אריך פון מאנשטיין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גנרל-פלדמרשל אריך פון מאנשטיין (24 בנובמבר 1887 - 10 ביוני 1973) מפקד בכיר בוורמאכט בעת מלחמת העולם השנייה.
מאנשטיין נודע בחשיבתו האסטרטגית, אשר היא שעמדה מאחורי תוכנית "אבחת מגל" בה היכה הוורמאכט את צבאות בעלות הברית בצרפת בשנת 1940. לאחר הנצחון בצרפת פעל בחזית המזרחית, והגיע להשגים אל מול הצבא האדום. מאנשטיין היה אחד האחראים העיקריים לייצוב החזית לאחר התבוסה הגרמנית בקרב סטלינגרד, בשנת 1943. בשנת 1944 סר חינו בעיני אדולף היטלר והוא פוטר מתפקידיו.
על אף שלא היה חבר במפלגה הנאצית קיבל מאנשטיין את מרותו של אדולף היטלר, ובניגוד לקצינים אחרים מן המטה הכללי של הוורמאכט, לא היה מעורב בקשר לרציחתו.
בשנת 1949 נדון מאנשטיין על ידי בית דין צבאי בריטי לעונש בן 18 שנות מאסר על מעורבותו בפשעי מלחמה. הוא שוחרר לאחר ארבע שנים בשל בריאות לקויה. לאחר מכן שירת כיועץ לממשלת מערב גרמניה וסייע להקים את הבונדסוור ואף שימש כראש המטה הכללי של הבונדסוור, בדרגת כבוד.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת
מאנשטיין נולד בשם פריץ אריך לווינסקי בברלין, בנו העשירי של איש צבא פרוסי, גנרל בחיל התותחנים בשם אדוארד לווינסקי (1829 - 1906). מכיוון שדודתו מצד אמו הייתה עקרה, הוחלט כי היא תאמץ אותו. הדודה הייתה נשואה לגנרל בשם גיאורג פון מאנשטיין, וכך קיבל מאנשטיין את שמו. ישנה סברה כי משפחת לווינסקי היא בעלת שורשים יהודיים (סברה שפון מאנשטיין הכחיש בספר זיכרונותיו, לטענתו מקור השם בעל הצליל "היהודי" הוא בשם של הטירה שאבותיו התגוררו בה).
הן משפחתו הטבעית, והן משפחתו המאמצת של מאנשטיין היו בעלות מסורת צבאית, דבר שהבטיח עוד בטרם נולד כי כאשר יגדל יזכה לקריירה צבאית. בילדותו למד בבתי ספר בשטרסבורג, ולאחר מכן למד בפנימיות צבאיות. בשנת 1906 התגייס לגדוד המשמר השלישי כצוער. בשנת 1907 קיבל דרגת לויטננט. באוקטובר 1913 החל בלימודים גבוהים באקדמיה הצבאית.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת בתחילה בחזית המערב. בשנת 1914 נפצע בקרב. לאחר מספר חודשי החלמה שב לשרת כקצין מטה. הוא שירת במספר רב של מקומות הן בחזית המערב (בבלגיה וצרפת בשנת 1916, בקרב ורדן בשנת 1917) ובמזרח (בפולין בשנת 1915, בסרביה ובאסטוניה בשנים 1915 ו-1916). לאחר סיום המלחמה התנדב לשרת בתפקידי מטה בכוח משמר הגבול בברסלאו ונותר שם עד לשנת 1919.
[עריכה] בין מלחמות העולם
לאחר סיום המלחמה, התיר הסכם ורסאי לגרמניה להחזיק צבא בן 100,000 איש שכונה "רייכסווהר". בצבא זה נותר מספר מצומצם של אנשי קבע שראו בשירות הצבאי את ייעודם, ומאנשטיין ביניהם.
בשנת 1920 נישא לביתו של בעל אחוזה משלזיה בשם יוטה סיביל פון לש. נישואין אלו נמשכו עד מותה של פון לש בשנת 1966. לזוג היו שלושה ילדים, בת ושני בנים. הבן הבכור, גרו, נהרג בקרב בחזית המזרח בשנת 1942.
קידומו של פון מאנשטיין ברייכסווהר היה יציב. בשנת 1927 קיבל דרגת מיור (מקביל לרב סרן בצה"ל), והחל לשרת במטה הכללי של הרייכסווהר. עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בשנת 1933 הביאה עמה עבור מאנשטיין אפשרויות לקידום, שכן ברור היה כי הרייכסווהר לא יישאר במתכונתו המצומצמת עוד זמן רב, וכי קצין קרייריסט בעל כישורים יוכל להתקדם ולהגיע לעמדות גבוהות.
ב-1 ביולי 1935 מונה מאנשטיין לראש אגף המבצעים של ה-OKH מפקדת חילות היבשה של הוורמאכט. בשנת 1936 קודם לתפקיד סגנו של ראש המטה הכללי של הוורמאכט, הגנרל לודוויג בק. בק, ביחד עם אחד ממפקדיו של מאנשטיין בתפקידיו הקודמים, הגנרל ארווין פון ויצלבן היה אחד המתנגדים העיקריים לשלטונו של היטלר, זמם להדיחו החל משנת 1938 ולבסוף היה הכוח המניע מאחורי קשר העשרים ביולי. בתחילה שיתף מאנשטיין פעולה עם מגמות אלו, התנגד להשפעה פוליטית על הצבא, ואף הוציא מזכר בו גינה את האפלייה הגזעית הנהוגה בצבא, אך במהרה חדל מנטיות אלו. הוא התבטא כי על הצבא להמנע מלהתערב בעניינים פוליטיים, או אף לקבוע עניינים של אסטרטגיה גבוהה, בטענה כי עניינים אלו הינם הפררוגטיבה של אדולף היטלר. תפקידו של המטה הכללי, טען, היה לספק את התכנון המבצעי הנדרש להגשמת המטרות הפוליטיות שיקבע היטלר, ותו לא. בק ראה דעה זו בעין רעה, והתבטא כי "מאנשטיין אינו אדם בעל אופי רע, אלא אדם שאין לו אופי כלל". היחסים בין השניים התנתקו, למעשה.
