ברנר מקלרבו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברנר מקלרבו (1090 - 21 באוגוסט 1153) היה אב מנזר ותאולוג נוצרי חשוב. הוא נחשב כקדוש בכנסייה האנגליקנית והקתולית, וכן מוכר על ידי הקתולים משנת 1830 כ"מורה כנסייה. הוא היה המייסד העיקרי של מסדר הנזירים הציסטרסיאניים והיה אחד מהדוחפים העיקריים בחיזוק מסדר אבירי היכל שלמה.
תוכן עניינים |
[עריכה] שנותיו הראשונות
ברנר נולד בפונטיין, על יד דיז'ון שבצרפת. אביו, אביר בשם טסלין, נהרג במסע צלב. אמו אלת', בתו של אציל מבית מון-בר שהייתה ידועה באדיקותה, מתה כאשר ברנר עודנו היה ילד.
ברנר היה חולני מכדי להיות איש צבא, ומות אמו הובילה אותו אל הכנסייה. רצונו להיעשות לנזיר נתקל בהתנגדות של קרובי משפחה, והם שלחו אותו ללמוד בשאלון על מנת לקבל תפקיד כנסייתי גבוה יותר. אף על פי כן, רצונו של ברנר להיות נזיר לא פחת, וכאשר החליט להצטרף לקהילה של רובר ממולסם בסיטו בשנת 1108, הוא לקח עמו את אחיו ורבים מקרוביו וחבריו.
[עריכה] ברנר כנזיר
הקהילה הקטנה של בנדיקטים שהאמינו ברפורמה, שכמעט והוכחדה בשל מחסור בחברים חדשים, התעוררה לחיים בזכות כניסתם של כשלושים גברים צעירים מהמשפחות הטובות ביותר בסביבה. אחרים הלכו בעקבותיהם, והקהילה גדלה כה מהר שתוך זמן קצר יכלה לשלוח שלוחות למקומות אחרים. אחד מהמנזרים הקטנים הללו היה קלרבו, שנוסד בשנת 1115 על אדמות שנתן הרוזן יו מטרואה. ברנר מונה לאב מנזר זה.
על פי האמנה החדשה של המסדר הסיסטרני, קלרבו היה למנזר העיקרי, ולו חמישה ענפים. קלרבו נעשה למנזר החשוב ביותר למסדר, בשל הפרסום וההשפעה של ברנר.
תכונותיו הנזיריות של ברנר, העינויים העצמיים שלו וכוחו כמטיף ודרשן עשוהו מפורסם. עולי רגל רבים הגיעו לקלרבו בעקבות השפעתו, וחולים רבים הגיעו על מנת שירפא אותם במגעו. בתוך זמן קצר ברנר, שהתכוון להקדיש את חייו לעבודה במנזר, נמשך לתוך אירועי העולם הגדול. כאשר האפיפיור הונוריוס השני נבחר בשנת 1124, ברנר כבר נחשב לאחד מבכירי אנשי הכנסייה בצרפת - באחד הדיונים החשובים בהם השתתף, ביקשו שליחי האפיפיור את עצתו.
[עריכה] פועלו במסדר אבירי היכל שלמה
בשנת 1127 הפך ברנר את מסדר אבירי היכל שלמה של האבירים הטמפלרים למסדר נזירי באופן רשמי. הוא כתב את חוקת המסדר וארגן אותו כמסדר נזירי הכפוף לאפיפיור והותיקן בלבד. ברנר שיבח את פועלם של האבירים הטמפלרים ועודד את אצילי אירופה לתרום להם ביד רחבה.
בשנת 1128 הוזמן בידי הקרדינל מתיו מאלבנו לסינוד של טרואה, שם חיכה לו תפקיד חשוב בהכרת המסדר הטמפלרי החדש, שמקובל כי הוא כתב את חוקיו. בשנה שלאחר מכן, בסינוד של שאלון-על-המארן, הוא סיים את המשבר שנבע מהאשמות שהובאו כנגד הנרי, בישוף ורדן, על ידי כך ששכנע את הבישוף לפרוש. עם זאת, החשיבות של ברנר באירופה החלה בעיקר עם מותו של האפיפיור הונוריוס השני (בשנת 1130), והבחירות המפוקפקות שבאו לאחר מכן. בסינוד שכינס לואי השמן באפריל באותה שנה, ברנר טען בהצלחה בעד האפיפיור אינוצנטיוס השני כנגד מתחרהו אנקלטוס השני, ומרגע זה נעשה לתומך המשפיע ביותר של אפיפיור זה. בעוד שאנקלטוס ישב ברומא ושלט בה, אינוצנטיוס נתמך על ידי צרפת, אנגליה, ספרד וגרמניה, ונסע ממקום למקום כשברנר מימינו. האפיפיור אף התגורר בקלרבו עצמה, למרות מבניה הצנועים ולאחר מכן נסע עם ברנר להתדיין עם לותאר השני קיסר הרומאי הקדוש בלייג'.
