אנדז'יי פאנופניק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סר אנדז'יי פאנופניק Andrzej Panufnik (נולד ב-24 בספטמבר 1914, נפטר ב-27 באוקטובר 1991) היה מלחין, פסנתרן ומנצח פולני.

תוכן עניינים 1 חייו 1.1 ילדות ולימודים 2 המלחמה של פאנופניק 3 ריאליזם סוציאליסטי 4 חיים במערב 5 ראו גם

[עריכה] חייו

[עריכה] ילדות ולימודים

פאנופניק נולד בורשה, בנם השני של אם כנרת ואב בונה כינורות חובב (אך ידוע-שם). מגיל צעיר נקרע בין עניין במוזיקה לבין הקסם שנסכה עליו המכניקה של מטוסים. סבתו הסדירה לו שיעורי פסנתר, אך על אף הכישרון שגילה, לימודיו היו אקראיים ורחוקים מהתמדה. כתלמיד חיבר אי-אילו נעימות פופולריות שזכו להצלחה, אבל אביו לא ראה בעין יפה את נטיית בנו לקריירה מוזיקלית. בסופו של דבר נכנע האב והתיר לנער ללמוד מוזיקה, בתנאי שייגש לבחינות בגרות. פאנופניק נכשל בבחינת הקבלה ללימודי פסנתר בקונסרבטוריון של ורשה, אבל הצליח להתקבל כתלמיד לכלי הקשה. לאחר תקופה קצרה נטש את כיתת כלי ההקשה והתרכז בלימודי קומפוזיציה וניצוח; הוא עבד קשה והשלים את הקורס בזמן קצר בהרבה מן המצופה.

אחרי שסיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1936 תכנן לנסוע לוינה וללמוד שם ניצוח במשך שנה אצל פליקס ויינגרטנר, אך זימון לשירות לאומי אילץ אותו לדחות את הגשמת התוכנית. פאנופניק נזכר איך שמע, בלילה שלפני הבדיקה הרפואית לשירות, ברדיו את השיר הפולני "בוגורודז'יקה". השיר כבש אותו כליל והוא נשאר ער עד שעות הלילה המאוחרות ושתה כמויות עתק של קפה שחור. כתוצאה מכך, לא עבר את הבדיקה הרפואית ונפסל לשירות צבאי. במקום זה ניצל את השנה הפנויה להרוויח כסף ומוניטין בכתיבת מוזיקה לסרטים.

פאנופניק נסע לוינה ב-1937 ללימודים אצל ויינגרטנר. הוא מימש גם את כוונתו ללמוד מוזיקה אצל מלחיני האסכולה הווינאית השנייה, אך על אף התפעלותו מן המגבלות שאכף ארנולד שנברג על כתיבת מוזיקה כדי לשוות אחדות אמנותית ליצירה, המוזיקה בשיטת שנים-עשר הטונים לא משכה אותו. פאנופניק חזר לפולין לפני תום השנה שייעד לשהייתו בוינה, זמן קצר לאחר הכרזת האנשלוס, כאשר המצב הפוליטי הביא להרחקת ויינגרטנר מן האקדמיה.

[עריכה] המלחמה של פאנופניק

בתקופת הכיבוש הגרמני של ורשה במלחמת העולם השנייה יצר פאנופניק דואו פסנתר עם ידידו, המלחין ויטולד לוטוסואבסקי, והשניים הופיעו בבתי קפה בורשה. זו הייתה הדרך היחידה שאפשרה לתושבי פולין לשמוע מוזיקה חיה במסגרת החוק, כיון שארגון קונצרטים היה בלתי אפשרי תחת שלטון הכיבוש, שאסר על התכנסויות מאורגנות. פאנופניק גם הלחין כמה "שירי מרי מחתרתיים" אסורים, שנעשו פופולריים בקרב הקהילה הפולנית. בתקופה זו חיבר "פתיחה טראגית" וסימפוניה שנייה. בהמשך התאפשר לפאנופניק לנצח על קונצרטים למטרות צדקה, שבאחד מהם בוצעה לראשונה הפתיחה הטראגית שלו. הוא נמלט מורשה עם אמו החולה ממש לפני מרד ורשה בשנת 1944, והשאיר את כל המוזיקה שלו בדירתו. כשחזר לעיר ההרוסה באביב 1945 כדי להביא לקבורה את אחיו ולהציל את כתבי היד שלו, גילה, שכל הפרטיטורות שלו, שניצלו מן החורבן הכללי, הושלכו למדורה בידי הדייר החדש בדירתו.