בתקופה זו השתלט היטלר על צבאה של גרמניה, כאשר בסידרה של שערוריות מין, חלקן מפוברקות על ידי היינריך הימלר וריינהרד היידריך הצליח להביא לפיטורי שר המלחמה ורנר פון בלומברג ולאחר מכן את יורשו בתפקיד ורנר פון פריטש. שערוריות אלו הביאו לטיהור זוטא בשורות הוורמאכט, לפיטורי קצינים רבים, ולהכפפת הצבא למרותו הישירה של היטלר. התפתחויות אלו הביאו להתפטרותו של בק בשנת 1938, ומאנשטיין הועבר לתפקיד שדה, מפקד דיביזיית החי"ר ה-18 שהוצבה בשלזיה, בדרגת לויטננט גנרל. בתפקיד זה שירת בעת שפרצה מלחמת העולם השנייה.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
[עריכה] פולין
עם תחילת הפלישה לפולין מונה מאנשטיין לתפקיד מפקד המטה של "קבוצת ארמיות דרום" עליה פיקד הגנרל גרד פון רונדשטט. הייתה זו תחילתו של שיתוף פעולה וסיעור מוחות שיביא את שני המפקדים הצבאיים להישגים מרשימים. רונדשטט, המבוגר בשנים רבות ממאנשטיין, היה אף הוא בעל חשיבה צבאית מבריקה ויוצאת דופן, וכמוהו החשיב עצמו לקצין "א-פוליטי", דהיינו נאמן להיטלר ללא גבול. ההבנה שנוצרה בין שני האישים, ושיתוף הפעולה שביניהם, כמו גם ההתאמה בדעותיהם, הביאו את הוורמאכט להישגים בכל מקום בו קיבלו השניים את הפיקוד בצוותא.
בתפקידו החדש עבד מאנשטיין בשיתוף פעולה עם קצין המבצעים של רונדשטט, הגנרל גונטר בלומנטריט, השניים פיתחו תוכנית מבצעית שהתקבלה על דעת רונדשטט, ולפיה ירוכז רוב כוחה המשוריין של קבוצת הארמיות במסגרת הארמיה העשירית עליה פיקד הגנרל ולטר פון רייכנאו, וכוח זה יפרוץ את הקווים הפולנים, ויביא לכיתור כל הכוחות הפולנים ממערב לנהר הויסלה. על פי התוכנית, שתי הארמיות האחרות המרכיבות את קבוצת הארמיות, הארמיה ה-14 שבפיקודו של הגנרל וילהלם ליסט והארמיה השמינית שבפיקודו של הגנרל יוהנס בלאסקוביץ' ישמשו ככוחות מאסף בעת פריצתו של רייכנאו אל ורשה.
באופן פרטי פיקפק מאנשטיין בנכונותה של המערכה הפולנית מבחינה אסטרטגית, וסבר כי יהיה זה עדיף לשמור את פולין כחיץ בין גרמניה ובין ברית המועצות. כן חשש ממתקפת הדמוקרטיות המערביות על גרמניה בעת שצבאה מרוכז במזרח, דבר שיביא למלחמה בשתי חזיתות. באופן טיפוסי שמר הסתייגויות אלו לעצמו.
תוכנית המערכה שהגה מאנשטיין הצליחה כמשוער. באזור אחריותה של קבוצת הארמיות דרום, יחידותיה של הארמיה העשירית הצליחו לחדור את קווי הפולנים, ולא איפשרו להם לייצב קו הגנה. ארמיות המאסף מנעו מהכוחות הפולניים שנפוצו לאורך הגיזרה מלהתרכז לכוח לוחם אחד. מאנשטיין לא פעל לפי התוכנית המקורית. במקום לפרוץ אל עבר הויסלה ומשם לורשה, שיכנע את רונדשטט לכתר את הכוחות הפולנים באזור ראדום ולהשמידם. פעולה זו סיימה, למעשה, את ההתנגדות הפולנית המאורגנת בדרום המדינה, ואיפשרה מעבר בטוח ונקי לכיוון ורשה.
פריצת הקו, וכיתור הכוחות שהחזיקו בו, היו לסממניה העיקריים של טקטיקת מלחמת הבזק, שמאנשטיין היה בין מיישמיה היעילים ביותר במהלך המלחמה, הן במערכה הפולנית, והן לאחריה בצרפת ובברית המועצות.
[עריכה] צרפת
ב-27 בספטמבר 1939 נכנעה פולין. באותו היום הורה היטלר למפקדת צבאו, ה-OKH עליה פיקד הגנרל פרנץ הלדר, לנסח תוכנית למתקפה במערב כנגד צרפת וארצות השפלה.
