גוש אמונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

גוש אמונים היא תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים במטרה לחדש את ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון, בחבל עזה, בגולן, בנגב ובגליל. התנועה קמה מתוך רגש דתי בעיקרו, אך סחפה בהתלהבותה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת.

שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב-25 בפברואר 1974 (ט"ו בשבט תשל"ד), הוקמה תנועת גוש אמונים אשר שמה לה למטרה להתנחל בכל חלקי ארץ ישראל. במסמך הייסוד "גוש אמונים, תנועה לחידוש ההגשמה הציונית" - נכתב כי: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מליאה במעשה וברוח... תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל ולעולם כולו".

בתחילה, התבטאו פעילויות גוש אמונים בעיקר בהפגנות נגד הסכמי ההפרדה בגולן. במסגרת זו התיישבו תלמידי ישיבת מרכז הרב בבונקר בקונטרה, מה שהפך יותר מאוחר ליישוב קשת שקיים היום בגולן. בהמשך החלו בפעילות התיישבותית מעשית באמצעות הקמת גרעין 'אלון מורה' שנועד להתיישב בשומרון. לאחר שלא הצליחו לשכנע את שר הביטחון דאז שמעון פרס לקבל אישור להתנחל בשכם, עלו בט"ו בסיון תשל"ד (5 ביוני 1974), יחד עם הרב צבי יהודה הכהן קוק לחווארה (ארבעה קילומטרים מדרום לשכם) והכריזו על הקמת 'אלון מורה' במקום (גם בנסיונות הבאים להתנחל בשומרון נעשה שימוש בשם זה). כשניסה צה"ל באותו ערב לפנות את המתנחלים, נקט הרב צבי יהודה באקט קשה. הוא פתח את מעילו ואמר לחיילים "אם אתם רוצים, קחו מכונת ירייה ותהרגו אותי. כמו שאי אפשר לאלצני לאכול חזיר ולחלל את השבת, כך לא תאלצוני לזוז מפה. זה ייזכר לכם לדיראון עולם. צבא יהודי פינה ישוב מארץ ישראל". הפינוי הצליח. פחות מחודשיים לאחר מכן נעשה הניסיון השני להתנחל באזור שכם. מנהיג האופוזיציה דאז, מנחם בגין, הגיע למקום והגיב בשמחה: "אין ממשלה שיש לה זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל". הנסיון השני של גוש אמונים להתנחל בשומרון נעשה חודש לאחר מכן; ב-25 ביולי עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת ימניים, לתחנת הרכבת הנטושה ליד סבסטיה. הממשלה הציבה להם אולטימטום של 4 ימים להתפנות ולאחר שפקע הם פונו בכח על ידי צה"ל. נסיונות נוספים להתנחל במקום נעשו במהלך 1975(ב-5 וב-19 במרץ וב-25 בנובמבר) שבכולם פונו המתנחלים ביום בו הגיעו למקום. הנסיון האחרון להתנחלות בסבסטיה התרחש ב-30 בנובמבר 1975 (חנוכה תשל"ו). בנסיון זה הצליחו אנשי גוש אמונים ותומכיהם הרבים להשאר שבוע במקום. הממשלה תבעה את פינוים. לבסוף, ב-8 בדצמבר הוצעה פשרה על ידי המשורר חיים גורי, מטעם השר ישראל גלילי, שגוש אמונים יעבור למחנה צבאי סמוך לסבסטיה. צה"ל והמתנחלים הסכימו, והם עברו למחנה הצבאי "קדום", שלימים הפך ליישוב העירוני "קדומים". עוד קודם לכן ניתן למתנחלים להתיישב גם בעפרה במורדות בעל חצור וצפונית לרמאללה.

חשוב לציין כי אנשי הקיבוץ המאוחד, ביוזמתו של יהודה הראל, ולא אנשי גוש אמונים, עשו את המעשה אשר קבע את דרך הפעולה של גוש אמונים בהמשך: להציב התנחלות בשטחים המוחזקים, ללא אישור וארגון ממשלתיים. יוזמת קשת פתחה אפיק חדש- התנחלות שלא על דעת המוסדות המיישבים. הפירצה הראשונית נפערה: מותר לעשות מעשים שלא על דעת הממשלה, להציב עובדות בשטח בניגוד לנהלים המקובלים במדינה, ואם בפעם הראשונה לא הושגה המטרה – הרי שאפשר לנסות פעם נוספת, ואולי גם לנקוט דרכים קיצוניות יותר.

כשבמערכת הבחירות של 1977 (תשל"ז) הצליח מנחם בגין בראשות הליכוד להביס את המערך, הוא הכריז: "יקומו עוד הרבה אלון מורה". אולם לבסוף בשל אילוצים מארצות הברית נמנע מנחם בגין מלאשר את 12 ההתנחלויות שיועדו לקום. בסוף השנה הוא קרא למנהיגי המתנחלים בשיחה חשאית לעלות באופן בלתי לגאלי, והממשלה תברך על כך בדיעבד. המתנחלים הסכימו לבסוף, אולם טרם שהחלו, קרא להם שוב בגין והורה להם בעקבות הסכמי קמפ דיווייד שיוקמו רק 6 התנחלויות במחנות צבאיים, רק לגברים לובשי מדים. ההתנחלויות עלו באופן בלתי חוקי ופונו.

ניתן לראות כמנהיג הרוחני של תנועת גוש אמונים את הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שציוה על תלמידיו לסגור את הגמרות וללכת ליישב את יהודה ושומרון, לאחר המשבר של מלחמת יום כיפור.

בשנות ה-80 חדלה התנועה להתקיים כגוף רשמי, אך רבים מחבריה השתלבו במפלגות ימין שונות כגון התחייה, המפד"ל ומולדת והקימו ארגונים כמו מועצת יש"ע. ישנן מדי פעם הצעות לחדש את גוש אמונים כגוף נגד ויתורים ביהודה, בשומרון ובחבל עזה.

בין פעיליה הבולטים ומנהיגיה ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, ניסן סלומיאנסקי וגרשון שפט, הרב משה לוינגר, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, יהודה חזני, מאיר הרנוי ואורי אליצור. בין תומכיה הבולטים בהתיישבות זו ניתן למנות את נעמי שמר.