היסטוריה של איטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של איטליה

איטליה הקדם-רומית הקיסרות הרומית ימי הביניים הרנסאנס האיטלקי איטליה בימי השלטון הזר איחוד איטליה איטליה הפשיסטית הרפובליקה האיטלקית

איטליה

תוכן עניינים 1 איטליה הקדם-רומית 2 האימפריה הרומית 3 ימי הביניים 4 הרנסאנס 5 שלטון זר 6 איחוד איטליה 7 איטליה הפשיסטית 7.1 תוצאות מלחמת העולם הראשונה 7.2 שלטון הפשיסטים 7.3 מלחמת העולם השנייה 8 איטליה מסוף המלחמה ועד ימינו

[עריכה] איטליה הקדם-רומית

ערך מורחב – איטליה הקדם-רומית

מקור התרבויות העתיקות באיטליה, שמהם התפתח העם האיטלקי, אינו ברור. היוונים החזיקו בדעה כי ערים ועמים נוסדו בעקבות התיישבות שבטים זרים. מיתוסים בדבר גיבורים שהקימו ערים כמו ייסוד רומא בידי רומוס ורומולוס היו נפוצים. גם בימינו יש החושבים, שהציויליזציה באיטליה היא תוצאה של נדידת עמים ולא התפתחות מקומית. אולם הגישה היותר מקובלת ומחוזקת בעדויות ארכיאולוגיות היא שפיזור האוכלוסייה ואופיה החברתי והכלכלי לא השתנו רבות מתקופת הברונזה עד העידן המתועד, כלומר התרבויות העיקריות עליהן אנו יודעים מקורם מקומי.

לפני התפתחות התרבות הרומית וכיבוש איטליה בידי רומא, שכנו באיטליה מספר עמים מקומיים, שזו הייתה ארץ מושבם לפחות מאז עידן הברונזה. במאה התשיעית לפנה"ס, תחילת תקופת הברזל, מתפתחות שלוש תרבויות עיקריות: הוילה-נובית במרכז איטליה (באזורים בהם תתפשט הציביליזציה האטרוסקית מאוחר יותר), התרבות הלאטית (ממנה תתפתח התרבות הלאטינית) במרכז החוף המערבי, ותרבות קברי הפיר בדרום. התרבות האטרוסקית הייתה המפותחת והדומיננטית בתרבויות אלו, ושלטה בחלקים רבים של איטליה בין השנים 730 - 530 לפנה"ס. התרבות האטרוסקית גם הותירה את רישומה על רומא בצורת מוסד המלוכה השנוא, שעם הסתלקות האטרוסקים מהאזור הופל וכוננה במקומו הרפובליקה הרומית.

מלבד אותם העמים המקומים כגון האטרוסקים או הלטינים מייסדי האימפריה הרומית, התיישבו באיטליה בני יוון הראשונים, החל מהמאה השמינית לפנה"ס. הם הגיעו מהתרבות המינואית, אובויה, קורינתוס, ספרטה, רודוס, ושאר חלקי יוון. מקומות התישבותם היו בעיקר בסיציליה ודרום איטליה, והם קיימו סחר ענף עם תושבי איטליה ואגן הים התיכון כולו.

[עריכה] האימפריה הרומית

ערך מורחב – האימפריה הרומית

בין המאה הרביעית לפנה"ס למאה השנייה לפנה"ס חצי-האי האיטלקי אוחד תחת שלטון רומאי. לאחר הניצחון במלחמות הפוניות נגד העיר היריבה קרתגו, האיים השכנים גם הם באו תחת שלטון רומי עד המאה השלישית לפנה"ס. במאה הראשונה לספירה המדינה הרומית שלטה למעשה באגן הים התיכון אך נקלעה לתהליך ארוך של שקיעת הרפובלקה בליווי מלחמות אזרחים עזות שבסופו השתנה משטרה למשטר קיסרות. במאה הרביעית לספירה האימפריה פוצלה לחצי מזרחי שבירתו ביזנטיון ומערבי שבירתו רומא. החצי המזרחי, המכונה האימפריה הביזנטית שרד כאלף מאתיים שנים, אך החצי המערבי התמוטט תוך כמה מאות שנים עקב סכסוכים פנימיים ופלישות שבטים גרמאנים.