באוקטובר הובאה התוכנית לידיעתם של מאנשטיין ורונדשטט, אשר פיקדו עתה על "קבוצת ארמיות A" (כמפקד הקבוצה, וראש מטהו) שנפרשה במערב גרמניה. התוכנית הראשונית שהועברה לעיונם דיברה על הסתערות משוריינת באזור ליאז' הממשיכה אל עבר התעלה האנגלית על מנת לכבוש חלקת אדמה שתשמש כבסיס למתקפה עתידית כנגד אנגליה.
מאנשטיין התנגד לתוכנית זו, וביקר אותה בשל העדר היצירתיות שבה, וחוסר הניצול של אפשרויות הכוח המשוריין, שנבעו מחוסר ההבנה של הגנרלים הפרוסים ב-OKH את היכולות המבצעיות הטמונות באמצעי הלוחמה המודרניים הניידים. מאנשטיין טען כי הסתערות דרך בלגיה תהיה הדבר לו יצפו בעלות הברית, בשל התקדים ההיסטורי של תוכנית שליפן. הוא התנגד גם ללוח הזמנים המוצע (התוכנית אמורה הייתה להתחיל להתבצע בנובמבר) וטען כי לחימה באביב תהיה עדיפה.
מאנשטיין שינה את התוכנית, כך שמטרתה תהיה לא "הסגת כוחות בעלות הברית דרומה אל נהר הסום" אלא "ניתוק והשמדת הגוף העיקרי של כוחות בעלות הברית הנמצאים מצפון לנהר הסום". רעיון זה, שאומץ במהרה על ידי היטלר כאילו היה שלו, היה הבסיס האסטרטגי לניצחון שהושג בסופו של דבר על צרפת.
במהלך החודשים הבאים ניסח מאנשטיין את תוכניתו, בצורה של שישה תזכירים שהתווכחו עם תוכניות המבצע של ה-OKH. הוא הציע כי הכוח יפוצל לשניים. כוח משני יתקוף את הכוח העיקרי של בעלות הברית, שהיה פרוש בצורה ניידת בבלגיה ובארצות השפלה, בעוד שכוח עיקרי, נייד ומשוריין, יתקוף דרך גבעות הארדנים המיוערות, יתפוס באזור סדאן את הגשרים על נהר המאז, ומשם יפרוץ מערבה אל התעלה, כשהוא מנתק את עיקר הכוח של בעלות הברית שיימשך אל תוך בלגיה על ידי מתקפת המשנה. תוכנית נועזת זו קיבלה את שם הקוד "איבחת מגל" ("Sichelschnitt").
בתחילה הביעו מפקדי ה-OKW וה-OKH התנגדות עזה להצעותיו של מאנשטיין שקיבלו גיבוי ממפקדו רונדשטט. הלדר אף העביר את מאנשטיין מתפקידו, ושלחו לפקד על הגיס ה-38 שהוצב במזרח, בשטטין. רק בפברואר 1940 לאחר שעבר מאנשטיין לתפקידו החדש, נחשפו חילוקי הדעות שבינו ובין מפקדיו, והתגלו להיטלר. לאחר שיחה שערך היטלר עם מאנשטיין, ב-17 בפברואר, קיבל היטלר את רעיונותיו של מאנשטיין, והורה אף לצבאו לקבלם, אם כי הציג אותם כפרי מחשבתו. בסופו של דבר, הייתה זו מחשבתו הצבאית המקורית של מאנשטיין, שהביאה לתוכנית את הבסיס האסטרטגי שהוביל להצלחתה.
בלחימה עצמה היה תפקידו של מאנשטיין שולי. הגיס בראשו עמד היה חלק מן "הארמיה הרביעית" של גינתר פון קלוגה, וסייע להשיג את המבקע באזור אמיאן ולחצות את הנהר סן, מבקע שהיה חיוני להצלחת המתקפה. תפקידו של מאנשטיין כמוח האסטרטגי שמאחורי המתקפה הוכר בידי כל, ומאנשטיין קיבל דרגת גנרל, ואת צלב הברזל על תכנונו את המתקפה.
[עריכה] המערכה ברוסיה
[עריכה] שלבים ראשונים
בפברואר 1941 קיבל מאנשטיין את הפיקוד על קורפוס הפאנצרים ה-56 שהיה חלק מארמית הפאנצרים הרביעית, בפיקודו של הגנרל אריך הפנר, אשר לכשעצמה הייתה חלק מ"קבוצת ארמיות צפון" עליה פיקד הגנרלפלדמרשל ריטר פון לאב. על אף שלא ראה עצמו כאיש לוחמת שריון, למד מאנשטיין את הפיקוד על היחידה הממוכנת היטב, וכאשר נפתחה המתקפה על ברית המועצות, המכונה "מבצע ברברוסה" ב-22 ביוני 1941, התקדם הקורפוס שבפיקודו יותר מ-160 ק"מ ביומיים, והצליח לתפוס שני גשרים חשובים על נהר הדווינה, באזור דווינסק, ולאחר מכן לפרוץ צפונה לעבר לנינגרד.
בספטמבר 1941 קודם פון מאנשטיין לתפקיד מפקד ארמיה, והארמיה ה-11 של הוורמאכט ניתנה לפיקודו. הוא צווה לתקוף את חצי האי קרים, אשר היה מוגן היטב על ידי חיילי הצבא האדום. הקרב הראשון על חצי האי קרים התחולל כמעט שנה. אנשי הצבא האדום התגוננו באופן נואש ועמדתם האחרונה - בעיר סבסטופול החזיקה מעמד זמן רב. רק לאחר מצור ארוך נפלה זו לידי הגרמנים בסוף יוני 1942. על פועלו זה, וכיבוש מצודת סבסטופול מונה מאנשטיין לגנרלפלדמרשל. מסע מלחמה זה היה משני בחשיבותו, ועיקר המאמץ נערך במקביל בקרב מוסקבה ובהתבססות שלאחריו, כמו גם במתקפה האדירה בתחילת אביב 1942 אשר הובילה לקרב סטלינגרד.