[עריכה] פועלו באיטליה
בשנת 1133 הקיסר פתח במסעו הראשון לרומא, וברנר עצמו שהה באיטליה בזמן זה, תוך שהוא מנסה לשכנע את אנשי גנואה להשלים עם אנשי פיזה, מכיוון שהאפיפיור "שלו" היה צריך את תמיכת שניהם. הוא ליווה את אינוצנטיוס לרומא ודחה הצעות לפתוח במשא ומתן עם אנקלטוס. לות'ר, ראש הקיסרות הרומית הקדושה הוכתר בכנסיית סט. פטרוס, וברנר לא יכול היה לעזור לאפיפיור אינוצנטיוס עקב ריב עם בית הוהנשטופן. ברנר שוב בא לעזרתו, ובאביב 1135 הוא היה בבמברגר ושכנע את פרדריק הוהנשטופן להכנע בפני הקיסר. ביוני חזר לאיטליה ולקח חלק חשוב במועצה של פיזה, שם החרימו את אנקלטוס. בצפון איטליה ההשפעה של דרשותיו ואישיותו הייתה עצומה. אפילו מילנו הגאה נכנעה לפניו ולפני הקיסר והאפיפיור שלו, וניסתה לשכנע את ברנר לעמוד בראש סט. אמברוס, הקתדרלה הגדולה של מילאנו.
אנקלטוס מת ב-25 בינואר 1138, וב-13 במרץ הקרדינל גרגורי נבחר ליורשו, ולקח את השם ויקטור. בחירה זו הייתה נצחונו של ברנר, ופרי השפעתו האישית. הקרע בכנסייה נרפא, וראש המנזר של קלרבו יכל לחזור ולשבת בשקט במנזרו.
[עריכה] חזרתו לקלרבו
קלרבו עצמה השתנתה בינתיים - למרות התנגדותו של ברנר שהעדיף את הפשטות של המבנים הישנים, הפך קלרבו למקום מפואר יותר כיאה למנזר שהטיל את צלו על רומא עצמה. את גודל השפעתו של ברנר ניתן לראות מתוצאת המאבק בין ברנר לפייר אבלר. מבחינת כוחו האינטלקטואלי והדיאלקטי של אבלר, ברנר לא יכל לעמוד מולו, אך בכל זאת אבלר ירא מפניו ומילתו של ברנר הספיקה לגרום לרומא לפסול את אבלר.
תוצאה נוספת של פרסומו של ברנר הייתה הגידול במסדר הססטריאני. בין 1130 ל-1145 נוסדו או הצטרפו ממסדרים אחרים 83 מנזרים, ביניהם שלושה באנגליה ואחד באירלנד. בשנת 1145 נזיר ססטריני, שפעם היה חבר בקלרבו, נבחר לאפיפיור אאוגינוס השלישי. בחירה זו הייתה ניצחון למסדר, והעולם ראה זאת כניצחון של ברנר כעצמו.
לאחר שריפא את הקרע בכנסייה, נקרא ברנר לתקוף את הכפירה. ביוני 1145, בהזמנתו של הקרדינל אלבריק מאוסטיה, ברנר נסע לדרום, ודרשותיו עזרו לעצור את הכפירה לזמן מה, בעיקר במחוז לנגדוק. חשובה בהרבה הייתה פעילותו בשנה שלאחר מכן, כשהטיף למסע צלב שני על פי דרישת האפיפיור. ההשפעה של בקשתו הייתה יוצאת דופן - המלך לואי השביעי ומלכתו אלינור הרימו את הצלב (מעשה שביטא הסכמה לצאת למסע), יחד עם רבים אחרים מכל שכבות העם. ברנר המשיך להסתובב ברחבי צרפת הצפונית וגרם בכל מקום להתרגשות עצומה. הוא שכנע את קונרד, מלך הרומאים, להצטרף למסע. התוצאות של המסע היו מכה לברנר, שכן הוא נחל כישלון חרוץ, אולם הוא תלה את הכישלון בחטאיהם של נושאי הצלב.
[עריכה] שנותיו המאוחרות
מסיבה כלשהיא, כנראה בגלל הקנאה בו של הקרדינלים או בשל איבוד כבוד עקב כישלון מסע הצלב, השפעתו של ברנר החלה לדעוך. במועצה שבה השתתף בריימס, שהתקיפה תאולוג מסוים וטענה כי הוא כופר, טענותיו של ברנר לא נשמעו באותה עוצמה כמו פעם.
לאחר שהגיעו החדשות על כישלון מסע הצלב, נעשה ניסיון להציל אותו על ידי ארגון עוד מסע. בהזמנתו של סוגר, אב המנזר סט. דניס, ועתה המנהיג למעשה של צרפת, ברנר השתתף בפגישה שזומנה למטרה זו. הוא עצמו נבחר להנהיג את המסע הנוסף, בתמיכתו של האפיפיור. אך בגילו זה לא היה מתאים מבחינה פיזית ובריאותית למשימה זו, והנזירים הססטריאנים הצילו אותו כשמנעו עליו מלהשתתף בה. ברנר כבר היה זקן, שבור מתהפוכות הגורל ומעבודה בלתי פוסקת, ונעצב מאיבוד כמה מחבריו הקרובים. אף על פי כן, האנרגיה האינטלקטואלית שלו נותרה במקומה. הוא המשיך להתעניין בצורה פעילה בעניינים כנסייתיים, ויצירתו האחרונה לא הראתה סימנים של חולשה.
[עריכה] דמותו ותכונותיו
גדולתו של ברנר נעוצה בדמותו ותכונותיו. תקופתו ראתה בו ההתגשמות של האידאל של הנזירות בימי הביניים בהתפתחותה הגבוהה ביותר. לא הייתה לו אהדה לדיאלקטיקה של כמה דרשנים ומורים. הראייה של ברנר הייתה בהירה, והוא הלך בעקבות עקרונות האמונה הנוצרית האדיקות והגיון חסר פשרות. אף שהוא היה אדוק מאוד, לא היה זה מטבעו להיות רודף או קנאי, וגם כאשר הטיף בעד מסע הצלב במיינץ, הוא התערב על מנת להפסיק את רדיפת היהודים שהייתה במקום. לגבי הכופרים אמר כי צריך לשכנע אותם לא באלימות אלא בדרכי הוויכוח. אולם, אם הכופר סירב להאזין העדיף לגרש אותו או לאסור אותו, על מנת שלא שלא יסיט אותם מדרך הישר.
ברנר הראה את האצילות של טבעו ואת עדינותו כאשר ניהל מגעים עם אנשים אחרים, וכן את ענוותנותו האמיתית. השפעתו הייתה ארוכת טווח, ואף הסופר של האימטטיו דה כריסטי ("חיקוי הכריסטוס") שאב השראה מכתביו. תומכי הרפורמה בכנסייה ראו בו את מוביל עיקרי האמונה המועדפת עליהם של גאולה אלוהית. כתביו הודפסו בהוצאות רבות. הוא צמוד יחסית לביבליה, ואף שהוא מזכיר את הקדושים ואת הבתולה הם אינם חשובים ביותר בכתביו.
קשה לאמוד את פופולריותו של ברנר כדרשן עקב תיעוד לוקה בחסר של דרשותיו. כל דרשותיו נאמרו בלטינית לאנשים בעלי דרגה אינטלקטואלית הקרובה לשלו, ובסגנון שהיה מתאים לזמנו. ידוע כי ארסמוס מרוטרדם כתב כי "ברנר הוא דרשן בחסד על פי טבעו, ומלא בקסם וחיים ויודע איך להשפיע על רגשות שומעיו". גם על מכתביו של ברנר ניתן להסיק תכונות דומות.
[עריכה] יצירותיו
יצירותיו של ברנר מתחלקות לכמה סוגים:
- מכתבים, מהם כחמש מאות ששרדו, והם משמעותיים מאוד לחקר ההיסטוריה התקופה.
- מאמרים אודות הנזירות.
- מאמרים אודות הממשל הכנסייתי.
- ביוגרפיה.
- דרשות.
- תפילות ומזמורים, שחלק התקבלו בנוסח התפילה הקתולי, וחלקן אף התקבלו בכנסיות פרוסטנטיות.
יצירותיו של ברנר פורסמו באוסף מלא כמעט מלא ב-1508, ואוספים מלאים יותר במאות שלאחר מכן.
