מתואלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מַתוּאַלֶים או מַתַאוִילה (בערבית: متاولة, יחיד: متوالٍ, מֻתַוַאלִן) הוא כינוי למוסלמים השיעים היושבים בלבנון (מרביתם מהזרם התריסרי, אולם חלק קטן מהם אסמאעילים). ההערכה המקובלת היא שהם מהווים כיום בין 40 ל-45 אחוזים מאוכלוסיית לבנון. דבר זה אינו משתקף בפרלמנט הלבנוני, שבו הם זוכים לייצוג של 21% בלבד (27 מתוך 128 מושבים). זאת בשל האמנה הלאומית של לבנון שמתבססת על נתונים ישנים^[1]. על אף שיפור מסוים באיכות החיים בחצי המאה האחרונה, גם כיום הקהילה השיעית היא הענייה מבין שאר עדות לבנון, ואזורי מחייתה זוכים לתקצוב נמוך יחסית מהממשל המרכזי.

גאוגרפית, מתגוררים המתואלים באזור דרום לבנון ובאזור מזרח לבנון בבקאע. השיעים בחרו להתגורר באזורים אלו עוד בתקופת השלטון העות'מאני הסוני, בשל רצונם להימצא בשולי אזורי השליטה של המדינה, כדי שיוכלו לנהל אורח חיים עצמאי, עם מעורבות קטנה ככל הניתן מצד הממשל. נחשלותה של הקהילה בעידן המודרני נבע בין השאר עקב ריחוקה ממרכזי התעשייה, התיירות והתרבות של לבנון.

החברה המתואלית חיה לאורך מאות שנים מאוגדת במסגרות שבטיות שבראשן עמדו מנהיגים ששלטו בצורה המזכירה את הפיאודליזם באירופה. מנהיגים אלה נקראו "זֻעמאא'" (יחיד: "זעים", زعيم - زعماء), ולא הייתה להם סמכות דתית. הזֻעמאא' שלטו ביד רמה בנתיניהם. בתמורה לזכות לעבד את אדמות הזעים וטובות הנאה אחרות, העבירו הנתינים את מרבית התבואה לזעים, והעניקו לו את נאמנותם המוחלטת. בתקופת המנדט הצרפתי על לבנון התפתח תפקידם של הזֻעמאא' והפך יותר פוליטי. תמורת טובות הנאה ובשל שליטתם הנוקשה בקהילתם, הבטיחו הזֻעמאא' את בחירתם ובחירת מקורביהם לפרלמנט. לאחר שלבנון קיבלה את עצמאותה, הפכו הזֻעמאא לשליטים אזוריים. מלחמת האזרחים של 1975, חזרתם לקהילה של שיעים שעשו את כספם מחוץ ללבנון ואלו שזכו להשכלה אקדמית, ועלייתם של חכמי הדת הקיצוניים לאחר המהפכה האיראנית, ערערו את המבנה החברתי בחברה המתואלית והחלישו את מוסד הזֻעמאא.

המפלגות הפוליטיות העיקריות המייצגות את המתואלים כיום הן אמל וחזבאללה. תהליכי הקצנה מתמשכים בחברה השיעית, הסיוע הכלכלי שמעניק חזבאללה לקהילה וגורמים חיצוניים הביאו להתחזקות הארגון האסלאמיסטי בשנות ה-90 ולאחר נסיגת ישראל מרצועת הבטחון בשנת 2000.

[עריכה] מקורות המתואלים

אין מידע רב אודות מקורותיו של הפלג השיעי, ולמקור שמו. דעה רווחת כיום היא כי מוצאם משבט העאמלה שגר בתימן, קיבל עליו את האסכולה הג'עפרית השיעית, והיגר ללבנון במאה השביעית. חוקרים אחרים טוענים כי אנשי העדה הם במקור כורדים שישבו באיראן והועברו בתקופתו של צלאח א-דין לסוריה, ומשם עברו אל סביבות הלבנון. גרסה אחרת טוענת כי המתואלים הגיעו ללבנון כבר במאה השביעית מפרס בהוראת הח'ליף מועאוויה אבן סופיאן.

[עריכה] מקור השם

ישנה הנחה הקובעת כי משמעות השם היא: "חסיד נאמן" (לתורת עלי). אחרים גורסים כי מקור השם במילה "ולאיה" – נאמנות לבית עלי, אך מכל מקום אין ספק כי מקור השם הוא גרסה זו או אחרת של השם "עלי". נראה כי מקור השם "מתואלה" הוא במלחמות שניהל השלטון הממלוכי נגד השיעים בלבנון. בספרות ההלכתית של הסונים מאותה תקופה מוזכרים השיעים של לבנון בשם "הסרבנים" (رافضة - ראפצ'ה), כדי לרמוז שהם מסרבים להכיר בשליטי הסונים (ובייחוד הח'ליפים אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב). המונח "סרבנים" הוא שלילי הרבה יותר בקהילה המוסלמית מאשר המונח "שיעה" (שמשמעותו "סיעת עלי", בו מכירים גם הסונים כח'ליף הרביעי, אחד מהח'ליפים ישרי הדרך, והוא נהנה ממעמד רם גם בקרב המאמינים הסונים). המטרה הראשונה של הכינוי הייתה לטשטש את זיקת השיעים לאימאם עלי, ולהדגיש את הגורמים המפלגים המעניקים צידוק דתי להוצאת השיעים מהאומה המוסלמית, ולחימה נגדם. המטרה השנייה נובעת מפסקי ההלכה אשר פורסמו על ידי חכמי ההלכה הסונים נגד השיעים של לבנון באותה העת. ההלכה הסונית שהתפתחה במאה התשיעית לספירה לא ראתה את השיעים כפלג שפרש מהאסלאם, וחכמי הלכה כגון א-שאפעי ואבו חניפה אף הואשמו על ידי השלטון בתמיכה בשיעה. בתקופת הרדיפות נגד השיעים, חכמי ההלכה הסונים אשר גויסו על ידי השלטון הממלוכי, צריכים היו לשנות את ההגדרה של השיעים, וגם לשנות את שמם כדי להראות לקהילת המוסלמים, כי השיעים של לבנון אינם קשורים לשיעים אשר חכמי ההלכה הסונים הקדומים תמכו בהם. הגדרתם מחדש כמתנגדים עיקריים לסמלי הסונים, והניסיון לנתקם מעלי בן אבי טאלב, גרם למתקפת נגד מצד השיעים של לבנון. מעתה הם ניסו להמציא מונח חיובי, שיעמוד מול המונח "סרבנים". המילה "מתואלה", שמשמעותה "נאמנות ותמיכה", הומצאה כדי להפריך את הטענה כי הם סרבנים ומתנגדים, ולטעון כי הם נאמנים ותומכים רק בשלטון המזוהה עם עקרונות הצדק האלוהיים.