ביולי 1942, בעוד עיקר המאמץ הגרמני נמצא באזור ערבות נהר הדון לכיוון סטלינגרד, נשלח פון מאנשטיין צפונה לחזית לנינגרד, שם פיקד על מבצע בשם "אורות צפוניים", שמטרתו הייתה לשבור סופית את מגיני העיר, שהיו נתונים במצור קשה מאז תחילת המתקפה הגרמנית, אך עדיין החזיקו בעיר השנייה בחשיבותה בברית המועצות. היטלר האמין כי מצבם הנואש של המגנים, וכן הציוד החדיש שהועמד לרשות המתקפה (טנק הטייגר) וכמויות הארטילריה האדירות שהוקצו לה, יביאו לנפילת העיר. מאנשטיין היה ספקני יותר, וטען כי רק מתקפה סימולטנית של כוחות פינלנד מהצפון יביאו לשבירת מגיני העיר.
בטרם החלה המתקפה, ב-27 באוגוסט 1942, פתחו הסובייטים במתקפה משלהם, והתקיפו את הארמיה ה-18 של הגנרל גאורג לינדמן שהחזיקה בעמדות במבלט גרמני צר במערב אגם לדוגה. פון מאנשטיין נאלץ להתערב על מנת למנוע אסון צבאי. בקרבות העזים שפרצו הצליח פון מאנשטיין לייצב את המצב, תוך שהוא נלחם לרוב כנגד כוחות עדיפים מבחינה מספרית, וספג אבדות כבדות.
[עריכה] סטאלינגרד
בראשית אוקטובר 1942 הוצב מאנשטיין בויטבסק שבאוקראינה והמתין לקבלת תפקיד פיקודי הנוגע למתקפה הרוסית המתקרבת ובאה. היו אלו ימי השיא של קרב סטלינגרד, והארמיה השישית בפיקודו של הגנרל פרידריך פאולוס לחמה בקרבות מבית אל בית בין חורבות העיר. לקראת סוף נובמבר 1942 פתחו הרוסים במתקפה שהביאה לכיתורה של הארמיה השישית בתוך העיר סטלינגרד, בה נמשכה עדיין הלחימה.
ב-21 בנובמבר 1942 מונה מאנשטיין על ידי היטלר, להיות למפקדה של "קבוצת ארמיות דון", שהורכבה בחופזה מיחידות זמינות שנראה היה כי במאמץ מסוים תוכלנה לפרוץ את המצור על סטלינגרד מן המערב, ולחלץ את הנצורים. תחת פיקודו של מאנשטיין ניתנו ארמיית הפאנצרים הרביעית, בפיקודו של הגנרל הרמן הות, כוחות עזר רומנים וכן הארמיה השישית המנותקת בתוך העיר. היטלר הורה למאנשטיין על מבצע "סופת חורף", בו יפרוץ הגנרל הרמן הות עם ארמיית הפאנצרים הרביעית, אל עבר העיר סטלינגרד, וישיב את המצב לכשהיה בטרם החלה המתקפה הרוסית.
מתקפתו של הות החלה ב-12 בדצמבר 1942, ובתחילה הגיעה להישגים נאים, והתקרבה עד כדי 45 קילומטרים מסטלינגרד הנצורה, בתוך כשבוע. אך המתקפה נדונה לכשלון מראש, שכן אלמנט בסיסי שנדרש להצלחתה, פריצתה הסימולטנית של הארמיה השישית מערבה, והתחברותה עם הכוחות הפורצים ממזרח, נאסר לביצוע על ידי היטלר, שהורה לאנשי הארמיה השישית להחזיק בעיר ויהי מה.
כוחותיו של מאנשטיין, הארמיה של הות וכוחות עזר נוספים, לרבות דיביזית הפאנצר ה-57, נעצרו באזור הנהר אסקאי, והחלו נהדפים מערבה בידי כוחות רוסיים חזקים. בנקודה זו פנה מאנשטיין אל פאולוס ודרש ממנו לנסות ולפרוץ את המצור לכיוון מערב. פאולוס סירב, נאמן לפקודתו של היטלר אשר דרש מן הארמיה השישית להחזיק בעמדותיה, תוך שהוא מבטיח לה כי רכבת אווירית תבטיח את עמידתה האיתנה עד היום בו יבקיעו הכוחות.
רבים מציגים את הכישלון בסטלינגרד כפרי פקודתו של היטלר שלא איפשרה לכוחותיו של פאולוס לחבור לכוחותיו של מאנשטיין, ובכך גזרה את גורלם של 90,000 חיילי הארמיה השישית שנותרו נצורים בעיר סטלינגרד לכניעה. אין לדעת אם בשלב זה אכן היה בידיו של פאולוס הכוח הנדרש לצורך המבקע מערבה, ויש הסבורים כי לו היה פאולוס מפר את פקודתו של היטלר ומנסה לפרוץ, היה המחסור בדלק ובתחמושת, ומצבם הרעוע של כוחותיו, מביא לכישלון בכל מקרה. יש להביא בחשבון גם את העובדה כי בשלב זה היו כוחותיו של פאולוס על סף התמוטטות. מאנשטיין עצמו הביע לאחר המלחמה את הדעה כי הארמיות הרוסיות שרותקו אל ה"קלחת" בסטלינגרד, יכולות היו לשמש לפעולה כנגד כוחותיו של מאנשטיין ולהביא להתמוטטות החזית כולה, אם לא הייתה הארמיה השישית מחזיקה אותם במקומן בלוחמה בתוך העיר, והצדיק את מעשיו של היטלר. בין אם אכן היה הכישלון פרי פקודתו הפנאטית של היטלר לפאולוס להחזיק מעמד על הוולגה בכל מחיר, ובין אם לאו, התוצאה הסופית הייתה כניעתה של הארמיה השישית.
"מבצע סטורן", מתקפה רוסית מאסיבית בדרומה של החזית, איימה על העיר רוסטוב המוחזקת בידי הגרמנים, שאובדנה היה מביא לניתוק "קבוצת הארמיות A" אשר בשלב מוקדם יותר של המתקפה הגרמנית הופנו לכיבוש הקווקז ועתה היו בנסיגה. פון מאנשטיין הוכרח להפנות את מאמציו על מנת לחלץ את אנשי קבוצת הארמיות ולסייע לחבירתן אל כוחותיו בתחומי אוקראינה, וכך למנוע את התמוטטותה הכללית של החזית. יחידות מקבוצת הארמיות שלו, ובמיוחד ארמיית הפנצרים ה-48 ניהלו קרבות בלימה כנגד כוחות רוסיים עדיפים על נהר הצ'יר, אך לבסוף נאלצו לסגת, דבר שהביא לנסיגתה של הארמיה ה-4 של הות, אשר אגפה הצפוני נחשף, עם נסיגת כוחות גרמניים מנהר הדון. בכך נסתם הגולל על נסיון החילוץ של הארמייה השישית.
[עריכה] ייצוב והתבססות לאחר סטלינגרד
בתחילת פברואר 1943, החל מאנשטיין לנסות ולייצב את החזית הגרמנית במזרח, בה נבעה פרץ, כתוצאה מתבוסת סטלינגרד. קבוצת ארמיות דון אוחדה עם קבוצת ארמיות B, והפכה ל"קבוצת ארמיות דרום", עליה פיקד. מצבה של קבוצת הארמיות החדשה היה בכי רע. היא הייתה מורכבת משברי יחידות שנאספו מתוך התבוסה הגדולה והורכבו מחדש, תוך מלחמת תנועה הגנתית, המשתרעת על פני חזית בת מאות קילומטרים, בה שב הצבא הגרמני על עקביו, וחזר את כל הדרך בת מאות הקילומטרים אותה עשה לאורך ערבות אוקראינה בקיץ 1942, אך זו הפעם בחורף, במגננה, לרוב בנחיתות מספרית, כשהוא משמיד את כל הנקרה בדרכו.
היטלר היה נחוש לעצור את הנסיגה, והורה למאנשטיין לפעול לשם כך. ב-15 בפברואר אבדה העיר חרקוב, בצפון גזרתו של מאנשטיין, ונפלה בידי הצבא האדום. בין "קבוצת ארמיות דרום" של מאנשטיין, ובין כוחותיו של הגנרלפלדמרשל קלוגא במרכז הגיזרה הפריד עתה פער גדל והולך, לתוכו נכנסו הארמיות הרוסיות.
ב-21 בפברואר יצא מאנשטיין למתקפת נגד, אל מול האגף הסובייטי המתוח יתר על המידה. המתקפה הוכיחה את עצמה כהצלחה רבתי. כוחותיו של מאנשטיין התקדמו במהירות, בודדו את כוח החלוץ הסובייטי, והכריחו את הסובייטים לעצור את המתקפה. ב-2 במרץ הושלם כיתור של עיקר הכוחות הסובייטיים ששימשו במתקפה, על ידי הארמיה של הות שתקפה מדרום, וקורפוס טנקים של ה-SS בפיקודו של קמפף מצפון. ב-9 במרץ הושמדו הכוחות שבתוך הכיתור, בתבוסה גדולה לרוסים בקרסנוגרד וברבנקובו. נטען כי 23,000 רוסים נפלו חלל, ו-9,000 נלקחו בשבי.
עתה המשיך מאנשטיין במתקפה מזרחה. חארקוב נלקחה מחדש ב-14 במרץ לאחר לוחמת רחוב עקובה מדם, ולאחריה ביילוגרוד. החזית המפוררת והנסוגה של הוורמאכט בדרום המזרח יוצבה, והיוותה איום משמעותי על הסובייטים, שאיפשר מתקפה גרמנית נוספת בקיץ 1943. לאחר התבוסה הנוראית בסטלינגרד, היה זה שינוי שאין להמעיט בערכו. על הצלחתו זו עוטר מאנשטיין בעלי אלון על צלב הברזל שלו. צבאותיו החלו מתכוננים למבצע שכונה "מבצע ציטאדלא" (מבצע מצודה) להשמדת מבלט רוסי שנוצר עת נעה החזית במהלך החורף, והתבסס כשבמרכזו העיר קורסק.
[עריכה] מערכת קורסק
מבצע ציטאדלא היה בבסיסו מבצע המבוסס על תנועת מלקחיים. הצבא הגרמני הכה בעוצמה, מן הצפון והדרום, בבסיסו של מבלט קורסק, ההומה מחיילי הצבא האדום, כשבין שני קצות המלקחיים מפרידים כמאה קילומטרים. מאנשטיין הופקד על הזרוע הדרומית, ועל הזרוע הצפונית הופקדו הגנרלים ולטר מודל וגינטר פון קלוגה.
