הושענא רבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הושענא רבה (בעברית: הושענא הגדול) הוא כינויו של היום השביעי של חג הסוכות. ביום זה נהוג לומר פיוטי "הושענא" רבים יותר מבשאר ששת ימי החג, ומכאן שמו. לראשונה מוזכר שם היום בתקופת הגאונים בסידור רב עמרם גאון.
רמזים נוספים לשם "הושענא רבה":
א. זהו היום העשרים וששה לאחר יום בריאת העולם, כמנין שם הוי"ה שנקרא שם רבה. ^[1]
ב. זהו היום הנ"א (51) - לימים שניתנו לעם ישראל בחסד לעשות תשובה המתקבלת ברצון (החל מראש חודש אלול), ועל שם כך מבקשים הושע-נא, כלומר מבקשים מהקב"ה להושיע את יום נ"א זה, שהוא יום רבא (גדול) לפי שהוא אחרון וחותם. ^[2]

לחג שמות נוספים המופיעים במקורות ישראל הקדומים:
יום שביעי של ערבה - על שם מנהג הערבות ביום זה.
יום חיבוט חריות - על שם חריות (ענפי) הדקל שהיו מביאים לבית המקדש ביום זה, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה^[3].
יום חותם - יום גמר חיתום הדין. בראש השנה ויום הכיפורים כל באי העולם נידונים כל אחד לעצמו. ובחג הסוכות העולם כולו נידון על המים (כמה גשמים ירדו) ועל ברכת הפירות והתבואות. יום זה, שהוא יומו השביעי של החג הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה. והואיל וחיי האדם תלויים במים - דומה הושענא רבה במקצת ליום כיפור ומרבים בו בתפילה ותשובה כעין יום כיפור.
בספרות הקבלה אנו מוציאים התיחסות להושענא רבה כיום המסוגל להגן על ישראל ולהצילם מאויביהם. הוא גם היום בו על פי המסורת עתידה להיות מלחמת גוג ומגוג.

תוכן עניינים 1 מנהגי הושענא רבה 1.1 הושענא רבה בתקופת בית המקדש 1.2 הקפת הר הזיתים 1.3 תיקון ליל שבועות 1.4 חיבוט ערבות 1.5 מנהגים נוספים 2 מנהג הצללים 2.1 מקורות המנהג 2.2 הסתייגותם של חכמי ישראל 3 הערות שוליים

[עריכה] מנהגי הושענא רבה

[עריכה] הושענא רבה בתקופת בית המקדש

בזמן שבית המקדש היה קיים העמידו לצד המזבח בעזרה (בחזית בית המקדש) ערבה בגובה אחת-עשרה אמות והכהנים היו מקיפים את המזבח בכל יום מימי הסוכות. בהושענא רבה היו מקיפים את המזבח שבע פעמים, כמתואר במשנה:

"מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח - בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא - ואותו היום (היום השביעי של סוכות) מקיפין את המזבח שבע פעמים."

זקיפת הערבה הייתה דוחה את השבת במקדש רק ביום השביעי של חג הסוכות. כזכר למנהגי היום מתקופת בית המקדש נהוג אף היום להקיף שבע פעמים את בימת בית הכנסת עם ארבעת המינים, תוך כדי אמירת הושענות. על פי הגמרא זקיפת הערבות במקדש היא הלכה למשה מסיני, אם כי אבא שאול סובר שניתן ללמוד זאת מהמילים "ערבי נחל" - שתי ערבות, אחת למקדש ואחת ללולב. נטילת הערבה בגבולין (מחוץ לבית המקדש) היא תקנת נביאים, מתקופת בית שני.

[עריכה] הקפת הר הזיתים

בזמן הגאונים יש שהיו עולים בכל שנה מבבל לירושלים והיו מקיפים את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים. ^[4]

[עריכה] תיקון ליל שבועות

בליל הושענא רבה נוהגים רבים להשאר ערים כל הלילה ולהקדיש אותו ללימוד תורה מתוך סידורים של "תיקון ליל הושענא רבה" או לימוד תורה על פי בחירה אישית של הלומד. מקובל לקרוא בספר דברים, ולאחריו לומר תהלים, מפני שכתיבת ספר תהלים מיוחסת לדוד המלך (בבא בתרא יד ע"ב), האושפיזין ביום הושענא רבה.