[עריכה] מבנה השלטון החברתי

המתואלים נבדלים מכלל השיעים בעולם בצורת שלטונם הפנימי. רוב האוכלוסייה המתואלית מאוגדת במסגרות שבטיות שבראשן עומדים מנהיגים חילוניים "כמו-פיאודלים" הנקראים "זֻעמאא'"(زعماء, ביחיד: זעים زعيم פירוש: מנהיג, ראש). הזֻעמאא' שלטו ביד רמה באדמות שבטיהם וגבו מסים פנימיים. הזעים אפשר לחקלאים לעבד את אדמותיו, ואלו בתמורה העניקו לו את מרבית התבואה ואת נאמנותם המוחלטת. מסורת הזֻעמאא' הייתה קיימת בלבנון במשך מאות שנים, ונותרה חזקה במיוחד בקהילה השיעית השמרנית. הזֻעמאא' השיעים, שימשו במחצית הראשונה של המאה ה-20 כמנהיגי הקהילה, כנציגיהם לפרלמנט הלבנוני (בתקופת המנדט הצרפתי ואילך)^[2] עם זאת, כנבחריהם של הקהילה לא טרחו הזֻעמאא' ליצג את האינטרסים של קהילתם, ולדרוש מהמדינה לשפר את מצבה^[3]. היה זה תפקיד שבדרך כלל עבר בירושה בין משפחות עשירות בעלות אחוזות, שהתחרו זו בזו. עם קבלת עצמאות לבנון וביצוע רפורמות בחוק הבחירות ב-1953 שחילק את המדינה לאזורי בחירה קטנים יותר, כך שהשפעתו של אדם אחד פחתה, הזֻעמאא' הפכו בהדרגה לשליטים מקומיים יותר אשר בתמורה לטובות הנאה לנתיניהם, זכו לנאמנותם המוחלטת של בוחריהם^[4]. הזֻעמאא' גם הפעילו מיליציות מקומיות (קַבְצ'איאת, قبضايات, תרגום: "בעלי אגרוף"), להגנה על אדמותיהם, להבטחת נאמנות בוחריהם ולגירוש גורמים שעלולים להצביע נגדם בקלפיות^[5]. נוכחותן של מיליציות פרטיות אלו השפיעה על התפתחות מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975.

ההנהגה הדתית של השיעים הורכבה מחכמי דת עֻלמאא', שהוסכמו כקאדים במדינות שיעיות, בעיקר בעיראק ובאיראן. אחדותם ובידודם של המתואלים היו כה עזים עד כי מעולם לא התלונן מתואלי בבית דין מוסלמי על פסק דין שנקבע בבית דין מתואלי. אך העֻלמאא' היו חסרי יכולת ההשפעה חברתית. חוסר יכולת ההשפעה החברתית שלהם יצרה בעבר נוהג בו העֻלמאא' לא ביקרו את ההנהגה הפנימית של הקהילה, קרי מוסד הזֻעמאא', אלא מיקדו את ביקורתם בשלטון הלבנוני.

שבעת הכפרים ביחס לגבול הבינלאומי וביחס לקו שנקבע בהסכם סייקס-פיקו

מצב זה כמו שהוא, היה תקף עד עלייתו של האימאם מוסא א-צדר לשלטון בעדה. עליית א-צדר לשלטון בעדה וחכמי דת קיצוניים ממנו, ההגירה הגוברת לביירות ומלחמת האזרחים ערערו את המבנה החברתי המסורתי, וכוחם של העֻלמאא' התחזק על חשבון הממסד השמרני הקודם.

[עריכה] המתואלים בישראל

טרם הקמת מדינת ישראל, שכנו כ-4,000 מתואלים בשטחי פלשתינה, שנראה כי הגיעו מממלכת פרס מאות ספורות לפני תקופת המנדט הבריטי. מרביתם התגוררו בצפון-מערב הגליל ובשבעת הכפרים הסמוכים לגבולה הצפוני של ישראל. במלחמת העצמאות כמו רבים מתושביה הערבים של פלשתינה, נסו המתואלים ללבנון, שם חיו כפליטים פלסטינים. בעקבות פעילות של חזבאללה בפרלמנט, זכו תושביה של הכפרים באזרחות לבנונית, ויכלו לעזוב את מחנות הפליטים. אחת מתביעות חזבאללה להכרה בסיום ה"כיבוש" הישראלי את לבנון הוא נסיגה ישראלית מכפרים אלו.

[עריכה] במהלך השלטון העות'מאני

אם לגבי מקורם של המתואלים קיימים מחלוקות ומסתורין, הרי שאודות הקשר בין הקהילה השיעית הקטנה בדרום לבנון, לבין פרס (ולאחר מכן איראן) קיים מידע החל מתחילת הקשר, במאה ה-16, בתקופת המדינה הצפווית. קבוצה של שיעים היו אלו שהגיעו ב-1776 למקום חורבות העיר צור והקימו את העיר מחדש, שעד היום משמשת לעיר מרכזית עבור המתואלים בדרום לבנון. המתואלים שחיו אז, ועד המאה ה-19 תחת שלטון עות'מאני אהדו והזדהו עם פרס, שהתחרתה על הגמוניה במזרח התיכון עם העות'מאנים, ושנאו את שלטונם הסוני שרדף אותם בחורמה^[6]. בשל הרדיפה אותם, המיעוט השיעי נהגו לגור בשוליי אזורי השליטה של העות'מאנים (אם בשלטון סוני ישיר, או דרך שושלות דרוזיות מקומיות). כך יכלה הקהילה לנהל את אורח חייה העצמאי, עם מעורבות קטנה ככל הניתן מצד הממשל.

בעלבכ בסוף המאה ה-19

במאה ה-19 משפחות מאיראן החלו להתיישב באזור מחייתם של השיעים, הם הביאו עימם השפעות תרבותיות ודתיות מפרס. כך למשל, מחקר אנתרופולוגי הראה כי טקסי העשוראא החלו להתבצע בלבנון, רק בתקופה זו^[7].

במפקד אוכלוסין שנערך ב-1861 היוו השיעים רק שישה אחוזים מתושביי האזור הלבנוני. בשל נתיית המתואלים להסתגר ולגור הרחק ממרכזי השלטון, התשתיות באזורים בהם חיו לא זכו לפיתוח, כמו אזורי לבנון האחרים. השיעים גם לא זכו לתמיכה כלשהי של מעצמה זרה, זאת בניגוד לסונים שזכו לתמיכת השלטון העות'מאני, הנוצרים שזכו לתמיכת צרפת ורוסיה, והדרוזים שנהנו מתמיכתה של בריטניה. בנוסף, הנהגת הקהילה הייתה שבטית או משפחתית, כך שגם ייצוגם הפוליטי של השיעים היה חלש יחסית לעדות האחרות בלבנון.

[עריכה] במהלך המנדט הצרפתי

עם כינון המנדט הצרפתי, היו שיעים שתמכו בו, מאחר שקיוו כי יהיה טוב יותר מהשלטון הסוני הקודם. אחרים תמכו באיחודה של לבנון עם סוריה למדינה גדולה ולא ריכוזית, שתעניק לקהילה השיעית יותר זכויות. מקרב הקהילה השיעית, כמעט ולא הייתה תמיכה ברעיון של לבנון העצמאית, רעיון שפשה בקרב העדות האחרות בלבנון.

במהלך שלטון המנדט הצרפתי, נערכו שני מפקדי אוכלוסין בלבנון. במפקד הראשון ב-1921 היוו השיעים 17.23 אחוזים מכלל התושבים. במפקד 1932 גדל אחוז השיעים ל-18.2.

במהלך המרידה הדרוזית, בינואר 1926, זכו השיעים בלבנון להישג פוליטי-דתי משמעותי, כאשר הצרפתים הכירו באסכולת המשפט השיעית (הג'עפרית), והקימו בתי דין כאלה. צעד זה של הצרפתים נבע מרצונם לחבב את השלטון הצרפתי על השיעים, זאת כדי ליצור טריז בין השיעה לסונים ולדרוזים שמרדו נגד שלטונם. כך, סברו הצרפתים, כי הענקת "גזרים" לשיעים תמנע יצירת חזית מוסלמית אחידה נגד השלטון הצרפתי ונגד בני חסותם המרונים.