על אף אבדות קשות הצליחו אנשיו של מאנשטיין להבקיע את הקו הרוסי, ולהתקדם לעבר יעדיהם המתוכננים מראש, אך לא הצליחו להשיגם. מגננה רוסית חזקה עצרה אותם, ומנעה את התקדמותם על פי המתוכנן. אל מול כישלונה הטוטאלי של המתקפה בצפון, נראה היה כי סגירת תנועת המלקחיים וכיתור הרוסים בקורסק אינו בר ביצוע, כבר לאחר כמה ימים מתחילת המתקפה. הטנקים הפורצים של מאנשטיין לקו בחוסר סיוע קרקעי מחיל הרגלים, ובחוסר בעתודות מבצעיות. לאחר השמדתו של הכוח הצפוני הגרמני פנה עיקר הכוח הרוסי דרומה, והתקיף אנשיו של מאנשטיין המנסים להתבסס בעמדותיהם הקדמיות. המתקפה שנפתחה ב-5 ביולי, הפכה כבר ב-12 ביולי לתבוסה גרמנית מכרעת. בשלב זה היטלר הורה למאנשטיין על הפסקת המתקפה, כאשר הוא מנמק זאת, בין היתר, בפלישת בעלות הברית לאיטליה. מאנשטיין מחה, וסבר כי יש לנצל את המהלך עד תומו, וכי הוא עומד על סף ניצחון, וכי אך אם יינתן לו זמן נוסף, יוכל לנצל את העליונות המקומית שהשיג, לטענתו, על מנת להכות ברוסים בטרם יספיקו להעביר לזירת הקרב את עתודותיהם. נראה כי ראיית המצב של היטלר הייתה נכונה, וכי מאנשטיין פעל בחוסר שיקול דעת. על מנת לזכות בניצחון היה על מאנשטיין להשלים את תנועת המלקחיים (במצב בו הזרוע הצפונית הושמדה, למעשה), ליצור כיתור הדוק ולהחזיק בו אל מול מתקפות רוסיות מבפנים ומבחוץ עד להשמדת הכוחות הנמצאים בתוך האזור המכותר. העובדה כי הרוסים לא הסתפקו בעצירת מתקפת "ציטאדלא" אלא פתחו במתקפה אדירה, שהדפה את הגרמנים מערבה, ולמעשה עצרה רק בברלין, מראה כי משימה זו הייתה, כפי הנראה, מעבר לכוחותיו של מאנשטיין. "ציטאדלא" הייתה היוזמה ההתקפית הגרמנית האחרונה במזרח במלחמת העולם השנייה.
[עריכה] מערכת הדנייפר
בספטמבר 1943 מצא עצמו מאנשטיין במצב בו היה כעשרה חודשים לפני כן. הוא ניהל מגננה תוך כדי תנועה על פני חזית רחבה תוך נסיגה אל מול אויב עדיף מספרית הנמצא בתנופה. כוחותיו של מאנשטיין נפרסו על הגדה המערבית של נהר הדנייפר כאשר לפי פקודת היטלר שמרו על מספר ראשי גשר במזרחו. מאוקטובר 1943 ועד לינואר 1944 עסק מאנשטיין ב"ייצוב" המצב. הסובייטים כבשו את קייב והתקרבו לצומת הדרכים החשובה בז'יטומיר. מאנשטיין ניהל מתקפת נגד מוצלחת, תוך שימוש בדיביזיות ה-SS "דאס רייך" ו"לייבשטנדרטה" וב-25 דיביזיות פאנצר ו-68 דיביזיות חי"ר נוספות, היכה באגף הרוסי באזור ז'יטומיר, והגיע להישגים, אך לא הצליח להשיב לידי הגרמנים את קייב. מתקפות הנגד כילו את עתודות כוח האדם של "קבוצת ארמיות דרום" בראשה עמד מאנשטיין, אשר עתה נפרסה על חזית רחבה, הרבה מכפי שהיה ביכולתה להחזיק, חזית שהייתה פרוצה, ובעורפה שוטטו כבר כוחות חלוץ רוסיים, שחברו לפרטיזנים מקומיים.
בסוף ינואר היה על מאנשטיין לבצע נסיגה נוספת, והרת אסון. חלק ניכר מן הכוחות הלכודים נלכדו בכיתור ליד הכפר קורסון, וב-17 בפברואר 1944 נכשלו בנסיון לפרוץ את הכיתור, דבר שהביא לתבוסה שנראתה שנייה רק לתבוסת סטלינגרד. באמצע מרץ הצליחו כוחותיו של המרשל איבן קונייב לפצל את החזית לשניים, ולתקוע טריז בין שני הכוחות העיקריים בקבוצת הארמיות, ארמיית הפאנצר הרביעית וארמיית הפאנצר הראשונה.
[עריכה] פיטורים
על אף שמבחינה פוליטית היה תמיד נאמן להיטלר, נהג מאנשטיין לעמוד על שלו מול היטלר בכל הנוגע לעניינים צבאיים, מעבר למקובל בין אנשי הצבא במטה הכללי, כוילהלם קייטל ואלפרד יודל. מאנשטיין הטיף לגישת הגנה גמישה, שתנסה להביא לפריסת הכוחות הרוסיים אל מעבר ליכולתם, ואז להתקיפם מן האגף. פירושה של גישה זו היה מערכת תנועה שיכולה הייתה להביא לנסיגות, ולו זמניות, של מאות קילומטרים, על מנת להביא לכיתור המיוחל של הכוח התוקף. היטלר התעקש על הגנה נייחת, ועל מלחמת התשה, המבוססת על התשת האויב תוך נסיגה איטית והשמדת כל המתקנים הראויים לשימוש בדרכו של הכוח הנסוג.