[עריכה] ריאליזם סוציאליסטי

אחרי מלחמת העולם השנייה עבר פאנופניק לקראקוב, שם מצא עבודה בחיבור מוזיקה לסרטים ליחידת הקולנוע של הצבא. רוב המוזיקה יועדה לסרטי תעמולה; מאוחר יותר סיפר פאנופניק על תלאותיו של במאי סרט תעמולה על חיבור הכפרים לחשמל, שלא הצליח למצוא בית ללא אספקת חשמל ונאלץ איפוא להרוס עמודים ולפרק תשתיות כדי להסריט את בנייתם.

פאנופניק קבל את משרת המנצח הראשי של הפילהרמונית של קראקוב. הוא שיחזר חלק מן המוזיקה שלו שאבדה, החל ב"פתיחה הטראגית", שעוד חיה בזכרונו. הצלחתו עודדה אותו להמשיך בשיחזור השלישייה לפסנתר ו"שירי איכרים פולנים". הסימפוניה הראשונה שלו, לעומת זאת, התגלתה כמשימה קשה יותר ופאנופניק המאוכזב החליט להתרכז מכאן ואילך בחיבור יצירות חדשות.

כמנהל המוזיקלי הממונה של הפילהרמונית של ורשה, שנחשבה מאז ומתמיד לתזמורת הראשונה במעלה של פולין, ניגש פאנופניק למשימה לגייס נגניפ ולמצוא שיכון קבוע לתזמורת. כאשר נתקל בקשיים ביורוקרטיים במשימת השיקום (למשל, העדר מקומות מגורים זמינים לנגנים), התפטר במחאה. בזמן זה גם קיבל הזמנות לנצח מחוץ לגבולות פולין, ביניהן כמנצח אורח לתזמורת הפילהרמונית של ברלין. הוא הונחה לכלול את "הפתיחה הטראגית" שלו בתוכנית, כתזכורת לגרמניה לפעולותיה בורשה, זמן לא רב קודם.

בערך בתקופה זו החל שוב להלחין וחיבר את "מעגל הקווינטות" לפסנתר (יצירה שיצאה לאור כ"שנים-עשר אטיודים מיניאטוריים"). ה"נוקטורן לתזמורת" שלו נכתב בהשפעת השילוב של נהר התמזה ושמי הלילה בביקור בלונדון. השימוש שעשה ביצירה זו ברבעי טונים היווה פריצת דרך, הן לפאנופניק והן למוזיקה הפולנית. פאנופניק חיבר גם את "סינפוניה רוסטיקה", שלה החליט לתת שם במקום המספור "סימפוניה מס' 1" מתוך רגשותיו אל שתי יצירותיו האבודות בסוגה זו.

פאנופניק התמנה לסגן-נשיא של "איגוד המלחינים הסוציאליסטים" החדש (ZKP—Związek Kompozytorów Polskichבפולנית), משרה שהסכים לקבל בהמרצת עמיתיו. ואולם בתפקידו זה מצא עצמו מתומרן לעמדות, שלא תמך בהן, בוועידות שטבען היה יותר פוליטי ממוזיקלי. באחת הוועידות הללו פגש את זולטאן קודאי, שביטא בשיחה בארבע עיניים אותה תחושת חוסר ישע אמנותי, שפיעמה בפאנופניק. הוא הכיר גם מלחינים כמו אלאן בוש האנגלי, שהביע אהדה למטרות הסוציאליזם הסטליניסטי ומלחינים אחרים מן השמאל הפוליטי הקיצוני, כמו בנימין פרנקל.