בשל רצון צרפתי זה, טרחו השלטונות הצרפתיים לשיפור מצבה של הקהילה השיעית. לפיכך, החל להתחזק מעמדה של העדה, ורבים מקרבה החלו לתמוך בעצמאותה של לבנון, בה קיוו לזכות ביצוג ובעוצמה פוליטית, שכן היו הקהילה השלישית בגדולה (אחרי המרונים והסונים) בלבנון, באותה העת. גם בתקופת המנדט הצרפתי, המשיכו מרבית השיעים להתגורר בריחוק ממרכזי התעשייה, התרבות והתיירות של לבנון^[8]

[עריכה] לאחר קבלת עצמאות לבנון

ב-1943 החליטו מנהיגי העדות השונות בלבנון, את חלוקת המשרות הפוליטיות בלבנון במסמך (לא כתוב) בשם האמנה הלאומית. החלוקה, מאחר והתבססה על מפקד האוכלוסין האחרון שנערך ב-1932, בו השיעים היו הקהילה השלישית בגודלה, קיבלו את המשרה הפוליטית השלישית בחשיבותה (אחרי הנשיא וראש הממשלה - יו"ר הפרלמנט הלבנוני. התפקיד הוא רשמי בעיקרו, וחסר יכולת ביצועית משמעותית. בנוסף, הקהילה השיעית זכתה לתת ייצוג של 19 מחוקקים בפרלמנט הלבנוני (כ-19.1% מתוך הפרלמנט בעל ה-99 מושבים).

[עריכה] שינוי כלכלי וחברתי

רבים מהמתואלים, שבאופן מסורתי התגוררו באזורים הכפריים של דרום לבנון והבקאע והתפרנסו כחקלאים, איבדו את עבודתם עם כניסתם של כלים מודרניים לתחום^[9]. הקמת מדינת ישראל וסגירת הגבול הובילו לאיבוד שוק משמעותי זה לתוצרת הדרום, גורם זה עודד גם הוא את ההגירה לצפון המדינה, ביחוד לבירות, בנסיון למצוא פרנסה טובה יותר. שיעים אחרים ניסו את מזלם במדינות מערב אפריקה, דוגמת חוף השנהב, ליבריה וסיירה לאון או במדינות המפרץ הפרסי. עצמאותה של לבנון אפשרה לשיעים רבים ללמוד באוניברסיטאות ממשלתיות, חזרתם של חלק מיזמים השיעים המצליחים מאפריקה יצרה מעמד ביניים שיעי חדש. אנשים אלו היו מעוניינים להשתתף בפוליטיקה הלבנונית, אולם דרכם הייתה חסומה על ידי ממסד הזֻעמאא'^[10], על כן פנו רבים מהם למפלגות השמאל^[11] שרעיונותיו על שיוויון חברתי נשאו חן בעיניהם.

בשנות ה-40 וה-50 חל גידול מהיר באוכולסיית המתואלים בלבנון. עקב הריבוי הטבעי באוכלוסיית המתואלים חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המרונים, המיעוט השולט. בני העשירון העליון של המרונים, אשר זיקתם לאירופה ולתרבותה ידועה ורבת שנים, החלו להגר לצרפת, מקור החיקוי התרבותי. לכן אט-אט נשחק גודל האוכלוסייה המרונית, הן משום ההגירה המרובה והן כתוצאה מאחוז הילודה הנמוך יחסית בקרב המרונים, לעומת המיעוטים האחרים (בעיקר המוסלמים והדרוזים).

[עריכה] במלחמת 1958 ואחריה

במהלך מלחמת האזרחים הראשונה ב-1958 נקטו השיעים עמדה נייטרלית, בשל הסתגרותם, וחוסר הזדהותם עם הנוצרים או הערביסטים. פואד שהאב שהפך לנשיא לבנון ב-1958, פעל להקמתו של ממשל מרכזי חזק ויעיל, שישלוט גם בקהילות שנמצאו אז בשוליי החברה, כמו השיעים. הוא הקים את "המשרד לפיתוח חברתי" ומרכזים לפיתוח במחוזות השונים (מֻחַאפַטַ'ה محافظة) ששיפרו את מערכת החינוך והבריאות באזורים השיעים, ובנו את התשתיות הבסיסיות שהיו חסרות ברבים מהכפרים השיעים.

בין שנות ה-50 לשנות ה-70 התחזקו הסיעות בעלות אופי עדתי מרכזי מובהק, שנתמכו על ידי מדינות שונות באזור. רק השיעים בלבנון נותרו, בתקופה הנידונה, חסרי "מדינת מגן". פרישתו של פואד שהאב מהנשיאות ב-1964, והפסקת עידן הרפורמות שיזם, הותירה על כנו את מצבם העגום של השיעים, שבשנות השישים נמצאו בעמדת נחיתות חברתית ביחס לשאר העדות בכל פרמטר חברתי ופוליטי. חולשתם הייתה כה רבה, שלמושבים השמורים לשיעים בלבנון, הורצו מועמדים סונים או דרוזים, ידידותיים לשיעים, משום שהקהילה לא יכלה להעמיד מועמדים רציניים משלה[3].

[עריכה] התחזקות והקצנה

מוסא א-צדר בצעירותו

שני תהליכים התרחשו בקרב הקהילה השיעית בלבנון החל משנות ה-60: מחד גיסא התחזקה הקהילה, בשל גידולה הדמוגרפי, וגיבושה על ידי מוסא א-צדר, כך שזכתה ליותר השפעה פוליטית; ומאידך עברו השיעים בלבנון תהליך של רדיקליזציה, שנבע בין השאר ממלחמת האזרחים וביתר שאת לאחר המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 והפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 שבאו לידי ביטוי גם בהקמת תנועת חזבאללה.

[עריכה] מוסא צדר ואמל

חכם הדת סייד מוסא א-צדר האיראני שהגיע ללבנון ב-1959 נחרד כשראה את העוני הרב בו הייתה שרויה קהילתו, ואת נהייתם של שיעים צעירים רבים אחר מפלגות השמאל החילוניות, תוך הפקרת שורשיהם המתואלים. בנסיון לרומם את מעמדה של קהילתו, ייסד א-צדר את האיגוד השיעי הראשון בלבנון - "המועצה השיעית העליונה" ב-1967, ונבחר לעמוד בראשה. הוא יסד את תנועת המקופחים החברתית (حركة المحرومين -חרכת אל-מַחרוּמין) בשנות ה-70. זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, נוסדה המיליציה של התנועה, שכונתה אמל (أَمَل - מילולית: תקווה וראשי תיבות של גדודי ההתנגדות הלבנוניים).

אלו שנפגשו עם צדר, מתארים אותו ככריזמטי ומנהיג מלידה, התואר הרם "אימאם" הוענק לו על ידי קהל אוהדיו. בנאומים חוצבי להבות, בהפגנות, בשביתות ובתהלוכות מחאה דרש א-צדר ממשלת לבנון להקצות יותר משאבים לעדה המקופחת בלבנון^[12]. בנוסף, בשנות ה-70 היה ברור כי המפתח העדתי על פיו חולקו המשרות הפוליטיות בלבנון, השתנה מאוד מאז 1932 (המועד בו נערך מפקד האוכולוסין האחרון). השיעים היו כעת העדה הגדולה ביותר בלבנון^[13]. , והם היוו על פי הערכות שונות עד כ-35 אחוזים מאוכולוסיית לבנון, אולם רק 19.1 אחוזים ממושבי הפרלמנט הוקצו למחוקקים השיעים. על כן, דרש א-צדר להגדיל את יצוגם הפוליטי של השיעים, או לבטל את המפתח העדתי העדתי הקודם (שנקבע ב-1943 וכונה האמנה הלאומית).

