אמנות לחימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אמנות לחימה הינה מיומנות גופנית נרכשת, שעיקרה שיפור יכולת הלחימה בשעת קרב פנים-אל-פנים, אך מקיימת ערכים מוספים, כגון ערך אמנותי, יכולת שליטה בגוף, שיפור היכולות התודעתיות וכדומה. מקורן של מרבית האומניות במזרח הרחוק. האמנויות יונקות משורשים עתיקים, אולם ההתגבשות של רובן לצורה בה הן נלמדות כיום, נוצרה במאה השנים האחרונות.

[עריכה] אמנויות לחימה מהמזרח הרחוק

[עריכה] סין

סין, אשר נחשבת למדינה בעלת תורות ואמונות רוחניות מפותחות (בודהיזם,טאויזם, תורת קונפוציוס) ובעלת אחת ההיסטוריות העתיקות והמפורטות ביותר בעולם, הייתה אחת הראשונות אשר פותחו בה אמנויות הלחימה. היסוד לרובן החל להתפתח עם יסוד של ממלכות ראשוניות בסין, תקופת הקיסר הצהוב, כ-2600 שנה לפני הספירה. יסוד זה כלל לחימה בסיסית כגון האבקות, איגרוף, סייף חרבות ולחימה בכלי נשק שונים. כל אלה היוו את הבסיס לאמנות הלחימה הסינית הראשונה אשר כללה מגוון רחב של טכניקות, הן ביד ריקה והן בנשק. כיום ידועה האומנות במערב בשם קונג פו ובסין עצמה בשם וו שו. הסגנון העתיק ביותר של אמנות לחימה זו - שואי ג'יאו, התפתח עוד לפני המצאת הכתב, לפני יותר מ-4,000 שנה. האדם המחובר והמפורסם ביותר במדינה זו לאמנויות לחימה הוא ככל הנראה השחקן ברוס לי, אשר היה ידוע בסרטיו מהולי הקונג פו. אף על פי כן, הוא לעולם לא הפגין אומנויות לחימה קלאסית על גבי המסך. הסגנון הקלאסי המוכר לו ביותר היה יונג צ'ון או ווין צ'ון, אותו למד בהונג קונג אצל יפ מאן המפורסם במשך 5 שנים והיה תלמיד מתקדם. ברוס לי התפרסם כלוחם בזכות הסגנון המקורי שהמציא לעצמו-ג'אן פא גונג-פו שהתפתח בהמשך לג'יט קון דו ולוו-ווי גונג-פו. שני אנשים נוספים הם הפעלולן, שחקן האופרה הסינית המסורתית, ובמאי,- ג'קי צ'ן, וכמו כן ספורטאי מקצועי של וו שו מודרני תחרותי ג'ט לי.

רשימת זרמים באמנויות לחימה סיניות:

שיטות חצוניות של וו שו או קונג פו / גונג פו
טאי צ'י צ'ואן
פא קואה ג'אנג
סינג איי צ'ואן
ווינג צון

[עריכה] יפן

בציורי קיר בני יותר מאלפיים שנה אשר נשתמרו על קירות קברים ניכרת שיטת לחימה הדומה להאבקות של ימינו. סביר להניח שתרגילי האבקות אלו, הנפוצים בתרבויות עתיקות ברחבי העולם, היו המקור לספורט הסומו.

ביפן היה קיים עושר רב של שיטות לחימה. עושר זה נבע מהחשיבות הרבה שהייתה למעמד הלוחמים ומהעובדה שהחברה היפנית הייתה נגועה באלימות קשה ובסכסוכים פנימיים עד לתקופת מייג'י (המאה ה-19). חלק גדול של שיטות הלחימה היפניות עסק בשימוש בכלי נשק. זרמים מחשבתיים ותאורטיים רוכזו תחת הכותר ריו (Ryu). היו מאות זרמי ריו שהקיום והגניאולוגיה של רובם מתועד עד היום. התוכן המעשי של חלק גדול מזרמי ריו אלו אבד עקב חוסר תרגול.

רק חלק קטן משיטות וזרמי הלחימה של פעם עסק בלחימה בידיים ריקות וחלק זה עבר שיפור והתמקצעות ממש עד למאה ה-20.

עם כניסת הכוחות האמריקאים ליפן לאחר מלחמת העולם השנייה נאסר התרגול ברוב שיטות הלחימה העתיקות. שיטות חדשות וספורטיביות צברו פופולריות רבה (קארטה, ג'ודו וקנדו). עדיין יש מתרגלים המשמרים חלק מזרמי הלחימה העתיקים.

הקאטות (רצף תרגילים) בשיטות הלחימה העתיקות מכילות תמיד תפקידים לשני יריבים או יותר. חלק מהקאטות המודרניות, או לחילופין אלו שמוצאן מסין, מכילות רק תפקיד אחד כשהישום מול יריב אמיתי נלמד בשלבים מתקדמים יותר. בג'ודו השתמרו מספר קאטות משיטות ג'ו ג'יטסו עתיקות אשר למד מייסד הג'ודו. בנינג'יצו, כפי שהוא נלמד בשיטות שייצאו מטקמצו, מתרגלים קאטות ממספר זרמי לחימה (ריו) באופן העתיק.

קאטות השליפה של הקנדו נערכו באמצע המאה ה-20 כדי ליצור סינטזה בין ידע עתיק וצרכים מודרניים של המתרגלים.

רשימת אמנויות לחימה יפניות: