איטליה הפשיסטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של איטליה |
| איטליה הקדם-רומית
ימי הביניים הרנסאנס האיטלקי איטליה בימי השלטון הזר איטליה הפשיסטית הרפובליקה האיטלקית |
| איטליה |
המונח איטליה הפשיסטית הוא כינוי לתקופה בהיסטוריה של איטליה בין השנים 1922 - 1943 בהן שלט בה בניטו מוסוליני.
במהלך מלחמת העולם הראשונה כרתה איטליה ברית עם צרפת ואנגליה נגד גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית וב-23 במאי 1915 נכנסה למלחמה בצד מדינות ההסכמה. בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי. ב-1922 בניטו מוסוליני, מנהיג המפלגה הפשיסטית, עלה לשלטון ובמהלך השנים הבאות חיסל את מפלגות פוליטיות, אסר חירויות אישיות, והתקין דיקטטורה פשיסטית שכונתה "מדינת הקורפורט". המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, בעל הכוח המעשי המועט, אימץ את השינוי ונשאר ראש המדינה הייצוגי.
תוכן עניינים |
[עריכה] איטליה לאחר מלחמת העולם הראשונה
אף על פי שאיטליה נכללה בצד המנצח במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. מעבר לעניין הרגשי, נזקי המלחמה בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.
שביתות גדולות שהונהגו על ידי סוציאליסטים בשנים 1919-1922 גרמו להתמוטטות כלכלית, ואי לכך נחשבה המפלגה הסוציאליסטית בעיני חלק גדול מהעם כ"אויבי העם". בנוסף לשביתות, פרצו בשנים הללו מהומות אלימות בין תומכי ימין לבין תומכי השמאל. חוסר היציבות באיטליה הלך והתגבר, וכתרופה נוצרה כמיהה ל"יד חזקה".
דוגמה טובה למצב זה היא פרשת פיומה. פיומה היא עיר שהפכה להיות עיר במעמד בינלאומי (עיר חופשית). קבוצת לאומנים בראשות ד'אנונציו כבשו את פיומה. ג'ילוטי, ראש הממשלה, התלבט כיצד להגיב. למעלה משנה של שלטון דיקטטורי עצמאי של ד'אנונציו הסתיים עקב לחץ המערב, וכוחותיו הוצאו מפיומה. לכן זכה הימין באהדה ולגיטימיות והמדינה נתפסה כפועלת נגד רצון העם.
[עריכה] עליית המפלגה הפשיסטית לשלטון
בבחירות של 1919 נכשלה מפלגה קומוניסטית חדשה בהנהגת בניטו מוסוליני. הוא החליט לשנות גישה, לעבור לימין וייסד את המפלגה הפשיסטית אשר לה הייתה אידיאולוגיה לאומנית-פופוליסטית. הוא פנה אל העם הפשוט, בעיקר החלשים והעניים (שמספרם הלך וגדל). במצע הראשון של המפלגה היו תביעות לרפורמות אגרריות למען האיכרים, ושיפור התנאים והשכר של הפועלים בתעשייה. עם זאת, באה דרישה לסלק מאיטליה את המפלגה הבולשביקית שהייתה הנתונה להשפעה רוסית כבדה, מחשש שמא תהפוך איטליה ל"מדינה בולשביקית". כלפי חוץ הועלו תביעות מדיניות: שליטה בים האדריאטי והחזרת שטחים שנכבשו, ביניהם טירול וחלק מדלמטיה.
ב- 1920 קיבלה המפלגה אחיזה במספר ערים על ידי ראשי עיר שראו במוסוליני את האדם שיעצור את הקומוניזם. ב–1921 נכנסה המפלגה הפשיסטית לפרלמנט האיטלקי עם 35 מקומות (7 אחוז מהקולות). למפלגה הצטרפו כל שכבות החברה. בית המלוכה האיטלקי ומשטרת איטליה תמכו בה. ב–1922 הנהיג מוסוליני את "המצעד על רומא".
[עריכה] המצעד על רומא
ערך מורחב – המצעד על רומא
עקב התארגנות סוציאליסטית לשביתה נוספת הועלתה דרישה שהמלך ימנע זאת וישתמש בסמכויותיו. כתוצאה מכך אירגן מוסוליני את המצעד. ב-24 באוקטובר שנת 1922 התגייסו כ-50 אלף מחברי המפלגה הפשיסטית באיטליה - שכונו "לובשי החולצות השחורות" בשל צבע מדיהם – להפגנת כוח והתרכזו בצמתים החשובים של רומא. לכאורה מוסוליני דרש לבטל את השביתה, אך למעשה הייתה זו הפגנת כוח שיצרה תחושת כוח. הפגנת כוח זו של הפשיסטים נועדה להפעיל לחץ על השלטונות כדי לאלצם לשתף פעולה עימם ולמנותם לתפקידים מרכזיים בהנהגת המדינה. השלטון באותה עת לא היה מסוגל להפעיל את כוחות הצבא כנגדם וגורמים מסוימים בצבא האיטלקי אף תמכו בגלוי בקיום המצעד. הממשלה נוכח תחושה זו חשה מאוימת אך המרשל פייטרו באדוליו סירב לפזרם בטענה שהמלך צריך לתת הוראה זו והמלך לא נתן הוראה כזו. בעת המצעד שהה בניטו מוסוליני במילאנו ולאחר המצעד ראש הממשלה ג'ילוטי התפטר ומוסוליני תפס יחד עם עמיתיו הפשיסטים את השלטון באיטליה, על אף היותם מיעוט בבית הנבחרים האיטלקי.
