ספירת העומר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

במסורת היהודית, ספירת העומר היא ספירה בת 49 יום (שבעה שבועות), המתחילה בט"ז בניסן, למחרת היום הראשון של הפסח. ביום החמישים לספירה חוגגים את חג השבועות, שנקרא על שם שבעת השבועות של הספירה.

מקור הספירה הוא בספר ויקרא (כ"ג, טו-טז), כפי שכתוב:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

וכן בספר דברים (ט"ז, ט-י), כפי שכתוב:

שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת.

וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים בתחילת הספירה את קורבן העומר שהיה עשוי משעורה, והוא התיר את התבואה החדשה למאכל, ובשבועות היו מקריבים את שתי הלחם שהיו עשויות מחיטה, והן התירו התבואה החדשה להקרבה. ייתכן שהיחס בין החומרים שמהם עשויים שני הקורבנות הוא בהתאם לזמן ההבשלה שלהם - השעורה מבשילה בתחילת האביב, והחיטה בסופו; אך יש המייחסים את ההבדל בין הקורבנות לכך שהשעורה נחשבת למאכל בהמה, ואילו החיטה, נחשבת למאכל אדם, והדבר מבטא את ההתעלות של האדם. בדומה לכך, לפי המסורת, שבועות הוא יום מתן תורה, ולפיכך ימי ספירת העומר היוו בתחילה גם ימי הכנה למתן תורה.

בקבלה, מקבילים ימי הספירה לשבע הספירות התחתונות. כמו כן, על פי הקבלה ימים אלו נחשבים לימי דין.

על פי ההלכה, נוהגים לספור את מספר הימים בעומר בכל ימי הספירה בסוף תפילת ערבית. כמו כן, נהוג להקדים את התפילה במוצאי חג ראשון של פסח ולאחר את תפילת ערבית של ליל שבועות כדי לקיים את הצווי "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", כאשר "תמימות" מתפרשות כ"שלמות".

[עריכה] מנהגי אבלות בימי הספירה

בעקבות אסונות שאירעו לעם היהודי בימי הספירה, כמו מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא, בימי מרד בר כוכבא, שעתיד מסירת התורה שהונח בידיהם היה עלול לאבוד יחד איתם לנצח, אלמלא לימד רבי עקיבא 5 תלמידים אחרים תחת הנספים, הפכו לימים שנוהגים בהם מקצת אבלות. ע"פ התלמוד סיבת מותם היית משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

ישנם הבדלים במנהגי האבלות ובזמן בו היא נוהגת בין העדות השונות. בימים אלו נוהגים למעט בהם בשמחה - לא להסתפר ולהתגלח, לא לקיים חתונות, לא לשמוע מוזיקה (יש המקילים בשמיעת מוזיקה ללא ליווי כלי זמר), ולא לרקוד. כמו כן יש שנמנעים מללבוש בגד חדש או מלאכל פרי חדש כדי לא לברך "שהחיינו".

החל מל"ג בעומר, שהוא היום ה-33 לספירה, נוהגים ברוב הקהילות להפסיק את מנהגי האבלות, מכיוון שביום זה פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. הספרדים נוהגים אבלות עד בוקר יום ל"ד בעומר ורק אז מסתפרים מתגלחים ומתירים להתחתן, אך בל"ג בעומר עצמו מתירים לשיר, לנגן ולרקוד לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. אצל האשכנזים קיימים מספר מנהגים כשהרווח מביניהם הוא לנהוג באבלות חל מחג הפסח עד ראש חודש סיון, למעט ראש חודש אייר ול"ג בעומר. אחרים מקיימים את מנהגי האבל החל מראש חודש אייר עד ל"ג בעומר, וחלקם ממשיכים בהם עד ראש חודש סיון או עד שלושה ימים לפני שבועות, ויש הנוהגים אבלות בכל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות.

אין נוהגים אבלות בשבתות וראשי חדשים. בחול המועד פסח מצווה לשמוח, ולכן שרים, מנגנים ורוקדים (אך לא עורכים בו חתונות, כדי לא לערבב שמחה בשמחה, ואין מסתפרים בו, כדי שיסתפרו טרם החג). הרבנות הראשית לישראל קבעה את יום העצמאות כיום הלל והודאה, ועל כן לא מתאבלים בו, ונוהגים להתגלח ולהסתפר לקראתו, וכן ביום ירושלים.

גם בזמן מסעי הצלב (מאורעות תתנ"ו בזמן מסע הצלב הראשון), קרו אסונות לא מעטים לעם ישראל בתקופה זו. קהילות רבות נחרבו לגמרי בתקופה זו, ואחרות סבלו מפוגרומים רבים. חורבן קהילות שו"ם (שעליו נכתבה תפילת "אב הרחמים") התרחש בתקופה זו. אף פרעות ת"ח ות"ט ארעו ברובם בימי ספירת העומר. אסונות אלו שקרו בקרב קהילות אשכנז, בנוסף לנוהג שבניסן לא נוהגים אבלות, הן הסיבה לשוני הרב בימי האבלות.

[עריכה] המחלוקת בעניין ספירת העומר

לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה, התקיימה בימי בית שני מחלוקת בין הכתות השונות. הצדוקים והביתוסים, פירשו את המילה שַּׁבָּת כשבת ממש ולא כחג. הם אמרו שצריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע כמו שכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת", ושצריך לסיים את הספירה לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת". לפי גישה זו יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע בלוח השנה, ושהחג יוצא תמיד ביום ראשון.

הפרושים, לעומת זאת, פירשו שבביטוי ממחרת השבת, המקרא התכוון לחג הראשון של פסח. לפי גישה זו יוצא שלחג השבועות כיום יש מועד קבוע בלוח העברי (ו' בסיון). בתורה לא מוזכר תאריך קבוע לחג השבועות, ואכן בזמנם, מכיוון שקידשו את החודש על פי ראיית מולד הלבנה, לפעמים אייר היה חסר ולפעמים מלא, וגם לשיטתם לא היה תאריך קבוע לחג השבועות.

מחלוקת זו ניכרת עד ימינו: היהדות הרבנית, שאליה משתייכים כיום מרבית היהודים, ממשיכה בעמדת הפרושים, ומפרשת שצריך לספור ממחרת חג הפסח, ואילו הקראים מפרשים שצריך לספור ממחרת השבת. גם יהודי אתיופיה פירשו שצריך לספור ממחרת השבת.