ברנרד שו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'ורג' ברנרד שו (באנגלית: George Bernard Shaw) (26 ביולי 1856 - 2 בנובמבר 1950) נולד באירלנד וידוע בעיקר כמחזאי בשפה האנגלית. אחד מאנשי התרבות הבולטים של המאה העשרים, ובמחזותיו ופועלו הצליח להיות גם אחד האנשים המשפיעים של המאה. לפני שהתמקד במחזאות עסק גם בביקורת מוזיקה ותיאטרון.
מחזהו הנודע ביותר הוא פיגמליון, שבו ביקורת נוקבת על ההתיחסות למעמדות החברתיים באנגליה. במחזה מתערב מורה לשפות, פרופ' היגינס, עם חברו שיצליח לקחת מוכרת פרחים ממעמד פשוט ולהופכה לאשה מהמעמד העליון. המחזה, שמבוסס על אגדה רומית עתיקה על פיגמליון, פסל ששונא נשים שהתאהב בפסל שיצר. גם במחזה, המורה בסופו של דבר מתאהב בליזה דוליטל שאת שפתה עיצב. המחזה עובד למחזמר מצליח בשם "גבירתי הנאווה".
שו כתב קרוב לחמשים מחזות, הדנים בבעיות חברתיות ומוסריות. והודות לכתיבתו השנונה והמבריקה, תוצר של אדם שופע אינטלקט והתמצאות בתחומים רבים, הייתה למחזותיו תהודה משמעותית.
שו ניסה לתקן את החברה גם בדרך של פעילות ב"שטח". הוא היה בין פעילי תנועת הפאביאנים, תנועה שניסתה לעשות תיקונים חברתיים בצורה הדרגתית (התנועה נקראה על שם פאביוס מאקסימוס "קונקטטור" "פאביוס המתמהמה", מצביא רומי בשם Fabius Cunctator אשר ניסה להתיש את חניבעל באמצעות קרבות נסיגה).
שו נבחר לחתן פרס נובל לספרות לשנת 1925. הוא התלבט, מטעמים פוליטיים, לגבי קבלת הפרס ולבסוף החליט להקדיש את הכסף לקרן מיוחדת, שתפקידה לשפר את היחסים בין אנגליה ובין שבדיה בתחום הספרות.
שו היה אדם רחב אופקים והבנה בתחומים שונים, והתבטא בשנינות ובחריפות. בברכה שנשא לכבוד אלברט איינשטיין אמר: "תלמי יצר יקום שהחזיק מעמד במשך 1,400 שנה, ניוטון יצר יקום שהחזיק מעמד רק 300 שנה, והיקום שיצר איינשטיין איני יכול לשער כמה זמן יחזיק מעמד".
למרות שהיה סוציאל-דמוקרט, בשנות ה-30 שו תמך בדיקטטורה של סטלין וגם מיוחסות לו כמה אמירות שיכולות להתפרש כתמיכה בהיטלר. ב1945 בהקדמה למחזה ז'נבה שו טען כי מרבית היושבים במחנות הריכוז מתו כתוצאה מ"צפיפות יתר". הוא טען שהיטלר נעשה ל"משיח מטורף" לאחר זמן, בניגוד לברית המועצות, שם "סטלין...עשה דברים הרבה יותר מהר וטוב מאשר פרלמנט". הוא גם הצהיר הצהרות אנטישמיות רבות בתקופה זו, אם כי נראה שפעמים רבות הוא פשוט ניסה לעורר פרובוקציות. מכל מקום, ברור שהוא תמך בסטלין באופן אמיתי.
אנקדוטה ידועה אודותיו, מספרת על הרקדנית הידועה איזדורה דנקן, שפגשה בו במסיבה, והציעה לו ללדת ילד משותף. "הוא יהיה בודאי הילד המוצלח ביותר שיכול להיות ", אמרה בלהט, "תהיה לו החוכמה שלך והיופי שלי, ממש כליל השלמות!". שו הוציא את הרוח ממפרשיה כשענה לה בשאלה רטורית: "ומה אם יקרה אסון, ויהיה לו את היופי שלי ואת השכל שלך?"
תוכן עניינים |
[עריכה] סוציאליזם ואמונות פוליטיות
לשו היה חזון (במכתב להנרי ג'יימס מ1909): "עלי, כסוציאליסט, החובה להטיף לשינוי הסביבה. אנו יכולים לשנות אותה; עלינו לשנות אותה, ואין שום הגיון בחיים חוץ מהמשימה של שינויה. מה התועלת בכתיבת מחזות, מה התועלת בלכתוב כל דבר, אם אין רצון שלבסוף יוצר מהכאוס גזע אלים". שו טען כי כל מעמד פעל לטובת עצמו, ושמעמדות העליונים ניצחו במאבק הזה. הכישלון של המעמדות העובדים לקדם את האינטרסים שלהם הביא לביקורת רבה מצד שו על המערכת הדמוקרטית של ימיו. הסוציאליזם שלו היה מבוסס על דאגה מוסרית בשל העוני של המעמדות העובדים. ברקע הכתיבה של שו, לדוגמה ב"מייג'ור ברברה" וב"פיגמליון", ניצב הרעיון של מאבק המעמדות. חשוב להכיר בסוציאליזם של האיש על מנת להבין את מחזותיו.
[עריכה] יצירותיו בעברית
- בכור שטן, תל אביב.
- גבירתי הנאווה, מחזה, על פי פיגמליון לברנרד שאו והסרט של גבריאל פסקל, נוסח עברי - דן אלמגור ושרגא פרידמן, תל אביב, 1964.
- הדובדבנים, מחזה, תרגם יובל כשדן, אסטרולוג, הוד השרון, 2000.
- דון ז’ואן בגיהינום, עברית - אברהם שלונסקי, תל אביב.
- חוכמת הג’נטלמן, אמרות, ציורים - שטיינברג, עברית - סיגלית יפה, טרקלין, תל אביב, 1977.
- יוהנה הקדושה, ז'אן ד'ארק, מחזה היסטורי, מאנגלית - יעקב אורלנד, טברסקי, תל אביב, 1953.
- מורה דרך לאשה המשכלת, אל הסוציאליזמוס והקפיטליזמוס, תרגם פסח גינזבורג, מצפה, תל אביב, 1933.
- המיליונרית, מחזה, עברית - חיים חפר, תל אביב.
- נפוליון בונפרטה - המיועד, מחזה, עברית - לילית אור, תל אביב, 1993.
- פיגמליון, מחזה, עברית - יונתן רטוש, תל אביב, 1954.
- פיגמליון, מחזה, מאנגלית - טובה קשת, תל אביב, 1984.
- פגמליון, מחזה, מאנגלית - מרדכי הוכברג, כפר אהרון, 1969.
[עריכה] מכתביו
- "פיגמליון"
- "יוהנה הקדושה" (על ז'אן דארק)
- "רופא על פרשת דרכים"
- "דון ז'ואן בגיהנום"
- "קיסר וקליאופטרה"
[עריכה] קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה | ||
---|---|---|
![]() |
הקודם: ולדיסלב ריימונט |
פרס נובל לספרות 1925 |
הבא: גרציה דלדה |