[עריכה] מדיניות הפנים
באיטליה הוקם שלטון טוטליטרי – דיקטטורה המתערבת בכל תחומי החיים.
מוסוליני היה מעל לכל ולכן אסור היה להתנגד לו. מפלגות האופוזיציה הוצאו מחוץ לחוק ומתנגדיו נשפטו, נאסרו, הוגלו אל מחוץ לאיטליה ונרצחו. ב–1924, למשל, רצחו אנשי מוסוליני את מטאוטי, סוציאליסט מראשי האופוזיציה. במדינה נותרה מפלגה אחת בלבד, אשר נשלטת בידי אדם אחד, הדוצ'ה ומעבירה את האידיאולוגיה לכל איטליה. הגוף העיקרי במפלגה היה 'המועצה הפשיסטית העליונה' שהייתה כפופה למוסוליני וסייעה בידו לשלוט על כל פעילות המפלגה בצורה דיקטטורית.
מאחר והייתה המפלגה היחידה התקיימה זהות בינה למדינה ולכן כולם חייבים לציית לה (בשנות ה- 30 היו במפלגה 2 מיליון חברים). מוסוליני דאג כי ראשי המפלגה ישלטו ברחבי איטליה. במחוזות ובערי איטליה מונו אנשי המפלגה כמושלים וראשי ערים. הצבא תמך בו והיה למשענתו. הוקמה משטרה חשאית שתפקידה ללכוד מתנגדים. במקום החוקה הליברלית פורסם "צו ביטחון ציבורי".
איטליה עברה לשיטה כלכלית חדשה, 'כלכלה קורפורטיבית'- כלכלה המכוונת על ידי סינדיקטים של כל מקצוע שכללו עובדים ומעבידים. כך שמר מוסוליני על כלכלה לא ליברלית ושיתוף פעולה בין העובדים. הם שקבעו את תנאי העבודה והשכר, וכיוונו את מהלכי המשק האיטלקי. אין שביתות והתנגדות - סכסוכי עבודה נבדקו בבתי דין מיוחדים לכך. הסינדיקטים התאחדו לפדרציות על בסיס מקצועי משותף, ואלה הצטרפו לקונפדרציות הנבדלות ביניהן על-פי שיוך מקצועי: תעשייה, חקלאות, מסחר וכו'. מעליהן היו הקורפורציות ומעליהן "המועצה הלאומית של הקורפורציות". מעליהן שר הקורפורציות ומעליו "הדוצ'ה" – כך שלט מוסוליני בכלכלה. הסינדיקטים ביטלו את "מלחמת המעמדות".
החינוך באיטליה פעל לפי ולמען אידיאולוגיה פשיסטית. בבתי ספר ובתנועות נוער חונכו הילדים למשמעת וציות למנהיג למדינה ולמפלגה שהם אחד, לפטריוטיות, לשלילת הדמוקרטיה והליברליזם ותיעוב הסוציאליזם ולשאיפה לעוצמה וכוח. החינוך נעזר בתעמולה לקידום מטרותיו. בבתי הספר הונהגו טקסים ותלבושות שאפיינו את רוח הפשיזם המיליטנטי.
התעמולה והתקשורת נכפפו למרות השלטון. מוסוליני השתמש בעיתונות, ברדיו ובספרים בכדי להחדיר את התעמולה הפשיסטית. כל אמצעי התקשורת היו תחת חסות ופיקוח המשטר הפשיסטי. לא הייתה עיתונות אופוזיציונית וכו'. נוצרה תופעה מיוחדת פולחן "הדוצ'ה". מאחר שמוסוליני הוא המנהיג המכוון את דרכה של המדינה ,ואף התגלמותה של המדינה ושל המפלגה הפשיסטית, העם האיטלקי אהד והעריץ את מנהיגו, וראה בו גואל ומושיע.
ב– 1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את הקונקורדאט בו הדת הקתולית הופכת לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה.
[עריכה] מדיניות החוץ
המניע העיקרי במדיניות החוץ האיטלקית היה הרצון להתגבר על האכזבה והתסכול ממלחמת העולם הראשונה מאחר והיא לא קיבלה את השטחים שהובטחו לה על ידי המעצמות ב- 1915. מעבר לכך שרר תסכול כללי מכישלונותיה בהשגת מושבות עוד בעבר. מניע שני היה האידיאולוגיה הפשיסטית הדוגלת באימפריאליזם ובמאבק בין מדינות מסיבות של הישרדות החזק, חיזוק הרוח, הכשרת היחיד, הבלטת הפטריוטיזם וחזרה לעבר המפואר- האימפריה הרומית.
מניע שלישי היה הטענה, שאיטליה זקוקה למשאבים ואוצרות-טבע החסרים לה, כדי לפתח כלכלה טובה. כמו-כן פיצוץ דמוגרפי "הצדיק" כיבוש מושבות חדשות. המניע האחרון היה שאיטליה ראתה בים-התיכון "אגם איטלקי" - איטליה חייבת לשלוט בו כדי להוות כוח צבאי חזק שלא נתון לחסדי הצי הבריטי או הצרפתי.
הפעילות העיקרית של איטליה לפני מלחמת העולם השנייה, הייתה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בשנים 1935-1936. בשנת 1936 איטליה חתמה על הסכם ברית עם גרמניה, שכונה ציר רומא-ברלין. באותה שנה פרצה מלחמת האזרחים בספרד והיא החלה לסייע לכוחות הלאומניים של פרנקו.