להוסיף על מצוקתו של פאנופניק, בתקופה שלאחר המלחמהגברה והלכה מעורבותה של הממשלה באמנויות. כתולדת ארועים בברית המועצות, בעיקר צוי ז'דאנוב בשנת 1948, נגזר שמלחינים יהיו נאמנים ל"ריאליזם הסובייטי" וכי יצירות מוזיקליות, ככל יצירות האמנות, ישקפו את "מציאות החיים הסוציאליסטיים". בשנים הבאות נתן פאנופניק ביטוי להרהוריו בנושא טבעו המעורפל של הריאליזם הסובייטי שהיה, לפי בדיחה פולנית מאותם ימים, "כמו יתוש: כולם ידעו שיש לו עוקץ, אבל אף אחד לא ראה אותו." באקלים זה השתדל פאנופניק, שלא היה חבר במפלגה הקומוניסטית, לדבוק בשביל הזהב בכך שחיבר יצירות המבוססות על מוזיקה פולנית היסטורית; לצורך זה כתב את "סוויטה פולנית עתיקה".

תחילה, ייחדו את הנוקטורן שלו לביקורת. אחר כל הכריז גנרל ולודז'ימייז' סוקורסקי, שר התרבות, שה"סינפוניה רוסטיקה" של פאנופניק "חדלה להתקיים": פאנופניק תיאר לאחר זמן את הסימפוניה כ"יצירה תמימה בפירוש" ובייחוד חרה לו, שאחד מחברי הוועדה שהחליטה ע החרמת היצירה ישב קודם בוועדה, שהעניקה לאותה יצירה פרס ראשון בתחרות שופן. בשעה שיצירותיו הוחרמו בארץ מולדתו כפורמליסטיות, בארצות חוץ העלו את שמו על נס כייצוא תרבותי, הן כמלחין והן כמנצח. הרשויות העניקו לו את תואר הכבוד הרם ביותר שלהן, "תקן עבודה ממדרגה ראשונה".

בשנת 1950 יצא פאנופניק לביקור ברוסיה כחבר במשלחת פולנית ללימוד שיטות ההוראה הסובייטיות. הוא פגש את דימיטרי שוסטקוביץ', שעמו התרועע בוועידות קודמות, ואת אראם חצ'טוריאן. בשיחות עם מלחינים פחותים במעלה, דחקו בפאנופניק לספר על מה הוא עובד. כיון שחש בצורך להגיד משהו מקובל, הזכיר כלאחר יד, שיש לו רעיון ל"סימפוניית שלום". הרעיון התקבל בהתלהבות, ובשובו לפולין הוקצבה לו תקופת שהיה במקום שקט, כדי שיוכל לסיים את היצירה (פאנופניק פירש זאת כפקודה להשלים אותה). הוא כתב יצירה בת שלושה פרקים, המסתיימת במוזיקה למילים של חברו, המשורר יארוסלב איוושקייביץ'. פאנופניק קיווה להחדיר את תפיסתו הוא של מושג השלום ליצירה, ולא את האידאולוגיה הסובייטית. היצירה לא נחלה הצלחה.

כאשר כתב את סימפוניית השלום, הרשים אותו יופיה של אישה אירית שפגש, ששמה מרי אליזבת או'מאהוני, שכונתה "סקרלט" בשל דמיונה (הן במראה והן באופי) לסקרלט אוהארה, גיבורת הרומן של מרגרט מיצ'ל, חלף עם הרוח. הגברת הייתה אומנם בירח דבש עם בעלה השלישי, אך זה לא מנע ממנה לקיים פרשיית אהבים עם פאנופניק. פאנופניק גילה עד מהרה שהיא חולת אפילפסיה, אך על אף ספיקותיו, נישאו השניים בשנת 1951 ועד מהרה נולדה להם בת, אונה. עכשיו היה על פאנופניק לפרנס משפחה צעירה והוא התמסר בכל מאודו לעבודתו היוצרת ביחידה לקולנוע. בשביל אחד הסרטים פנה שוב למוזיקה הפולנית העתיקה, ובמשך הזמן עיבד את הפרטיטורה הזו ליצירה הקונצרטנטית, "קונצ'רטו אין מודו אנטיקו".