מכל מקום, ב-25 במרץ 1944 איבד היטלר את שארית האמון במפקד הוותיק של צבאותיו. הוא נקרא להתייצב אל מול היטלר, ושם הגן על עמדותיו, תוך שהוא טוען כי לא יימצא מפקד כשיר ממנו לקבוצת הארמיות. כעבור שלושה ימים פוטר מתפקידו, וביחד עמו מפקדים נוספים בגיזרה כאוולד פון קלייסט והרמן הות. הוא הוחלף בתפקידו על ידי הגנרל ולטר מודל, נאצי ותיק. כניחומים, הוענקו חרבות לעיטור צלב הברזל אותו נשא. מנשטיין עצמו טען כי פיטוריו היו בשל השפעתם השלילית של הימלר וגרינג על היטלר, וכי מקורן של הפקודות הכושלות אותן חילק היטלר בשלב זה של המלחמה הינו בהימלר ובגרינג.
לאחר פיטוריו עבר טיפול רפואי לבעיה שבעינו בבית חולים בורוצלב, ולאחר מכן פרש לביתו בשלזיה.
מאנשטיין לא לקח חלק בקשר העשרים ביולי לרציחתו של היטלר, בו לקחו חלק רבים מאנשי המטה הכללי. לטענתו, נוצר עמו קשר באמצעות אחד הקושרים, הנינג פון טרסקו, עוד בשנת 1943, אך על אף שהסכים כי יש מקום לשינוי בהנהגת גרמניה, ראה עצמו קשור בשבועת הנאמנות להיטלר, אותה נשבעו כל חיילי גרמניה החל בשנת 1938. לקושרים סירב במשפט - "Preussische Feldmarschälle meutern nicht" - פילדמרשלים פרוסים אינם מורדים. למרות שלא הצטרף למורדים, לא מעל באמונם, ולא גילה לאיש על הנסיונות ליצור עמו קשר.
בינואר 1945 נמלט עם משפחתו מביתם שבשלזיה למערב גרמניה. הוא נכנע לפילדמרשל ברנרד לו מונטגומרי ונעצר ב-23 באוגוסט 1945.
[עריכה] לאחר המלחמה
[עריכה] משפטו של מאנשטיין
מאנשטיין נעצר על ידי הבריטים. בזמן משפטי נירנברג בשנת 1946 שימש כעד במשפטם של פושעי המלחמה העיקריים. הוא העיד מטעם ההגנה, אל מול האישומים כנגד המטה הכללי של כוחות היבשה, וכנגד ה-OKW (במסגרת המערכת המשפטית בנירנברג הוגשו כתבי אישום כנגד הארגונים). שני הארגונים זוכו מכל אשמה.
ברית המועצות חפצה בהסגרתו לידיה על מנת להעמידו לדין על פשעי מלחמה בשטחה. המוניטין שיצאו לו בשדה הקרב, כמו גם אווירת המלחמה הקרה, והעובדה כי אישים כברנרד לו מונטגומרי ולידל הארט דיברו בשבחו, מנעו את הסגרתו. הוא הועמד לדין בפני בית דין צבאי בריטי שדן בהמבורג באוגוסט 1949.
הגנתו התבססה על כך שלא ידע כי פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות מתבצעים בשטח בו פעל כחייל, וכי לא אכף את פקודת הקומיסר, שהייתה הבסיס לאחד מפשעי המלחמה העיקריים של הוורמאכט, השמדתם של שבויים שנדמו להיות פעילים קומוניסטים. בנירנברג העיד כי קיבל את הפקודה, אך לא העביר אותה לחייליו.
עם כל זאת, מנשטיין הוציא לחייליו פקודה כתובה, ב-20 בנובמבר 1941 שהיוותה גרסה מעובדת לפקודה דומה שהוציא מפקדה הידוע לשמצה של הארמיה השישית באותו הזמן, ולטר פון רייכנאו, והישוותה "יהודים" ו"פרטיזנים" תוך קריאה לשימוש באמצעים מחמירים כנגדם. באותו הזמן היללו היטלר ורונדשטט את פקודתו של רייכנאו, ועודדו את המפקדים בשטח להוציא לחייליהם פקודות ברוח זו. פון מאנשטיין הוציא ביזמתו פקודה זו:
- מאבק זה אינו כנגד כוחות מזוינים סובייטים הפועלים בצורה התואמת את כללי הלוחמה הנהוגים באירופה. מאחורי החזית, נמשך המאבק. צלפים פרטיזנים בלבוש אזרחים יורים בחיילים בודדים, וביחידות קטנות, ומנסים לשבש את קווי האספקה שלנו באמצעות חבלה, במוקשים ובמכונות תופת. הבולשביקים שהושארו מאחור, משאירים את האוכלוסייה ששוחררה מהבולשביזם במצב של אי שקט באמצעי טרור ומנסים לפגוע באמצעים הכלכליים והפוליטיים הננקטים על ידנו להשקטת האוכלוסייה. יבולים ומפעלים מושמדים, על מנת שלא יפלו לידינו, ואוכלוסיית הערים נדונה להרעבה.
- היהדות היא המתווך בין האויב בעורף ושארית הצבא האדום הנלחמת עדיין. יותר מבאירופה מחזיקים היהודים ברוסיה בעמדות מפתח של הנהגה פוליטית וממשל, של סחר וכלכלה, ויוצרים תנאים לאי שקט נמשך והתקוממויות.