[עריכה] חיבוט ערבות

ערך מורחב – חיבוט ערבות

בתום אמירת ההושענות בתפילת שחרית נוהגים להניח את ארבעת המינים ולקחת 5 ערבות אגודות. איתן ממשיכים לומר כמה פיוטי תפילה על הגשם, ובסיום חובטים את הערבות בקרקע 5 פעמים. מנהג זה הוא מנהג נביאים.

[עריכה] מנהגים נוספים

התרת אגד הלולב - בששת הימים הראשונים של חג הסוכות נוהגים לאגוד יחדיו את שלשת מארבעת המינים: הלולב, ההדסים והערבות. ואף את הלולב אוגדים בפני עצמו, ומנהגים שונים בדבר. ביום הושענא רבה נוהגים להתיר את אגד הלולב.
ברכת 'פתקא טבא' - מברכים איש את רעהו בברכת 'פתקא טבא', או באידיש 'א גוט קוויטל' - שפירושה 'פתק טוב', לפי שביום זה הקב"ה כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה ביום זה.
פרידה מן הסוכה - לקראת צאת החג נפרדים מן הסוכה בסעודה קלה. בסידורים מופיע נוסח לאמירה בשעת היציאה מן הסוכה.

[עריכה] מנהג הצללים

ישנן עדויות רבות לקיומו של מנהג קדום, מיוחד ושנוי במחלוקת בליל הושענא רבא.

וכך כותב ר' אהרן מלוניל: "ונהגו ביום השביעי שהוא יום ערבה הרבה בני אדם לקום קודם היום ומסתכלים אם יראו צל ראשם באור הלבנה". הוא אף מוסיף כי בידו מסורת מפי ר' אלעזר מוורמס ותלמידיו: "כי המנהג שלהם שכורכין עצמן בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארו ערומים ופושטין אבריהם ואצבעותיהם".
המנהג היה לעמוד לאור הלבנה בלבד ולבחון את צל האדם. אם לדמות הצללית חסר אבר כלשהו - אות הדבר לגזר הדין הנחתם על אותו אדם בשנה זו.
"ואל יהא צל אצבע קל בעיניך, כי אם יחסר צל אחד מאצבעותיו – סימן לאחד מקרוביו, ויד ימין – סימן לבניו הזכרים ויד שמאל – לנקבות, והאצבעות יש מהם גדולים ויש מהם קטנים".

[עריכה] מקורות המנהג

לקיומו ושכיחותו של מנהג זה ישנן עדויות ורמזים כבר אצל המקובלים הראשונים: רבי מנחם מריקנאטי, ר' אלעזר מוורמס - בעל ספר "הרוקח" וכן בפירושו של הרמב"ן לפסוק "סר צלם מעליהם" (בספר במדבר, יד, ט) ובראשונים רבים נוספים.

[עריכה] הסתייגותם של חכמי ישראל

רבים מהראשונים שהזכירו מנהג זה, הוסיפו הסתייגות ממנו בצידו: בספר השלחן ערוך בסימן תרס"ד נכתב: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות". ור' משה איסרליש בהגהותיו באותו סימן: "כתבו ראשונים נגד מנהג זה משום שרבים אינם מבינים את הענין היטב ועדיף להשאר תמים ולא לחקור עתידות". אבודרהם בתפילת סוכות מסיים את דבריו אודות המנהג: "מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה". בעל ערוך השולחן מוסיף: "ובאמת חלילה לעמנו בני ישראל להביט על ענינים כאלו, וברגע אחד כששב בתשובה נתהפך מרע לטוב, ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים". ^[5]

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ע"פ רבינו בחיי, פרשת וזאת הברכה
2. ^ ע"פ בן איש חי הלכות, שנה ראשונה פרשת וזאת הברכה
3. ^ משנה מסכת סוכה, ד, ו
4. ^ ספר חסידים בשם רב האי גאון
5. ^ אריכות דברים אודות המנהג ניתן למצוא בספר "מעגלי הנגלה והנסתר" – מאת י.וינשטוק, הוצאת "מוסד הרב קוק", ירושלים, תש"ל, בעמודים 249-270.