דתיים לאומיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דתיים-לאומיים הוא כינויים של אנשים שומרי מצוות בני זמננו, המשלבים או מחזיקים במקביל בערכים דתיים מסורתיים עם ערכים יהודיים לאומיים כמו הציונות. בעגה הישראלית הם קרויים "כיפות סרוגות" בגלל הכיפות הסרוגות המאפיינות אותם (לכל זרם ביהדות בישראל יש כיפות וכובעים האופיינים לו). בציבור החרדי נהוג לפעמים לכנות חלק מקבוצה זאת בשם "מזרוחניקים", ככינוי גנאי.

הקבוצה השמרנית יותר בציבור זה מכונה חרדים לאומיים (חרד"ל), ומאופיינת בהסתייגות יחסית כלפי המודרנה ותפיסת עולם ציונית, בדרך כלל ניצית מאוד.

[עריכה] היסטוריה

הופעת הציונות היא אשר חידדה את ההבדלים שבין דתיים לאומיים לבין החרדים. עם זאת, את תופעת "הדתיים המודרניים", שהבשילה מאוחר יותר לציונות הדתית, ניתן לראות כבר עם תחילת תנועת ההשכלה שבמידה רבה נוסדה על ידי משה מנדלסון. איש זה יכול לשמש דוגמה ליהודי שומר מצוות, אשר יחד עם זאת נפתח לרעיונות מודרניים והשפעות של התרבות הכללית.
כאחת מהופעותיה הפוליטיות הראשונות של התארגנות דתית-לאומית ניתן לציין את תנועת המזרחי שנתארגנה כסיעה בתוך התנועה הציונית מיסודו של הרצל, ועוד קודם לכן, ובשמות אחרים, במסגרתה של תנועת חיבת ציון. המזרחי נוסדה ב-1902 על-ידי הרב יצחק יעקב ריינס.

[עריכה] ארגונים

בראש המנהיגים הרוחניים הידועים ביותר של היהדות הדתית-לאומית ניתן להציג את דמותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בנו-תלמידו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, וכן תלמידו הרב שאול ישראלי, והרב משה צבי נריה הנחשב "אבי דור הכיפות הסרוגות". בין הרבנים הבולטים בזרם זה כיום ניתן למנות את הרבנים (בסדר אלפביתי): הרב שלמה אבינר, הרב מרדכי אלון, הרב מרדכי אליהו, הרב חיים דרוקמן, הרב צבי ישראל טאו, הרב אהרן ליכטנשטיין, הרב יובל שרלו, הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא ואחרים.

המפלגה הדתית לאומית העיקרית היא המפד"ל והייתה נחשבת בעבר לפתרון הפוליטי של הציונות הדתית והדתיים-הלאומים, למרות שלא כולם מצביעים לה. בנוסף לה, דתיים-לאומיים מצביעים בעיקר למפלגות האיחוד הלאומי, הליכוד, חרות - התנועה הלאומית וש"ס.

תנועת הנוער הדתית-לאומית העיקרית היא בני עקיבא, שנתמכת על ידי המפד"ל. מלבדה קיימות גם התנועות עזרא, אריאל והצופים הדתיים.

[עריכה] ביקורת

בשנים האחרונות נשמעת בציבור הכללי ביקורת על הזרם הדתי לאומי, בטענה שהוא שקוע בעצמו, ברעיונות ביישוב הארץ, וזונח את בעיות היום יום של שאר הציבור, כגון:אבטלה, בעיות חברתיות, וכו'. בציבור הדתי לאומי עצמו ישנם שני קווי התיחסות כללים לטענות המופנות כלפיהם:

יש המתייחסים לביקורת זו כרדיפה שמנהלת התקשורת הנובעת לדעתם מקנאה המהולה בפחד ובחשדנות מהצלחותיו של ציבור איכותי זה שמאיים על שנוי עתידה התרבותי של מדינת ישראל לדבריהם. ראייה לחוסר הצדק שבביקורת זו הם מביאים מכך שרובו ככולו של הציבור הדתי לאומי מעורה בכל המקצועות החפשיים באופן שאין לו מתחרים באף מגזר ציבורי אחר. את תוכנית ההתנתקות הם תופסים כמהלך דורסני ובלתי מוסרי שנועד לשבור את התקדמותו של הציבור.

מאידך, יש המצדיקים ביקורת זו וטוענים שכעת הגיע הזמן של הדתיים הלאומיים "להתחבר לעם" כלשונם, את תוכנית ההתנתקות הם תופסים כביטוי לאותה ביקורת שאותה הם מקבלים.

ביקורת זאת מעוררת כעס רב בקרב חלק גדול מהפעילים החברתיים שבציונות הדתית, שלדבריהם כמעט כל הפעילים בעיירות הפיתוח הם דתיים, בניגוד לתדמית הציבורית שיצרה התקשורת. כדוגמה לכך הם מצביעים על כך שנשמעה ביקורת בעקבות חשש לביטול מחנה של קו לחיים, כיוון שפעיליו העדיפו להשתתף בהתנגדות להתנתקות, אך אף אחד לא התייחס לעובדה שהמחנה תלוי בבני הנוער הדתיים בלבד.

כמו כן, ראוי לציין מספר ארגונים חברתיים בולטים שהוקמו על ידי צעירים מהציבור הדתי לאומי, כמו למשל מעגלי צדק שדורשים צדק תעסוקתי ויצרו את "התו החברתי", המשמש כתעודת כשרות חברתית, ומבטיח יחס הולם לעובדים במקומות המחזיקים בתו החברתי.