עשרה בטבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עשרה בטבת הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים, שהסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים ובית המקדש הראשון. היום נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים ביחד עם צום גדליה, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב.

המצור החל בעשרה בטבת בסוף השנה התשיעית של צדקיהו (588 לפנה"ס על פי התארוך המקובל), ונמשך שנה וחצי עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש בתשעה באב בשנה האחת עשרה לצדקיהו (שנת 586 לפנה"ס לפי התארוך המקובל).

על פי שיטה משנית בתיארוך האירועים, המוזכרים בספריו של יוסף בן מתתיהו, שהובילו לכיבוש ירושלים על ידי המלך הורדוס בשנת 37 לפני הספירה הכללית, כבש הורדוס את העיר ביום זה.

[עריכה] בתנ"ך

י' בטבת (החודש העשירי, על פי הספירה מניסן) מוזכר כבר בתנ"ך כיום תחילת המצור על ירושלים:

"וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב" (מלכים ב כה, א; בירמיהו נב, ד)

הנביא יחזקאל ששהה בבבל באותה תקופה, יחד עם גלות יכניה, קיבל נבואה ביום בו החל המצור:

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כתוב (כְּתָב) לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:" (יחזקאל כד, א-ב)

הנביא ממשיל את ירושלים לסיר הנמצא על האש, ותושבי העיר נמשלים לנתחי בשר שיתבשלו בתוך הסיר. הנמשל הוא חרונו של הקב"ה על ירושלים, שמשתמש במלך בבל כדי להיפרע מאנשי העיר על חטאיהם.

הנביא זכריה מזכיר בנבואתו את צום העשירי (ח, יט) אשר יהפך עם שאר הצומות על חורבן ירושלים לששון ושמחה.

על פי דעתו של רבי עקיבא (שנפסקה להלכה ונהוגה כיום), צום העשירי הוא עשרה בטבת, שבו סמך נבוכדנצר על ירושלים. (מסכת ראש השנה דף יח עמוד ב)

דעתו של רבי שמעון היא שצום העשירי מכוון לחמישה בטבת, היום שבו הגיעה השמועה על חורבן ירושלים לגולים בבבל (יחזקאל לג, כא-כב).

[עריכה] ח' וט' בטבת

עשרה בטבת שייך לשלושה ימי אבילות רצופים על מאורעות קשים לעם ישראל. בח בטבת תורגמה התורה ליוונית - תרגום השבעים ובט בטבת נפטרו עזרא הסופר ונחמיה (אורח חיים תק"פ).

[עריכה] הלכות הצום

כמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, הצומות האחרים על תקופת החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב שבו קיימים איסורים אחרים.

צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ הוא קצר יחסית.

על פי האבודרהם (שמתבסס על תשובות הגאונים), אם עשרה בטבת חל בשבת הוא דוחה אותה ויש לצום בשבת, זאת בניגוד לכל שאר הצומות מדרבנן. מקורו הוא הפסוק ביחזקאל שם נכתב "בעצם היום הזה". על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת לא יכול לחול בימים שני ושבת, ולכן דינו של האבודרהם אינו נוהג למעשה. עם זאת, כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת (יום שישי) מתענים באותו יום, למרות שבאופן כללי אסור להכנס לתוך השבת בצום.

בניגוד לצומות של יחיד, צום זה דוחה גם את השמחה של שבעת ימי המשתה של החתן, על-פי הכתוב: "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, ה-ו) (ריטב"א סוף מסכת תענית).

דיני תענית עשרה בטבת הם כמו שאר הצומות הקלים על ירושלים: צום גדליה ושבעה עשר בתמוז. בתפילת שחרית של עשרה בטבת אומרים סליחות (האשכנזים מוסיפים גם "אבינו מלכנו"), וקוראים בתורה (בפרשת כי תשא) "ויחל משה". במנחה קוראים בתורה ולמנהג האשכנזים קוראים הפטרת דרשו. הספרדים אינם קוראים הפטרה, למעט חלק קטן מיהודי צפון אפריקה (ליתר פירוט ראו בערך תפילת מנחה).

חולים, נשים בהריון ונשים מניקות אינם צריכים לצום.

[עריכה] לאחר השואה

יום עשרה בטבת נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כיום הקדיש הכללי לזכר נפטרים שיום מותם לא נודע, בפרט קורבנות השואה. ביום זה נוהגים קרובי הנפטרים לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים, להדליק נרות נשמה, לומר "קדיש" ולומר תפילה לעילוי נשמות הנספים.