א-צדר הזכיר לקהל שומעיו השיעי את ההיסטוריה של עדתם, שהייתה רצופה בדיכוי, אך עם זאת באומץ וחירוף נפשות, שהדוגמה לכך היווה האימאם חוסיין אבן עלי השאהיד, שנלחם בגוזלי השלטון האומיים בקרב כרבלא, למרות שידע כי יפסיד בשל רצונו להתנגד לחוסר הצדק. א-צדר הניע את המתואלים לפעולה, לדרישה את המגיע להם מהמדינה. באמצעות שימוש במונחים דוגמת "אי-צדק" ו"חוסר שיוויון" וגינוי ממסד הזֻעמאא'^[14] הצליח א-צדר למשוך רבים מהצעירים ושכבת הביניים החדשה, שנהו אחר רעיונות השמאל ולעורר את הקהילה מתרדמתה ארוכת השנים.

צדר פעל גם להבטחת "מדינת מגן" למתואלים. בשנת 1973, מעט לפני פרוץ מלחמת האזרחים, ניסח צדר הסכם עם חאפז אל אסד, נשיא סוריה וראש מפלגת הבעת' השלטת. בהסכם זה נתן אסד לשיעים בלבנון תמיכה פוליטית-חברתית (ולאחר מכן, במלחמת האזרחים, אף תמיכה צבאית) וצדר, מצדו, נתן הכשר דתי לעלאווים בסוריה כי אלו הם מוסלמים-שיעים לכל דבר. הכשר זה סייע לאסד לבסס את שלטונו בסוריה מבחינה ציבורית.

לאחר העלמות א-צדר בלוב ב-1978, מונה חוסיין אלחוסייני לעמוד בראש התנועה, אולם באפריל 1980 החליפו נביה ברי שעד אז שימש כפרקליט התנועה.

[עריכה] במלחמת האזרחים

התקפות צה"ל על לבנון כתגובה לפעילות אש"ף בישראל, הניעו גל הגירה נוסף של שיעים צפונה, לערים, ובעיקר לעיר הבירה, בירות. השיעים התיישבו בשכונות עוני בדרום בירות ובמחנות פליטים של הפלסטינים, קבוצת שכונות ומחנות ארעיים אלו זכו לכינוי "חגורת המצוקה" (حزام البؤس, חִזאם אל-באס). תנאי חייהם הקשים חשפו אותם להשפעת אש"ף, בניגוד לרצון נכבדי השיעים.

שלט לזכרו של מזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי בצור

במהלך המלחמה נקטו הנכבדים (הזֻעמאא'), המנהיגות הפוליטית השיעית המסורתית, קו פשרני בדומה לזה שנקטה המנהיגות הדתית הסונית. רוב כוחה של ההנהגה הפוליטית נלקח ממנה על ידי המנהיגות המליטנטית השיעית ובעיקר על ידי תנועת המקופחים, והמיליציה שלה אמל.

עם פרוץ מלחמת האזרחים, השיעים כמעט ולא השתתפו בלחימה, אמל תמכה באופן עקבי בעמדת סוריה^[15], בשל התמקדותה במאבקים בין הנוצרים לבין הדרוזים, הסונים והפלסטינים. עיקר פעילותה של אמל בשנים הראשונות למלחמה הייתה בהגנה על האזורים השיעיים. אמל גם חששה מעריקת לוחמים ותומכים משורותיה למפלגות חילוניות ולכן נאבקה על שליטה באזורי מחייתם של השיעים בלבנון. בשנים 1980 -1982 (עד הפלישה הישראלית) נלחמה אמל נגד אש"ף על השליטה במחנה הפליטים בפאתי בירות, בורג' אלברנג'ה ונגד מפלגות השמאל (ארגון הפעולה הקומוניסטית, המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ותומכי הבעת') על השליטה בשכונת העוני השיעית שיאח. קרבות נוספים התנהלו גם באזור החוף על כביש צידון-צור, בצידון עצמה וכמובן בדרום לבנון.

טרם הפלישה הישראלית ללבנון ניסו לוחמי אמל לפרק מנשקם את הפלסטינים בדרום ובצידון ולגרשם משטחם, בשל הנזקים הרבים שהסבו ההפצצות הישראליות לדרום לבנון (שבאו בעקבות פעלות טרור פלסטיניות). מרבית השיעים בדרום לבנון קיבלו בברכה את פלישת ישראל ללבנון, בתקווה כי צה"ל יוכל לגרש את הפלסטינים מאזור מחייתם, שכן הם הפכו את הדרום לשטח הפקר. יחידות אמל קיבלו הוראות לא להשתתף בלחימה נגד ישראל, ובמקרה הצורך אף להכנע לכוחות הישראליים^[16]. לעומת זאת, עם התקדמות צה"ל צפונה לאורך כביש החוף, לוחמי אמל פעלו לצד אש"ף, הסורים וארגוני השמאל, בטענה כי מדובר בהתנגדות לנסיון כיבוש^[17]. בעקבות החלטת מפקדת אמל שלא להלחם בישראל, פרשו מספר ארגונים מאמל, הבולט ביניהם הוא חזבאללה. התנהלות צה"ל בדרום לבנון והשארותו שם לאורך זמן, שינתה את עמדת מרבית השיעים נגד ישראל, אמל שינתה את עמדתה באופן רשמי בסוף 1983 והחלה להאבק גם היא נגד צה"ל וצד"ל^[18].

[עריכה] הקמת חזבאללה

על פי הערכות צה"ל, בשנת 1980 כ-30 אחוזים מתושבי לבנון היו שיעים. להערכת מחלקת המדינה האמריקנית ב-1987 הקהילה היוותה כבר 41 אחוזים מאוכלוסיית לבנון.

מלבד הלהט המהפכני שהציתה המהפכה האסלאמית באיראן בקרב השיעים ברחבי העולם, כינונו של משטר בעל אמצעים, שמדיניותו הרשמית הינה ליצא את המהפכה לאזורים אחרים בעולם, השפיעה רבות על המתואלים. קבוצת חכמי דת צעירים, שקיבלו את השכלתם הדתית באולפנות בנג'ף וקום בשנות ה-60 וה-70, בעת שלימדו שם אקטיביסטים דוגמת איתוללה מוחמד באקר א-צדר שבו ללבנון עם חוסר אמונה בשיטת השלטון בלבנון, תוך רצון להחליפה בשלטון דתי. אחד מחכמי דת אלו היה סייד מוחמד חוסיין פדלאללה, שגיבש בשנות ה-60 וה-70 קבוצת תלמידים סביבו והטיף להם את הצורך בשינוי המסורת השיעית של חוסר פעולה, הוא טען כי עליהם לפעול ובמקרה הצורך להרים נשק כדי לשנות את המערכת הלבנונית^[19].

לא ניתן לייחס את הקצנת השיעים אך ורק למגמת האקטיביזם באולפנות הדתיות השיעיות ועליית משטר ח'ומייני באיראן. מלחמת האזרחים, אילצה את המתואלים להתחמש כדי להגן על קהילתם ולפעול באלימות, בראייתם, כדי לקדם את האינטרסים השיעיים. העלמות א-צדר ב-1978, והחלפתו בהנהגה החילונית של נביה ברי לא נשאה חן בעיני רבים מחכמי הדת בארגון^[20], הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 והתמיכה האיראנית^[21] בחימוש ואימון דרך משמרות המהפכה הובילו לפרישת מספר לוחמים והוגים מאמל להקמת ארגון חִזבאללה (حزب الله‬ - מפלגת האל) ב-1982. הארגון פעל בתחילת דרכו בעיקר כארגון טרור (לא גרילה) וביצע מספר רב של פיגועי תופת נגד מטרות מערביות וישראליות וחטיפת דיפלומטים ועיתונאים זרים. בפברואר 1985 הכריזו חברי הארגון באופן רשמי על הקמתו במכתב לעיתונות, שיח' סובחי טופאילי נבחר לכהן כמזכיר הכללי של הארגון ב-1989[4].

