גבירתי הנאווה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"גבירתי הנאווה" (באנגלית: "My Fair Lady") הוא מחזמר מצליח מ-1956, שנכתב על ידי המחזאי אלן ג'יי לרנר על בסיס המחזה "פיגמליון" מאת המחזאי האירי ג'ורג' ברנרד שו. בשנת 1964 הפך לסרט. המחזמר, שרץ בברודווי, הוצג לראשונה ב-15 במרץ 1956 והוצג 2,717 פעמים.
תוכן עניינים |
[עריכה] העלילה
 |
פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך. |
לונדון, 1912. הנרי היגינס הוא פרופסור שחצן ומתנשא, מומחה לפונטיקה (חקר המבטא וההיגוי של בני אדם שונים). הוא פוגש בפתח אולם תיאטרון מוכרת פרחים בשם אלייזה דוליטל, שדיבורה העממי וההמוני צורם לו. היגינס מתערב עם מעריץ שבא לבקר אותו, קולונל פיקרינג, שתוך זמן קצר יצליח לשנות את היגויה של הנערה ולהפוך אותה ל"ליידי". אלייזה, ששמעה את היגינס נותן לקולונל את כתובתו ושמו, מגיעה למחרת להתחיל ללמוד אצל היגינס, כדי שתוכל להיות בעלת חנות פרחים מכובדת ולא סתם מוכרת פרחים ברחוב.
פיקרינג המשועשע מסכים לממן את הלימודים ואלייזה עוברת לגור עם הפרופסור. אחרי חודשים של אימונים מפרכים, שולח היגינס את אלייזה למפגש קצר עם חברותיה של אמו, שנפגשות במירוץ הסוסים השנתי. אחרי שהיא עוברת (פרט למעידה קלה) את המבחן הזה, מעז היגינס לשלוח אותה לנשף הדיפלומטים השנתי. אפילו אחד הנוכחים בנשף, מומחה הונגרי בינלאומי לפונטיקה, לא מצליח לזהות שרק חודשים ספורים לפני הייתה ה"ליידי" מוכרת פרחים פשוטה.
היגינס ופיקרינג חוגגים את ניצחונם עם שובם מהנשף, אך אלייזה, ששני הגברים מתעלמים לחלוטין מתרומתה לניצחון, מבינה כי היא חייבת לעזוב את ביתו של הפרופסור ולהתחיל חיים חדשים. למרות שלא תודה בכך, היא מאוהבת ברווק הזקן שעיצב אותה מחדש, אלא שהוא רואה אותה רק כפסל שעיצב לצורך ההתערבות שלו, ומתעלם ממנה כאישה צעירה ועצמאית בעלת רגשות. נכון שמדי ערב שר ומזמר לה מחוץ לביתה הצעיר בן-הטובים פרדי, אך לבה נתון לרווק הזקן.
היגינס, שאינו מבין מדוע אלייזה ממורמרת, מתנהג כלפיה בהתנשאות ופוגע בה. היא עוזבת את הבית ומצטרפת אל פרדי. בדרך, כשהיא עוברת בשוק, היא פוגשת בשאר הרוכלים, ידידיה מן העבר, שאינם מצליחים לזהות אותה בשל השינוי שעברה. היא פוגשת שוב את אביה, אלפרד דוליטל, מטאטא הרחובות, חובב הנשים והמשקה.
היגינס מצליח, רק אחרי שאלייזה עזבה את ביתו, להבין שגם בו חל שינוי. הוא מחפש בקדחתנות אחרי אלייזה, וכשהשניים נפגשים שוב, גם אם הפרופסור הציניקן לא יכול להודות באהבתו אליה, ברור שזוהי פגישה שתתחיל חיים משותפים של האמן והגבירה הנאווה, שאותה עיצב וכעת גם אוהב.
[עריכה] גלגולי ההצגה - ממחזה למחזמר
המחזה "פיגמליון" מאת ג'ורג' ברנרד שו הוצג לראשונה ב-1913 ללא מוזיקה. בשנת 1938 הפך המחזה לסרט. שו התעקש עד יום מותו שלא להפוך את המחזה למחזמר מוזיקלי. "המילים בדיאלוגים שלי מתנגנות מוזיקלית גם ללא לחנים של אחרים", אמר שו. ואולם, לאחר פטירת שו ב-1950 קיבל המפיק הצרפתי גבריאל פסקאל רשות מהאחראים על עזבונו של שו לכתוב מחזמר על פי המחזה השנון. פסקאל חיפש אחר מלחינים וכותבים שייכתבו את השירים, אך איש ממלחיני ברודווי הדגולים של אותם שנים (ריצ'רד רוג'רס, קול פורטר, אוסקר המרשטיין) לא הסכים להיענות לאתגר. פסקאל הגיע לצמד יוצרים יהודים - אלן ג'יי לרנר ופרדריק לאו, שלמרות שכבר הציגו מספר מחזות זמר פרי עטם בברודווי, עדיין נחשבו יוצרים מ"השורה השנייה".
החיפושים אחר מישהי שתגלם את אלייזה דוליטל החלו כמיונים קפדניים של זמרות-שחקניות צעירות, אך המעבדים החליטו לתת את התפקיד לשחקנית מבוגרת יותר - מרי מרטין, אך זו, על אף שגילתה עניין במחזמר, החליטה שהשירים אינם לרוחה. לרנר ולאו החליטו, בהיסוס מה, לתת את התפקיד לזמרת-שחקנית בריטית צעירה בשם ג'ולי אנדרוז ("צלילי המוזיקה", "מרי פופינס") שהפכה לימים לשחקנית ידועה. השחקן הבריטי רקס האריסון נבחר לשחק את הנרי היגינס. המחזמר היה להצלחה מסחררת בברודווי: הוא רץ 2,717 פעם (שש שנים רצופות).
[עריכה] הסרט
בשנת 1964 הפך המחזמר הבימתי לסרט מוזיקלי של האחים וורנר. התפקיד הראשי של אלייזה דוליטל יועד במקור לג'ולי אנדרוז, אלייזה דוליטל הבימתית, אך מפיקי הסרט חיפשו כוכבת, שם "נוצץ" יותר לתפקיד אלייזה. אנדרוז, שנעלבה עקב הוצאתה מההפקה, השתתפה בסרט מצליח אחר באותה שנה -סרטו של וולט דיסני, "מרי פופינס". הנקמה המתוקה של אנדרוז באה כשזכתה באותה שנה בפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר, בעוד ש"גבירתי הנאווה" כלל לא היה מועמד בקטגוריה זו. בסופו של דבר ניתן התפקיד לשחקנית אודרי הפבורן (את השירים דיבבה הזמרת מרני ניקסון). רקס האריסון, היגינס הבימתי, שימש באותו תפקיד גם בסרט. הסרט זכה בפרס האקדמיה לקולנוע על הבימוי הטוב ביותר.
[עריכה] המחזמר בישראל
בשנת 1964 העלה המפיק גיורא גודיק את הפקתו הראשונה בישראל: גבירתי הנאווה. מחזמר זה סימל את פתיחת עידן מחזות הזמר בישראל של שנות השישים (בעקבותיו באו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "המלך ואני", "אוליבר", "כנר על הגג" ועוד). התפקיד הראשי ניתן לרבקה רז, צעירה ירושלמית אלמונית, ששירתה בצה"ל כקצינה, ששיחקה לאחר מכן במחזות זמר רבים. את תפקיד היגינס שיחק שייקה אופיר, קולונל פיקרינג היה אברהם בן-יוסף ובומבה צור שיחק את אלפרד דוליטל. את המחזמר תרגמו דן אלמגור ושרגא פרידמן. גם בישראל היה המחזמר להצלחה: הוא רץ מאות פעמים בפני אולמות מלאים. בהצגת הבכורה, שהייתה מעין מסיבה לכבוד המחזמר האמריקני הראשון מברודווי שמוצג בישראל, נכחו ראש הממשלה לוי אשכול ושר החוץ אבא אבן.
בשנת 1968 הועלה שוב המחזמר בסיבוב שני. בהפקה זו חזרה רבקה רז לגלם את אלייזה דוליטל כשלצידה אילי גורליצקי בתפקיד היגינס ואברהם מור בתפקיד אלפרד דוליטל.
באוגוסט 1986, 22 שנה לאחר ההפקה הראשונה של המחזמר בארץ, העלה המפיק משה יוסף את "גבירתי הנאווה" בהעלאה מחודשת. השחקנים היו שחקני תיאטרון ידועים כעודד תאומי (היגינס), שלמה בר-שביט (פיקרינג) ואריק לביא (אלפרד דוליטל). לתפקיד הראשי של אלייזה דוליטל הועלו בפני המפיק משה יוסף כמה הצעות; ביניהן כמה זמרות ידועות, אך יוסף העדיף דווקא זמרת אלמונית בשם ריטה, בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי". שיריה הראשונים החלו להישמע ברדיו, ויוסף החליט לקחת אותה על אף הסיכון שבשחקנית אנונימית. הפקה זו לא ביישה ברמתה ובממדיה את ההפקה המקורית, ומילאה היכלי תיאטרון רבים בארץ במשך חודשים רבים.
בשנת 2002 החליט מפיק ההפקה הקודמת, משה יוסף, להעלות את המחזמר בפעם השלישית בארץ. לתפקיד הנרי היגינס לוהק שחקן התיאטרון עודד קוטלר; שדרן הרדיו אלכס אנסקי היה פיקרינג; הבדרן והשחקן שייקה לוי היה אלפרד דוליטל; והזמרת הצעירה מירה עווד הייתה אלייזה דוליטל.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר המחזמר
- "גבירתי הנאווה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