- השיטה היהודית הבולשביקית חייבת להימחות מעל פני האדמה אחת ולתמיד, ולעולם אין להתיר לה לפלוש למרחב המחייה האירופי שלנו.
- משימתו של החייל הגרמני היא אם כן לא רק למחוץ את הפוטנציאל הצבאי של מערכת זו, הוא הופך לנושא של העקרון הגזעי, ונוקם את כל מעשי האכזריות שהופנו כנגד העם הגרמני.
- החייל חייב להבין את הצורך בעונש מחמיר ליהדות, הנושא הרוחני של מחלת הטרור הבולשביקי. זה הכרחי על מנת לקטום את כל ההתקוממיות באיבן, שכן התקוממויות אלו הן לרוב מזימותיהם של היהודים."[1]
הפקודה גם הורתה לחייליו של פון מאנשטיין להתקיים מאוכל שיוחרם מהאוכלוסייה המקומית. אחד מן האישומים נגדו נגע להרעבת האוכלוסייה על מנת להאכיל את חייליו.
ראוי לציין כי הפקודה כללה גם פיסקה שקבעה כי "צעדים חמוריים יינקטו כנגד פעולה שרירותית המונעת מאינטרס עצמי, כנגד אכזריות וחוסר משמעת, וכנגד הפרת כללי הכבוד של החייל" וכי "יש לכבד מנהגים דתיים, במיוחד את אלו של המוסלמים הטאטארים."
הפקודה הוצגה למאנשטיין בעת עדותו בנירנברג, שם הודה כי חתם עליה, אך טען כי אינו זוכר את פרטיה. במשפטו בהמבורג הייתה הפקודה הראייה המרכזית.
מאנשטיין זוכה ממרבית סעיפי האישום, אך נמצא אשם בשני סעיפים, ו"אחראי" לשבעה אחרים, במיוחד בכל הנוגע למדיניות "אדמה חרוכה" שננקטה בעת הנסיגות, ובשל כך שלא מנע טבח באוכלוסייה אזרחית. ב-19 בדצמבר 1949 נדון לשמונה עשרה שנות מאסר. לאחר מכן הומתק עונשו לשתים עשרה שנים, וב-6 במאי 1953, לאחר כשלוש שנים וחצי, שוחרר "מסיבות רפואיות".
אחד מפקודיו, אלכסנדר שטאלברג, דיווח לסופר בריאן מארק ריג, מחבר הספר "חייליו היהודים של היטלר" כי סיפר למאנשטיין על כי מספר גדול של יהודים נרצח. מאנשטיין שאל אותו אם הוא באמת מאמין לכך, ושטאלברג ענה כי אכן הוא מאמין בכך. "אם כך," ענה מאנשטיין, "הם רק יהודים." [2]
בפני הפסיכיאטר לאון גולדנסון שראיין אותו בעת משפטי נירנברג, הודה מאנשטיין כי ידע על פועלה של איינזצגרופה D בראשות אוטו אולנדורף, שרצחה עשרות אלפי יהודים בשטח עליו פיקד בשנים 1941 - 1942, אך לא היה לו מושג מהו תפקידה של יחידה זו, וממילא, גם אם היה יודע מהו תפקידם, לא היה יכול לעשות דבר בנוגע לכך.
[עריכה] יועץ בכיר
באמצע שנות ה-50 נקרא מאנשטיין על ידי קאנצלר גרמניה קונרד אדנאואר לשרת כיועץ צבאי בכיר, ולשמש כיושב ראש ועדה פרלמנטרית לארגון הדוקטרינה החדשה של צבא מערב גרמניה, הבונדסוור, והשתלבותו בברית נאט"ו.
בתקופה זו התגורר עם משפחתו בבוואריה וכתב את זכרונותיו "Verlorene Siege " (נצחונות אבודים), שפורסמו בגרמניה ב-1955, ותורגמו לאנגלית ב-1958. בזכרונות אלו פרסם את התזה, שהפכה לאחר מכן לרווחת, שמקור אסונה של גרמניה היה בפקודות שנתן היטלר, וכי אילו הגנרלים ניהלו את המלחמה במקום היטלר, ניתן היה לנצח בה.
על אף הרשעתו בפשעי מלחמה, העובדה כי לא היה חבר במפלגה הנאצית הקלה על השתלבותו בממסד הצבאי החדש בגרמניה המערבית. שלא כגנרלים אחרים, שהוכתמו בנאמנות להיטלר, ונראו כמוקצים בעיני הממסד הצבאי החדש, בשנים הראשונות לקיום הבונדסוור היה מאנשטיין חבר שלא מן המניין במטה הכללי שלו.
מאנשטיין מת בביתו בבוואריה ביוני 1973. הוא נקבר בטקס צבאי מלא.
[עריכה] מקורות (לקריאה נוספת)
- ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976.
- אלן קלרק, מבצע ברברוסה, הוצאת מערכות, 1979.
- אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945, הוצאת מערכות, 1968.
- אליסטר הורן, כך נפלה צרפת, הוצאת מערכות, 1971.
- לאון גולדנסון, נירנברג 1946 - הראיונות הגנוזים עם פושעי המלחמה הנאצים, הוצאת עברית והוצאת כתר, 2006.
- ב. ה. לידל הארט, הצד השני של הגבעה - שיחות עם גנרלים גרמניים, הוצאת מערכות, 1986.