[עריכה] מאבק פנימי

עם התגברות כוחו של חזבאללה באמצע שנות ה-80 (בין השאר בשל נסיגת ישראל לרצועת הבטחון, שנתפשה כהודאה בתבוסה), הוא החל לדחוק את רגליו של הארגון השיעי הוותיק אמל, שנחלש באותה העת בשל לחימתו בשתי חזיתות - נגד ישראל בדרום לבנון ונגד הפלסטינים במלחמת המחנות בערים. לטענת "המורה הרוחני" של חזבאללה, מוחמד חוסיין פדלאללה, לאחר נסיגת ישראל לרצועת הבטחון, 90 אחוזים מפעולות הטרור נגד צה"ל התבצעו על ידי הארגון.^[22] בעוד שחזבאללה יצג את האינטרסים האיראניים בלבנון, אמל נותר נאמן לנותנת חסותו - סוריה.^[23]

שלט גדול ממדים בדרום לבנון, המוקדש ל"שאהידים" של חזבאללה

אמל, נאלצה להלחם עם מיליציות אחרות על שליטה באזורים השונים, כדי לגבות באזור זה מיסים ולממן את פעילותה. חזבאללה לעומת זאת, נהנתה ממימון איראני,^[24] שאיפשר לה לא להלחם על משאבים וכך למקד את מאבקה אך ורק נגד ישראל, ולהצטייר כנקיית כפיים ולא תאבת בצע.

עם תום מלחמת המחנות, התפנה אמל להאבק על הנהגת הקהילה השיעית מול חזבאללה. ב-6 במאי 1988 תקפו לוחמי אמל את עמדות חזבאללה באזורי מחנות הפליטים שלאורך החוף וסמוך לשדה התעופה. לאחר הצלחות ראשוניות, תוגברו אנשי חזבאללה בלוחמים של משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מהבקאע, ותוך שבוע הספיקו להשתלט על עמדות של אמל לאורך הכביש מנמל התעופה למרכז ביירות. הסורים שנבהלו מהחלשות אמל, הקיפו את הצדדים הלוחמים בטנקים וכוחות חי"ר והפסיקו את הלחימה. המשא ומתן נכשל והלחימה התחדשה, הפעם הצטרפו לצד חזבאללה גם יריביה הוותיקים של אמל - אש"ף, הדרוזים והקומוניסטים והצליחו לכבוש עמדות נוספות של אמל. הסורים שבו וכפו הפסקת אש ב-25 במאי והוסכם כי לשטח המריבה יכנסו חיילים סורים ושוטרים לבנונים. סה"כ ההרוגים בפחות מחודש לחימה עמד על כ-300 איש. באוגוסט ונובמבר שוב נאבקו הארגונים זה בזה, עד שכוחות סורים הפסיקום^[25]. גל לחימה פרץ בין המיליציות ב-1 בינואר 1989, ב-7 בינואר ביצע חזבאללה תקיפת פתע על כפרים תומכי אמל באזור צידון והרג כ-80 איש, טרם הצליח אמל להחזיר את השליטה על הכפרים לידיו. ב-30 בינואר חתמו הצדדים על הסכם שלום, בלחץ מדמשק. לחימה ספורדית פרצה שוב ושוב בין הצדדים עד חתימת הסכם הפסקת האש הסופי ב-4 ביולי 1989^[26].

לאחר הפסד אמל, הכריז נביה ברי על פירוק המיליציה וקרא ללוחמים להשתלב בחטיבה השישית (השיעית) של צל"ב. עם זאת, שמר על הארגון על מיליציה קטנה ומחסני נשק בדרום לבנון.

[עריכה] בתקופת הסדר הסורי

אזורי מחיית השיעים בלבנון כיום

בתום מלחמת האזרחים בלבנון נחתם בין צירי פרלמנט לבנון הסכם טאיף על פיו הוגדל ייצוגם של המוסלמים, ובכלל זאת של השיעים מ-45 אחוזים ל-50 אחוזים בפרלמנט הלבנוני. כך, מספר המושבים לשיעים הוגדל מ-19 ל-27 (אולם אם לחשב גם את גדילת מספר מושבי הפרלמנט מ-99 ל-128, השיעים מחזיקים רק בכ-21 אחוזים מהמושבים, גדילה של שני אחוזים בלבד). ההסכם גם הרחיב את סמכויותיו של יו"ר פרלמנט לבנון השיעי. הסכם טאיף ו-17 הסכמים נוספים שנחתמו בין סוריה לבין לבנון העניקו לדמשק שליטה רבה על הנעשה בלבנון. סוריה ואיראן לא היו מעוניינות בפירוק חזבאללה מנשקו, גם עם תום מלחמת האזרחים, משום שראו בארגון כלי נוח למאבק נגד ישראל. עשר שנות העימות בין חזבאללה לבין צה"ל וצד"ל בדרום לבנון, העצימו את תמיכת הקהילה השיעית בחזבאללה, שנתפש בעיני רבים כמגן היחיד על לבנון מפני הכיבוש הישראלי. בסיוע איראני, הארגון המשיך לגדול במספר לוחמיו ואיכותם^[27] ולהתמסד למסגרת סמי-צבאית. במימון איראני הארגון החל להתפתח לתחומים חברתיים ופוליטיים, בהענקת שירותי בריאות ורווחה, בנקאות וחינוך דתי לשיעים.

בתקופת ההשפעה הסורית בלבנון^[28], אלצה דמשק את שתי המפלגות השיעיות להשתתף בבחירות לפרלמנט ברשימה מאוחדת, כדי להבטיח את חולשתן של כל הקבוצות הפוליטיות במדינה. נבחרי חזבאללה השתתפו לראשונה בבחירות לפרלמנט הלבנוני ב-1992 ^[29], באותה העת 12 ממועמדי חזבאללה זכו במושבים^[30] והפכו למפלגה הגדולה ביותר[5] בפרלמנט בן 128 המחוקקים. לאחר חיסול ישראל את מזכ"ל חזבאללה, עבאס מוסאווי בפברואר 1992, הוא הוחלף על ידי סייד חסן נצראללה.