בשנת 1952 חיבר פאנופניק "פתיחה הרואית", שהתבססה על רעיון שהגה בשנת 1939 בהשראת מאבקה של פולין נגד הדיכוי הנאצי. הוא הגיש את היצירה הזו (בלי לגלות את משמעותה האמיתית) לתחרות המוזיקה הקדם-אולימפית של 1952 בהלסינקי, והיא זכתה. במולדתו, לעומת זאת, הוקיעו גם יצירה זו כ"פורמליסטית".

באביב 1953 ניצח פאנופניק על התזמורת הקאמרית של הפילהרמונית של ורשה בסיור בסין, שם פגש את ראש הממשלה צ'ו אן לי ואף, בחטף, את היו"ר מאו. בעודו בסיור הזה, שמע שאונה טבעה כשסקרלט קיבלה התקף אפילפסיה בשעה שרחצה אותה. זמן מה לאחר שובו לוורשה התבקש לכתוב מכתב, שהממשלה תוכל לשלוח למוזיקאים מערביים, כביכול בשם פאנופניק, כדי להפיק מהם ביטויי הזדהות עם "תנועת השלום" הפולנית. פאנופניק תיאר זאת שהוראה, למעשה, לרגל למען מוסקבה וכאחרון בשורה של "הקש האחרון". בשנת 1954 לא ראה עוד פאנופניק אפשרות ליישב את שאיפתו הפטריוטית להישאר מלחין פולני בפולין עם הבוז שרחש לתביעות המוזיקליות והפוליטיות של הממשלה. הוא החליט להגר לבריטניה כדי לשפוך אור על תנאי העבודה, שנכפו על המלחינים הפולניים.

סקרלט, שאביה חי בבריטניה, השיגה על נקלה רשות לנסוע ללונדון ובהיותה שם ביקשה בחשאי את עזרתם של חברים מן הפזורה הפולנית. ברנרד ג'ייקובסון תיאר את אירועי בריחתו של פאנופניק מפולין כלקוחים היישר מתוך רומן של לה קארה. עלילת הבריחה כללה את מזימת החברים להשיג הזמנה לפאנופניק לנצח בשווייץ ככיסוי, הזמנה שפאנופניק צריך היה לקבל ללא התלהבות יתרה כשתגיע, הגילוי מצד אנשי הצירות בדבר בריחתו הצפויה והתגייסותם הבהולה להביאו לשגרירות הפולנית, מנוסתו הטרופה בנסיון להתנער מאנשי המשטרה החשאית, שעקבו אחרי המונית שבה דהר באישון לילה ברחובותיה של ציריך, ובסופו של דבר טיסתו ללונדון, שם קיבל בהגיעו מקלט מדיני. עריקתו זכתה לכותרות בינלאומיות. הממשלה הפולנית הוקיעה אותו כבוגד, הטילה איסור גורף על השמעת המוזיקה שלו ועל כל אזכור של הישגיו כמנצח. לפני שעזב את פולין הוכר פאנופניק, הן מצד הרשויות והן מצד עמיתיו, כמלחין והמנצח הראשון במעלה של פולין; עם הסתלקותו היה לאל-איש, וכך נשאר עד 1977.

[עריכה] חיים במערב

מאחר שעזב את פולין ללא כסף או רכוש, התקשה פאנופניק לקיים את עצמו ואת אשתו בהכנסות מהופעותיו כמנצח. הוא קיבל תמיכה כספית ממלחינים אחרים, ביניהם רלף ווהן ויליאמס וארתור בנג'מין; מחווה זו של סולידריות מקצועית חיזקה את פאנופניק לא פחות מן הכסף עצמו. ידידו הוותיק, הפסנתרן ויטולד מלקוצ'ינסקי עזר גם הוא במציאת פטרון עשיר לפאנופניק. סקרלט פירסמה ספר על חיי פאנופניק בפולין ועל בריחתו משם, אבל ההשערות ואי-הדיוקים שבו הציקו לפאנופניק. בני הזוג התרחקו בהדרגה: סקרלט נכספה לחברה וריגושים מתמידים ואילו פאנופניק היה זקוק לשקט ושלווה כדי להלחין.