[עריכה] ימי הביניים

ערך מורחב – איטליה בימי הביניים

לאחר המאה החמישית, בזמן נדידת העמים הגדולה, חוותה איטליה מספר פלישות מבחוץ אשר חוללו בה הרס גדול. הראשוניים שפלשו אליה היו השבטים הגרמניים, הברברים. לאחר מכן נלחמו על חצי האי האפניני הלונגובארדים מצחד אחד ובני ביזנטיון מצד שני. בו בזמן פלשו חילות של מאמיני האיסלאם, סרצינים. לאחר מכן הנורמונים כבשו את הדרום ואת סיציליה. בצפון הצליחו באותה תקופה קיסרי גרמניה להציב רוח של רגיעה באזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב כדי למצוא עצמאות. מסוף המאה ה-11 בקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו לצאת משעבוד האדונים הפיאודלים, ובמשך הזמן צלחו לצבור כח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. אכן, המאבק והניצול כדי להגיע לעצמאות רבה הגיעו שוב במאה ה-13 עם המאבק שבין האפיפיור לקיסר. ערים אלו ניצלו את המצב והרחיבו את עצמאותן והתלטו באופן נרחב על כלכלת אירופה.במאה ה-14 נוצרו חיכוכים רבים בין הערים עצמן והאפיפיורות איבדה את מקומה ברומא ועברה לדרום צרפת.

[עריכה] הרנסאנס

ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי

במאה ה-14 (יש הטוענים שזהו תחילת הרנסאנס) החל בכל אירופה הרנסאנס ההומניזם ואומנות. במאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה נקודת התרבות באירופה ושררו בה התפתחויות רבות בעל חשיבות מרובה בתחום הציור והפיסול ובנייה.

[עריכה] שלטון זר

ערך מורחב – איטליה בימי השלטון הזר

במאה ה-16 מרבית המדינות הקטנות הובסו ונכבשו על ידי מעצמות זרות, במיוחד ספרד, שהייתה אז בשיא כוחה. איטליה סבלה ממעבר נתיבי הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. בנוסף הקתוליות שיצאה למאבק ברפורמציה מנעה את התפתחות המדע (ראה גליליאו גליליי) ובכך הביאה לקץ ההובלה התרבותית של איטליה. התוצאה הייתה התדרדרות יציבה במאות הבאות.

[עריכה] איחוד איטליה

ערך מורחב – איחוד איטליה

בעקבות הרפובליקה האיטלקית שהקים נפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. לאחר נפילת נפוליאון חולקה איטליה מחדש בין המעצמות. צפון איטליה הוענק ברובו לאימפריה האוסטרית או לשליטים עצמאיים מבית הבסבורג וממלכת נפולי חזרה לידי בית בורבון. מרכז איטליה נמסר לאפיפיור. ממלכת פיימונטה קיבלה את צפון-מזרח איטליה ובסרדיניה.

הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות המהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגי ממלכת פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות הפוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחה של הדת.

הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב-1848, כחלק מאירועי אביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה; מלך סרדיניה (פיימונטה), קרלו אלברטו, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של מרשל רדצקי בקרב נובארה.

ב-1852 התמנה לראש ממשלת פיימונטה קמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שפיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עם נפוליאון השלישי קיסר צרפת. ב-1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברה לומברדיה לידי פיימונטה, אך אזור ונטו נותר בידי האוסטרים. ב-1860 סיפח קאבור את טוסקנה, מודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור. ניס וסאבוי הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.

באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליה. ג'וזפה גריבלדי הפליג בראש כוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות; המורדים הצטרפו לכוח ותוך החודשיים כבשו את כל האי. גריבלדי חצה את מצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנפולי, אך לא היו יכולים להתמודד מול צבאו הסדיר של מלך נפולי, פרנצ'סקו השני. לשם כך בא לעזרתו ויטוריו אמנואלה השני, מלך פיימונטה. בדרך לנפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ'סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת גרילה. ב-1861 ויטוריו אמנואלה הכריז על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.

ב-1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משפרוסיה ניצחה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כשלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב-1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב-1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת פרוסיה צרפת, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא. שנה מאוחר יותר נקבעה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.

[עריכה] איטליה הפשיסטית

ערך מורחב – איטליה הפשיסטית

[עריכה] תוצאות מלחמת העולם הראשונה

במהלך מלחמת העולם הראשונה איטליה כרתה ברית עם צרפת ואנגליה נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה וב-23 במאי 1915 נכנסה למלחמה בצד מדינות ההסכמה. בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי. ב-1922 בניטו מוסוליני, מנהיג המפלגה הפשיסטית, עלה לשלטון ובמהלך השנים הבאות חיסל את מפלגות פוליטיות, אסר חירויות אישיות, והתקין דיקטטורה פשיסטית שכונתה "מדינת הקורפורט". המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, בעל הכוח המעשי המועט, אימץ את השינוי ונשאר ראש המדינה הייצוגי.

אף על פי שאיטליה נכללה בצד המנצח במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים־יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. מעבר לעניין הרגשי, נזקי המלחמה – בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש – גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.