בחירות 1996 (אוגוסט -ספטמבר) התרחשו על רקע מבצע ענבי זעם (אפריל) שהגביר את הפופולריות של חזבאללה. השפעת סוריה על מהלך הבחירות, שנערכו בשנה זו בחמישה סבבים, בהפרשי שבוע בכל מחוז גם כן הייתה ניכרת. לאחר סקרים עצמאיים שערכה, שהראו על פופולריות רבה, דרשה חזבאללה מאמל ומסוריה כי במקרה והמפלגות ירוצו שוב ברשימה מאוחדת, למועמדי הארגון ישמרו שישה מקומות בנפות בעלבכ והרמיל, שישה מושבים מתוך שלוש-עשר מושבי השיעים בדרום לבנון, שני המושבים בבעבדא ובבירות שזכו בהם בבחירות ארבע שנים קודם לכן, ושלארגון תהיה זכות בחירה על המועמדים הנוצרים בדרום לבנון. סוריה ואמל סירבו לדרישה זו[6]. חזבאללה נותר ללא שותפות פוליטית שיכל ליצור, בשל איסור סוריה עליו ליצור גוש עם המפלגה הקומוניסטית בלבנון או עם שיעים שהתנגדו לנוכחות הסורית בלבנון. הנהגת אמל, מצידה, החליטה לרוץ ברשימה מאוחדת יחדיו על התעשיין הסוני רפיק אל-חרירי, מתנגד מתון להמשך נוכחות סוריה בלבנון. שיקוליו של נביה ברי היו פרגמטיים - חרירי היה פופולרי ביותר בלבנון, והצטייר כ"משקם לבנון", משום שהשקיע מכספו הפרטי לביטול נזקיה הקשים של מלחמת האזרחים. התוצאות הראשונות של סבבי הבחירות במחוז צפון לבנון, הר הלבנון ומחוז בירות היו הצלחה מסחררת למחנה חרירי, לאחר שהוכרעו 82 מתוך 128 מושבי הפרלמנט, הרשימה המאוחדת זכתה ל-55 מושבים מתוכם^[31]. חאפז אל-אסד זימן את ברי לבירות, ואילץ אותו לעזוב את רשימת חרירי טרם הבחירות במחוז דרום לבנון^[32], אולם יש הטוענים כי לאור כשלונה בבחירות, חזבאללה התקפלה והסכימה לחזור לשותפות עם אמל[7]. אמל חזרה לשותפות עם חזבאללה, אך למרות זאת קרא חרירי לתושבי דרום לבנון להצביע עבור מועמדי אמל, למושבים השיעיים של דרום לבנון. בבחירות אלו זכה חזבאללה רק בעשרה מושבים.

בבחירות המקומיות ב-1998 חזבאללה ספג תבוסה על חשבון אמל, ברבים מאזורים שנחשבו "בטוחים" עבורו דוגמת בעלבכ. נראה כי הסיבה לכך היה תכנון לקוי של מערכת הבחירות ואי הקצאת משאבים למירוצים בהם נצחון חזבאללה נראה ודאי. עם זאת, הצליחה חזבאללה לגבור על אמל בבחירות למועצות המקומיות בדרום בירות השיעית.

נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 העלתה את קרנו של חזבאללה, גם ברחבי העולם הערבי, כארגון היחיד שיכל לעוצמתה הצבאית של ישראל. יכולתו של הארגון להמשיך להחזיק בנשקו, לאור ה"כיבוש" של חוות שבעא, העניקו לו כוח פוליטי שלא היה לאמל. מערכי השיקום (ג'יהאד הבניה), החינוך, הבריאות והרווחה שהעניק חזבאללה (מכספים איראניים) לתושבי דרום לבנון, הבקאע ושכונת הצ'אחיה בדרום, קנו את לבבותיהם של השיעים.

בבחירות לפרלמנט ב-2000 בעת ש"רצו" ברשימה משותפת עם אמל, זכה חזבאללה בשישה מושבים, אמל בשבעה והרשימה המשותפת "סיעת ההתנגדות והפיתוח" שכללה גם עצמאים זכתה ב-22 מושבים^[33].

מפלגת אמל, לעומת זאת, שמקורותיה (תנועת המקופחים) היו של תנועה חברתית גרידא, שנועדה להאבק בשלטון המסורתי של הזֻעמאא', איבדה רבים מתומכיה בשל תפישתה כמושחתת וקרובה מדי לממשלות לבנון, שהמשיכו להעביר תקציבים מועטים יחסים למתואלים. נבחרי חזבאללה לעומת זאת, הפגינו תמיד נקיון כפיים כלפי הציבור ובנאומיהם גינו את השחיתות הפושה בממסד הלבנוני. תומכי אמל, שנמנו בדרך כלל עם מעמד הביניים החילוני של השיעים, העבירו את תמיכתם לארגון הרדיקלי יותר[8]. התנהלותו של ברי כראש המפלגה, נראתה בעיני רבים כלא דמוקרטית, גירושם של שישה מחוקקים, שלושה מתוכם שרים^[34] מהמפלגה במאי 2003 נתפשה כחיסול חשבונות פוליטיים, שכן השישה היו יריבים פוליטיים של ברי. ברי הסביר את התנהלותו בצורך בביעור השחיתות מהמפלגה, בשל אחריותה לבוחרים בה.

[עריכה] כיום

כיום, מהווים השיעים, להערכת מרבית המומחים, יותר מ-40 אחוזים מקרב תושביי לבנון, והם הקהילה הדתית הגדולה ביותר במדינה. עם זאת, אזוריי מחייתם של השיעים - דרום לבנון ומערב ביירות עדיין אינם זוכים לתמיכה ממשלתית ראויה.

בבחירות הראשונות בהן הארגון לא אולץ לרוץ יחדיו עם אמל, היו הבחירות המקומיות ב-2004. נראה כי עניינה של סוריה היה להדגים לממשל האמריקני את כוחה האמיתי של חזבאללה, לאחר קבלת "חוק האחריות הסורית" בבית הנבחרים האמריקני, שדרש מסוריה להסיג את חייליה מלבנון. כך ניסתה סוריה להבהיר למערב את הנחיצות שבכיבוש הסורי את לבנון^[35]. חזבאללה זכה לשליטה ב-21 אחוזים מכלל מהמועצות המקומיות בלבנון - בכלל זאת, 60 אחוזים מהמועצות המקומיות במחוז דרום לבנון (לעומת 55 אחוזים בבחירות ב-1998). בה בעת, אמל לעומת איבדה 15 אחוזים מהמועצות המקומיות בדרום (30 אחוזים מהמועצות המקומיות ב-2004 לעומת 45 ב-1998). עם זאת, אמל הצליחה מאוד באזור צור ובשכונת צ'אחיה בדרום בירות. בבקאע, הצליחה חזבאללה לנצח ב-27 מתוך 30 המועצות המקומיות בהן התחרו מועמדיה^[36]. סוריה לא רק אפשרה לחזבאללה לממש את הפופולריות הרבה שלה בלבנון, היא גם סייעה לה, למשל באזור הבקאע נוצרה שותפות בין חזבאללה למפלגת הבעת' הלבנונית הפופולרית באותו אזור, מה שהקשה על אמל ליצור שותפות פופולרית משלו. אחוזי ההצבעה באזורים השיעיים היו הגבוהים במדינה (70 אחוזים באזור בעלבכ, 65 אחוזים באזור נבטיה בדרום, לעומת 20 אחוזים בבירות ו-30 אחוזים בטריפולי^[37]. הפופולריות של חזבאללה, ויכולת שינוע תומכיו בא לידי ביטוי בהפגנה בת יותר מ-250,000 נגד הפלישה האמריקנית לערים הקדושות לאסלאם השיעי - כרבלא ונג'ף ב-24 במאי 2004[9].

גם בבחירות לאחר נסיגת סוריה ב-2005 חזבאללה חזר לשותפות עם אמל, והפעם עם מפלגות פרו-סוריות נוספות, תחת השם "סיעת ההתנגדות והפיתוח". חזבאללה יותר מהכפיל את כוחו בפרלמנט, עם זכייה ב-14 מושבים, אמל זכה ב-15 מושבים, הסיעה זכתה ב-35 מושבים סה"כ, ובכלל זאת בכל המושבים של דרום לבנון למעט אחד^[38]. בבחירות לאורך כל תקופת החסות הסורית בלבנון ובבחירות ב-2005 נבחר ראש מפלגת אמל, נביה ברי לתפקיד יו"ר הפרלמנט הלבנוני.

[עריכה] המשבר הפוליטי הנוכחי

שתי המפלגות המייצגות את השיעים התנגדו לנסיגה הסורית מלבנון מתוקף החלטה 1559 של מועצת הבטחון, אם כי לא בפה מלא, ולא השתתפו במהפכת הארזים. שתי המפלגות פועלות כיום לביטול המפתח העדתי, כך שהרוב השיעי בלבנון יהיה ניכר גם בפרלמנט, ולהנמכת גיל ההצבעה ל-18 מ-21, מאחר ומרבית הצעירים בלבנון הם שיעים^[39].