פאנופניק ביקר בארצות הברית כדי להיות נוכח בביצוע "סימפוניית השלום" שלו בניצוח ליאופולד סטוקובסקי. הביצוע הניע את פאנופניק לפסול את היצירה לביצוע, כיון שראה בה תוצר שנכתב בכפיה. בשובו לאנגליה השליך את הפרק הכוראלי ואת השאר עיצב מחדש כ"סינפוניה אלגאיקה". גם יצירה זו בוצעה בניצוח סטוקובסקי וזכתה להצלחה ניכרת.

פאנופניק נתקל בקשיים מתסכלים בבואו לקבל אישור כניסה לארצות הברית. סגל השגרירות בלונדון נמנע, בהשפעת המקארתיזם, מהגשת עזרה והתייחס אליו בחשדנות: להפתעתו, התבקש פאנופניק לתת את טביעות אצבעותיו, וכן נשאל בגלוי, לא אחת, אם היה אי פעם חבר במפלגה הקומוניסטית הפולנית. האירוניה שבמצב זה, לאחר עריקתו הפומבית למערב זמן לא רב קודם, לא נעלמה מעיני פאנופניק.

למשך שנתיים, מ-1957 עד 1959, הוקל במעט מצבו הכספי של פאנופניק כאשר התמנה למנצח ראשי של התזמורת הסימפונית של ברמינגהם. התזמורת הייתה מעוניינת להחזיק בו, אך ההכנה לחמישים קונצרטים בשנה מנעה את פאנופניק מלהקדיש זמן להלחנה.

בשנת 1959 התאהב פאנופניק בווינסום וורד, אך בשנת 1960 אובחן אצלה סרטן ופאנופניק שקע שוב בייאוש. בתקופה זו מילא הזמנה לקונצ'רטו לפסנתר והזמנה אחרת ל"סינפוניה סאקרה". הוא פגש גם את קמילה ג'סל, אז בת עשרים, שעבדה כעוזרת אישית בארצות הברית. חבר הפרלמנט הבריטי ניל מארטן (שהיה האחראי מטעם משרד החוץ הבריטי לטיפול בעריקתו של פאנופניק) הציע, שג'סל תעזור לפאנופניק בתכתובת שלו. פאנופניק הסכים והיא גילתה תוך זמן קצר, שהוא לא השיב למכתבים, שהציעו לו התקשרויות ניצוח והתעניינו בהזמנת יצירות. עבודתה פינתה לפאנופניק זמן לעסוק בהלחנה. בשנת 1963 הגיש פאנופניק את סינפוניה סקארה שלו, שאך זה הושלמה, לתחרות בינלאומית יוקרתית במונקו, ליצירה התזמורתיח המצטיינת. היצירה זכתה בפרס ראשון.

אחרי מותה של וינסום וורד בשנת 1963, גברה הקרבה בין פאנופניק לג'סל והם נישאו בנובמבר 1963. הם עברו לבית סמוך לתמזה בטוויקנהאם, בעיבורי לונדון. ליצירותיו היה ביקוש מצד אישים מן המעלה הראשונה כמו סטוקובסקי, שניצח על ביצוע הבכורה של "תפילה אוניברסלית", יהודי מנוחין, שהזמין אצלו קונצ'רטו לכינור ומסטיסלב רוסטרופוביץ', שהזמין קונצ'רטו לצ'לו. כמו כן קיבל הזמנות מתזמורות במקומות שונים, כמו לונדון, בוסטון ומונטה קארלו. פאנופניק לא חזר לפולין עד 1990. בשנת 1991 קיבל תואר אבירות מן המלכה אליזבת. הוא מת בטוויקנהאם.

בתו, רוקסנה פאנופניק, מאשתו השנייה קמילה, גם היא מלחינה.

[עריכה] ראו גם

רשימת יצירותיו בוויקיפדיה האנגלית.

הקודם: אולגירד סטראז'ינסקי

מנהלים מוזיקליים, הפילהרמונית של ורשה 1946 - 1957

הבא: יאן מקלאקייביץ'

הקודם: רודולף שוורץ

מנצחים ראשיים ומנהלים מוזיקליים, התזמורת הסימפונית של ברמינגהם 1957 - 1960

הבא: הוגו ריגנולד