[עריכה] שלטון הפשיסטים

בבחירות של 1919 נכשלה מפלגה קומוניסטית חדשה בהנהגת בניטו מוסוליני. הוא החליט לשנות גישה, לעבור לימין וייסד את המפלגה הפשיסטית אשר לה הייתה אידאולוגיה לאומנית-פופוליסטית. הוא פנה אל העם הפשוט, בעיקר החלשים והעניים (שמספרם הלך וגדל). ב–1921 נכנסה המפלגה הפשיסטית לפרלמנט האיטלקי עם 35 מקומות (7 אחוז מהקולות). למפלגה הצטרפו כל שכבות החברה. בית המלוכה האיטלקי ומשטרת איטליה תמכו בה. ב–1922 הנהיג מוסוליני את "המצעד על רומא": הפיכה שקטה בה תפס את השלטון בפועל בעזרת לחץ כבד על השלטון. במצעד על רומא רוכזו כחמישים אלף מחברי המפלגה הפשיסטית בצמתים סביב הבירה רומא, לכאורה כמחאה על נסיון הסוציאליסטים לארגן שביתה נוספת. למעשה הייתה זו הפגנת כוח של המפלגה הפשיסטית ואמצעי לחץ על הממשלה, שאכן פעל: ראש הממשלה ג'ילוטי התפטר ופינה את מקומו למוסוליני, ששהה כל אותה עת במילנו. ההפיכה התאפשרה רבות בזכות תמיכתם של המלך ורבים מקציני הצבא, שסירבו להפעיל את הצבא כנגד הפשיסטים.

ב– 1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את הקונקורדאט בו הדת הקתולית הופכת לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה. בשנת 1935 החלה המלחמה האיטלקית-אתיופית השניה. בעקבות תקרית גבול בה נהרגו מספר חיילים איטלקים פלשה איטליה לאתיופיה משתי חזיתות: סומליה האיטלקית בדרום ואריתריאה בצפון. באפריל 1936 נכבשה הבירה אדיס אבבה, וקיסר אתיופיה היילה סילאסי נמלט. בעקבות המלחמה עלתה ההערצה כלפי מוסוליני לשיא, ואיטליה פרשה מחבר הלאומים בעקבות סנקציות שהוטלו עליה במהלך המלחמה והשפיעו מעט מאד.

ב1936 החלה מלחמת האזרחים בספרד. מוסוליני שלח את ה-"Corpo Truppe Volontarie" (כוח גדודי המתנדבים) לעזרת הלאומנים הספרדים בראשות הגנרל פרנקו, שקיבל סיוע גם מ"לגיון הקונדור" הגרמני, לעומת הרפובליקנים שקיבלו סיוע מבריה"מ. מטרותיהם של הזרים שהתערבו במלחמה היו בין השאר תמיכה בצד הדומה אידאולוגית להם, וניסויו של הצבא בלחימה בשטח כמעין הקדמה למלחמת העולם השניה.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

בתחילת מלחמת העולם השנייה איטליה הייתה בברית עם גרמניה והכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת ב-1940. ב-1941 איטליה, ביחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית, הכריזה מלחמה גם על ארצות הברית ויחד עם גרמניה על ברית המועצות. בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה ב- 1943 המלך פיטר את מוסוליני, אסרו ומינה את מרשל פייטרו באדוליו לראש הממשלה. בספטמבר 1943 חתם באדוליו על הסכם כניעתה ללא תנאי של איטליה, בניגוד לדעתה של גרמניה, שמיד תפסה את רוב שטח הארץ ושחררה את מוסוליני, שהנהיג בצפון משטר קצר-חיים, הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. בעוד בעלות הברית, שנחתו בדרום, התקדמו צפונה, בסדרת מבצעים שכונתה המערכה באיטליה במלחמת העולם השנייה, הוקמה מחתרת אנטי-פשיסטית פופולרית במשך שתי שנותיה האחרונות של המלחמה, והטרידה כוחות גרמניים עד גירושם באפריל 1945, אז גם תפסו הפרטיזנים האיטלקים את מוסוליני והרגו אותו ואת פילגשו בתליה.

[עריכה] איטליה מסוף המלחמה ועד ימינו

ערך מורחב – איטליה אחרי מלחמת העולם השנייה

ב-1946, משאל עם (שבו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע) סיים את המונרכיה ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. הולדת הרפובליקה האיטלקית הייתה נתונה לדיון עמוק. במסגרת הסכם השלום של 1947 תיקונים קלים נערכו בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאזור מסביב לעיר טרייסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב-1954 הטריטוריה, שנשארה תחת מנהל כוחות ארצות הברית ובריטניה (אזור A הכולל את העיר עצמה) ויוגוסלביה (אזור B), חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, בעקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע תחת אמנת אוסימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב-1977 (ובימינו נדונה בין איטליה, סלובניה וקרואטיה). עוד קובע הסכם השלום כי על איטליה לשחרר את הטריטוריות שמעבר לים שלה הנמצאות במזרח אפריקה – אריתריאה, סומליה, אתיופיה ולוב ובאיים מסוימים במזרח הים התיכון.