדיקליים של המהפכנים הצרפתיים והחלו להפיץ את רעיונותיהם באנגליה.
עוד הוא טוען שהמהפכה הצרפתית נולדה בראשם של אנשים שהיו תלושים מהחברה הצרפתית האמיתית- המשכילים והם האחראים לה. בכל דומה ברק לשמרנים רבים אחרים שטוענים שבסיס המהפכה הוא בדעותיהם של המשכילים (ראה לדוגמה- זיכרונות להבהרת ההיסטוריה של היעקוביניזם). הוא הלך צעד אחד קדימה כשטען שהמשכילים התפתו לחשוב שהם בהגיונם ובמושגי האמת והצדק שפיתחו, מבינים יותר טוב מה חשוב ומה ראוי לעם הצרפתי מאשר האמת ההיסטורית.
ברק טען שהחברה והמדינה בנויות על העבר והמסורת והמהפכה הצרפתית מנסה להקים חברה באופן מלאכותי על בסיס רעיונות בלבד ולכן סופה לכישלון.
[עריכה] ההבדל בין המהפכות
טענתו העיקרית הייתה שבניגוד למהפכה האמריקנית ולהתקוממות של תושבי אירלנד, שבשתיהן תמך, התקוממו המהפכנים בצרפת כנגד החברה וההיסטוריה של צרפת. ברק רואה הבדל גדול בין האמריקנים שרוצים להשתחרר משלטון זר לבין מהפכנים הצרפתיים שרוצים להשתחרר מהמסורת הצרפתית.
[עריכה] השפעת התזה של ברק
השפעתו המרכזית של ברק היא בעקבות חיבור הספר הרהורים על המהפכה בצרפת, השפעת הספר הייתה עצומה ורבים מייחסים לו את מניעת התפשטות הרעיונות המהפכניים לתוך אנגליה. בעקבות ברק קמו הוגי דעות גם בצרפת עצמה שהחלו לתהות האם המהפכה הייתה חיונית ומוצדקת.
תרומה נוספת של התזות של ברק הן לעיקרון הלאומיות כמסגרת הנורמאלית והטבעית לחברה, שפותח מתוך תורתו, אם כי יש לציין שברק לא התייחס למושג זה מפורשות.
עוד בהשפעתו של ברק התפתחה מסורת ליברלית-שמרנית שרואה כדרך הראויה את הרפורמה ולא המהפכה.