תוצאות בחירות 05' על פי חלוקה לנפות^[40]. השוו עם אזורי מחיית השיעים

לאור תפישת נצחונה של חזבאללה במלחמת לבנון השנייה על ידי חלק גדול מהלבנונים, החל הגוש של אמל, חזבאללה ומפלגות פרו-סוריות אחרות לדרוש את הגדלת יצוגה הפוליטי בממשלה לשליש. מאחר שהחלטות משמעותיות של ממשלת לבנון, דוגמת אישור הסכמים, על פי חוקת לבנון צריכות להתקבל ברוב של שני שלישים (חלק III, פרק 3, סעיף 65, פסקה 5), הענקת השליש החוסם לשיעים עלול היה ליצור מצב בו תוענק להם זכות וטו על החלטות הממשלה. גורם נוסף שבגללו החלו השיעים לדרוש את השליש החוסם, היה כדי למנוע ממשלת לבנון לאשר את ההסכם עם האומות המאוחדות על הקמת בית דין בינלאומי, לשיפוט החשודים ברצח רפיק אל-חרירי, מהלך אליו סוריה מתנגדת בתקיפות.

עם סירובו של ראש הממשלה סניורה וחברי קואליציית "כוחות ה-14 במרץ" להעניק לאופוזיציה שליש חוסם, ב-13 בנובמבר 2006 התפטרו כל חמשת השרים השיעים מהממשלה: שר החוץ פוזי צַלוּח (העצמאי המקורב לחזבאללה) שני שרי אמל (האחראים על תיקי הבריאות והחקלאות) ושני שרי חזבאללה (האחרים על תיק המים והאנרגיה ועל תיק העבודה). בתחילת המשבר ניסתה אמל לגשר בין חזבאללה לבין תומכי סניורה וקראה להמשך "הדיאלוג הלאומי". במחאות האחרונות של האופוזיציה גם אמל קראה יחד עם חזבאללה ומפלגתו של הנוצרי מישל עון להחלפת ממשלת סניורה. כיום מסרב נביה ברי, יו"ר הפרלמנט, לכנס את המחוקקים כדי לדון באישור בית הדין בתואנה כי האישור שהתבצע בממשלה היה לא חוקתי, בשל התפטרות השרים השיעים מהממשלה טרם ההצבעה (עפ"י חלק VI, פרק 95, סעיף 2 בחוקת לבנון על הממשלה לייצג את כל הפלגים במדינה). ב-1 בדצמבר 2006 התקיימה הפגנה המונית של כ-800,000 איש[10], מרביתם תומכי חזבאללה, שדרשו את התפטרות הממשלה. לאחר קריאה טלוויזיונית של חסן נצראללה, התייצבו כמיליון איש[11] מול בניין הממשלה בבירות בדרישה להתפטרותה.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ לפני אישור הסכם טאיף ב-1989, זכו השיעים לתת-ייצוג של 19 מושבים בלבד מתוך 99 (כ-19% מהמושבים בפרלמנט).
2. ^ הזעים הבולט בשנות ה-40 וה-50 היה אחמד ביי אל-אסעד מדרום לבנון. הדרום שיגר 14 נציגים לפרלמנט הלבנוני (שמנה באותה העת 77 מושבים), אחמד ביי היה זה שבחר אילו 13 אנשים נוספים יתמודדו ברשימתו. המעוניינים בכך, נאלצו לשלם כסף ולזכות בחינו של הזעים כדי להתמודד לפרלמנט.
3. ^
   Picard, Elizabeth. "The Lebanese Shi'a and Political Violence in Lebanon," in David E. Apter (ed), The Legitimacy of Violence (London: United Nations Research Institute for Social Development, 1997), עמ' 198.
4. ^ כך מתואר יורשו של אחמד ביי, בנו הזעים כמאל ביי אל-אסעד:

   	שום שיעי, כך סופר, לא הורשה להופיע לפני הביי הצעיר ענוב עניבה. אנשים בעלי השכלה ואמצעים שהוכנסו ללשכתו היו חייבים להסיר את עניבותיהם. רק הביי עצמו הורשה ללבוש לבוש מודרני. כל האחרים חייבים היו להישמר מפני שבט זעמו; היה עליהם להיות עובדי אדמה, להזדהות עם שלטונו, עם כיבושיו המיניים, עם ההשפלה שגרם לאיש זה או אחר בשכבו עם אשתו. אנוסים היו ללחך את פנכת הצלחותיו...
   -- האימאם הנעלם, מוסא צדר והשיעה של לבנון, עמ' 76

5. ^ ראו בהרחבה על משטר הזֻעמאא' במאמר זה של מחלקת המדינה האמריקנית.
6. ^ לורנס אוליפנט - Land Of Gilead (1870, לונדון, עמ' 14. מצוטט אצל עג'מי עמ' 61.
7. ^
   Frédrick Maatok, La Représentation de la Mort de l`Imam Hussein a Nabatieh (Liban-Sud) (Beyrout: Institut des Sciences Sociales Université Libanais, 1974) עמוד 42.
8. ^
   Joseph Olmert - "The Shi'is and the Lebanese State" (1987) p. 189-201
9. ^

   Norton, Augustus R. Amal and the Shi'a: Struggle for the Soul of Lebanon (Austin TX: University of Texas Press, 1987).

   עמ' 19.
10. ^

    Picard, Elizabeth. The Lebanese Shia and Political Violence, Discussion Paper, United Nations Research Institute for Social Development (1993) עמ' 7-8. See also Itamar Rabinovich - The War for Lebanon 1970-1983 (London: Cornell University Press, 1984), עמ' 40.

11. ^
    Olmert, Joseph. "The Shi'is and the Lebanese State" (1987), עמ' 196.
12. ^ בשנת 1974 תושבי דרום לבנון היוו כ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה, עם זאת הם קיבלו רק 0.7 מתקציב המדינה. ראו Hasan Sharif, "South Lebanon: Its History and Geopolitics," in South Lebanon, ed. Elaine Hagopian and Samih Farsoun, p 10-11.
13. ^ לטענת מחקר עצמאי גדל אחוזם השיעים באוכלוסיית לבנון מ-20 אחוזים ל-50 בתחילת שנות ה-70. ראו
    A. Soffer, "Lebanon-Where Demography is the Fare of Politics and Life", Middle Eastern Studies 18 (1982), pp. 197205; Martin Kramer, "Hizballah: The Calculus of Jihad" [2], p. 540.
14. ^
    Norton, Augustus R. Amal and the Shi'a: Struggle for the Soul of Lebanon (Austin TX: University of Texas Press, 1987), עמ' 43.
15. ^
    Deeb, Marius. "Shia Movements in Lebanon: Their formation, Ideology, Social Basis, and Links with Syria and Iran", Third World Quarterly, Vol. 10, No. 2 (April 1988), עמ' 683-698
16. ^ אדם ארנון - למות בבירות (הוצאת אסטרולוג, 2007), עמ' 134.
17. ^ אדם ארנון - למות בבירות (הוצאת אסטרולוג, 2007), עמ' 155-156.
18. ^
    Norton, Augustus R. Amal and the Shi'a: Struggle for the Soul of Lebanon (Austin TX: University of Texas Press, 1987), כרך א', עמ' 111.
19. ^ בנקודה זו נחלקו חכמי הדת. תומכיו של מוסא א-צדר, המתונים יותר, דבקו בשינוי המערכת הלבנונית מבפנים כדי שתענה לצרכי השיעים. תומכי פדלאללה דגלו בשינוי המערכת לחלוטין ובמקרה הצורך גם החרבתה, לצורך הקמת מדינה אסלאמית.
20. ^
    Shapira, Shimon. "The Origins Of Hizballah", The Jerusalem Quarterly, Vol. 46 (Spring 1988), עמ' 119.
21. ^ גם סוריה סייעה בהקמת חזבאללה, במתן אישור מעבר דרך ושהייה באזור הבקאע שבשליטתה לכ-1,000 חיילי וקציני משמרות המהפכה האיראניים. עניינה של סוריה היה במניעת הצלחת פלישתה של ישראל ללבנון, שעלולה הייתה ליטול את לבנון מהשפעתה של סוריה ואף לבודדה במבחינה מדינית, במקרה ותסכים לחתום על הסכם שלום עם ישראל. ראו Agha, Hussein J. & Khalidi, Ahmad S. Syria & Iran Rivalry and Cooperation (London: Pinter Publishers, 1995), עמוד 15.
22. ^
    Al-Nahar-al-Arabi Wal Duwali, 18 March 1985, p 21
23. ^
    Mahmud A Faksh, 'The Shi'a community of Lebanon'. p 49
24. ^ כך למשל, 90 אחוזים מתקציב 1984 של חזבאללה הגיע מאיראן. ראו: An-Nahar al-`Arabi wa'd-Duwali, Oct. 18-24, 1989, p. 17.
25. ^ אדם ארנון - למות בבירות (הוצאת אסטרולוג, 2007), עמ' 273.
26. ^ אדם ארנון - למות בבירות (הוצאת אסטרולוג, 2007), עמ' 290.
27. ^ כך תיאר עבאס מוסאווי, לימים מזכ"ל חזבאללה את האימונים במחנה משמרות המהפכה ב-1982:

    	"בית הספר של משמרות המהפכה האסלאמיים גרמו לנוער המוסלמי לאהוב את האסתשאהד [(פעולת התאבדות לשם אללה]. כלל לא הופתענו כשזמן קצר לאחר הגעת המשמרות [ללבנון], נער מוסלמי בלבנון חייך לעבר המוות, בעת שנשא עימו 1,200 ק"ג של חומרי נפץ" [התייחסות לפיגוע באוקטובר 1983, בו נער שיעי נהג משאית עמוסה בחומר נפץ לתוך בסיס הנחתים האמריקנים בבירות וגרם למותם של 241 איש.]
    -- Agha, Hussein J. & Khalidi, Ahmad S. Syria & Iran Rivalry and Cooperation (London: Pinter Publishers, 1995), P. 546-547

28. ^ ראו מאמר זה עם מקורות בנושא השינויים שערכה סוריה בבחירות השונות, כדי להבטיח את בחירת עושי דבריה.
29. ^ החלטה זו של חזבאללה, להרחבת פעילתו מארגון לוחם גם למפלגה פוליטית גרמה לזעזועים בארגון. מזכ"ל התנועה סובחי טופיילי התנגד למהלך מסתמן זה, ועל כן הוא הוחלף על ידי עבאס מוסאווי ב-1991 [1]
30. ^ ארבעה מנבחרי חזבאללה לא היו שיעים, ולפיכך נטלו ממכסת המושבים של העדות האחרות. ארבעה מהנבחרים ייצגו את נפות בעבלכ והרמיל, שני נציגים מהדרום, נציג מנפת בעבדא ונציג שיעי נוסף מהנפה הדרומית של בירות (מקולות 300,000[2] תושבי "חגורת המצוקה"). ראו כאן
31. ^

    Deutsche Presse-Agentur, 1996. "First phase of Lebanese elections ends," August 18 ; Deutsche Presse-Agentur, 1996. "Moslem fundamentalists losses in north Lebanon polls," August 27;

    Deutsche Presse-Agentur, 1996. "Prime minister Hariri defeats fundamentalists in Beirut polls," September 2; Deutsche Presse-Agentur, 1996. "Coalition list wins elections in Bekaa," September 16.
32. ^
    Deutsche Presse-Agentur, 1996. "Syria acts to support Hezbollah in Lebanese elections," September 5
33. ^ ראו את הנתונים כאן. שימו לב כי הרשימה זכתה בכל המושבים של מחוז הדרום, למעט אחד.
34. ^ שר המים והאנרגיה, מוחמד עבד אל-חמיד באידון, שר החקלאות עלי עבדאללה והמחוקק (לשעבר שר) מנפת מערב הבקאע, מחמוד אבו חמדן.
35. ^ נשיא סוריה בשאר אל-אסד קבע לאחר הבחירות כי "הן מייצגות לאמיתה את היחסים בין הכוחות הפוליטיים" בלבנון. "The New Weights," Dar al-Hayat 11.06.04
36. ^ הדיילי סטאר, בירות, 11 במאי 2004
37. ^ אחוזי הצבעה אלו מפתיעים לאור העובדה כי קולותיהם של המוסלמים שווים פחות מאלו של הנוצרים, מאחר שהמוסלמים, המהווים כיום יותר מ-60 אחוזים מאוכולוסיית לבנון, זוכים לתת ייצוג של 50 אחוזים ממושבי הפרלמנט בלבד.
38. ^ ראו את הנתונים הכלל-לבנוניים, ואת דפוסי ההצבעה בדרום לבנון ובאזור הבקאע שימו לב ביחוד לנתוני נפת הרמיל ובעלבכ
39. ^ ראו בסוף מאמר זה, המקור הוא הערת שוליים 10.
40. ^ האופוזיציה כוללת את המפלגות אמל, חזבאללה, "התנועה הפטריוטית החופשית" הנוצרית של מישל עון ותומכי נשיא לבנון הפרו-סורי, אמיל לחוד. על כן, גם אזורים נוצריים בהר הלבנון, נראים בכתום. הקואליציה כוללת את רשימת "תנועת העתיד" של סעד אל-חרירי, הכוחות הלבנוניים, איחוד קרנת שהואן, וההמפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של הדרוזים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• דני רובינשטיין, התביעה הבאה של נסראללה, בעיתון הארץ, מאמר הסוקר את ההיסטוריה והמוצא של המתואלים, לרבות סקירה על ההתיישבות המתואלית בארץ ישראל בעבר.
• מאמר על עליית חזבאללה בקרב השיעה בלבנון (אנגלית)
• מאמר התחזקות השיעה בלבנון כולל מקורות. (אנגלית)
• מאמר על התפצלות חזבאללה מאמל במהלך מלחמת האזרחים, כולל מקורות. (אנגלית)
• חזבאללה בעידן הסדר הסורי בלבנון, כולל מקורות (אנגלית)
• עבודת מאסטר בנושא ה"לבנוניזציה" של חזבאללה, כולל מקורות (אנגלית)
• ראיון עם "האב הרוחני של חזבאללה", סייד מוחמד חוסיין פצ'לאללה על השיעים בלבנון, פיננשל טיימס, 4 במאי 2006 (אנגלית).
• מדריך לאסלאמיזם בלבנון מ-1997, כולל פירוט על הקבוצות השיעיות השונות. (אנגלית)
• חזבאללה בלבנון: ממהפכה אסלאמית להתאמה לפרלמנט, מאת פרופ' נזאר חמזה, אוניברסיטת ביירות, 1993. (אנגלית)

[עריכה] קריאה נוספת

• פואד עג'מי - האימאם הנעלם, מוסא אל-צדר והשיעה של לבנון, הוצאת עם עובד (1988 ו-2006).
• שמעון שפירא - חזבאללה בין איראן ללבנון הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000.