עשרת הדיברות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

עשרת הדיברות או בלשון המקרא עשרת הדברים הם החוקים (מצוות) שלפי התנ"ך, ניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, והם נחשבים לחוקת העל של היהדות, שכל המצוות הרבות הן פירושן והסברן. הם חוזרים פעמיים בשינויי גרסאות קלים בשמות פרק כ' ובדברים פרק ה' (הפרשן אברהם אבן עזרא עומד על שינויים אלו). מקור השם דיברות, בא מלשון דיבור - הדיבור האלוהי המצוה.

בתורה עשרת הדברות נקראים עשרת הדברים, כפי שרואים במקורות הבאים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים:" (דברים ד' י"ב)
"וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים: וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:" (שמות ל"ד כ"ח).

ישנם עוד מקורות נוספים במקרא בהן נרמזים עשרת הדברות לפי פרשנות חז"ל.

[עריכה] הנוסח הראשון

הנוסח הראשון בשמות פרק כ,ב-יד פרשת יתרו

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם - כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
לֹא תִרְצַח.
לֹא תִנְאָף.
לֹא תִגְנֹב.
לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

עשרת הדיברות מופיעים במפורש שוב בפרשת ואתחנן במעט שינויים. (קיימות מחלוקות לגבי חלוקת הקטע לעשרה ציוויים, וישנן כמה חלוקות שונות).

[עריכה] פרשנות

חמשת הדברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו.

שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון מכאן ואילך בגוף שלישי, דבר שגרם לפרשנים לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לציבור.

א. אמונה בלבדית באל אחד, שהוציא את ישראל ממצרים.

הפרשנים דנו רבות מדוע לא מדובר בפסוק באלוהי העולם בורא שמים וארץ אלא באלוהי ישראל המוציאם ממצרים. ריה"ל ראה בזה התייחדות לאומית של ישראל כעם בחירה, פרשנים אחרים ראו את המחויבות המיוחדת של עם ישראל בשל העובדה שאלוהים שיחררם מבית עבדים.

ב. איסור עשיית אלילים ועבודתם ובכלל זה איסור עשיית פסל ותמונה.

איסור עבודת אלילים הוא להרחיק מהתרבות הפגנית, ומהמנהגים האליליים שהיו במרחב התרבותי ש"בראו" את הכוחות העליונים בצלם בני האדם. לעומת התרבות האלילית שהייתה ברובה פלורליסטית ופנתאיסטית, מתגלה היהדות כדת מונותאיסטית מובהקת, שבה לאל אין ביטוי גשמי ייחודי.

ג. איסור על נשיאת שם אלוהים לשווא.

חז"ל פירשו את הדיבר הזה באיסור להשבע בשמו של ה' לשווא או לשאת את שמו של ה' לשווא, אך פרשנים נוספים הוסיפו שאפשר גם לראות בה איסור לבוא בשמו ולהתחזות לנציגו עלי אדמות כאשר האדם אינו בא בכוונה שכזו, או להתפלל ולברך ללא שום כוונה.

ד. זכירת השבת וציווי על מנוחה ואיסור כל עבודה.

הטעם במצווה זו של ההשבתה הוא מנוחת אלוהים לאחר ששת ימי הבריאה. יום השבת גרם להומניזציה של האדם ולפינוי מעט זמן לשאר רוח.

ה. כיבוד הורים.

הטעם במצווה זו הוא אריכות הימים. אף שלכאורה נראה שמדובר במצווה שבין אדם לחברו, בחלוקה היהודית היא מצויה בטור של בין אדם למקום. המהר"ל מסביר שההורים ביחס לבניהם, הם מעין "אלוהים פרטים" של האדם, מכיוון שהם בוראים אותו, נותנים לו קיום ועמידה בעולם ומטמיעים בו את אישיותם.

ו. איסור רציחת בן אנוש.

איסור הרציחה הוא קצר וקולע ללא נתינת טעם כפי שמופיע בבראשית. הקיצור באיסורים החברתיים בולטת ומייחדת אותם.

ז. איסור ניאוף עם אשת איש.

הניאוף נחשב לאחד מהעבירות החמורות כמעט כמו רציחה, מפני שהוא מחלל את הזוגיות ומקפד אותה.

ח. איסור גניבה.

על פי פרשנות חז"ל מדובר בחטיפת בני אדם וסחר בהם, "גונב איש ומכרו", ולא בגניבה של רכוש עליה מופיע איסור נפרד (ויקרא יט' פסוק יא').

ט. איסור עדות שקר בבית משפט.

עדות שקר עלולה לגרום למותם של חפים מפשע, ולכן צריכה להיות זהירות מיוחדת להגיע אל חקר האמת.

י. איסור חמידת רכוש הזולת.

איסור החמידה הוא האיסור לחשוק ולהתאווה לרכוש הזולת. בתפיסה המקראית האישה היא חלק מרכושו של האדם, ולכן יש איסור על חמידה של רכוש הזולת ובכללה האישה. הדיברות הראשון והאחרון, הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה.

לפרשנותו של המהר"ל (תפארת ישראל פרק ל"ו) החלוקה היא לשתי מערכות (חמישה מול חמישה) כאשר בכל מערכה יש הליכה מהכבד אל הקל במקביל למערכה השנייה. מעצם הדבר אל כל מה שמתלווה אליו ואל נספחיו, כאשר חמש הדיברות הראשונות הם בהקשר האלוהי, ואילו חמשת הדיברות האחרונים הם בהקשר האנושי, אבל במה שהאדם נתפס כנברא אלוהי - בצלם אלוהים.
אפשר להביא כהדגמה להקבלה בדיברות את שני הראשונים בכל מערכה. הדיבר הראשון "אנוכי ה'" היא על עצם האמונה באלוהים ועצם קיום האל בעיני האדם והאיסור על "רציחתו" וכנגדה הדיבר השישי "לא תרצח" שהיא על עצם קיומו של האדם ואיסור לבטל את חייו ולקפדם.

[עריכה] מקור עשרת הדברות

על פי המסופר במקרא, במעמד הר סיני, אלוהים מדבר ומצווה על עשרת הדיברות. והעם שומעים את הקולות במעמד נבואי ונסים לאחוריהם, ומבקשים ממשה שהוא יתווך ביניהם מפני שהם לא מסוגלים לשמוע את הקול האלוהי. בכדי לחזק את הדברים, משה עולה להר סיני, ויורד ממנו עם שני לוחות אבן בידו, שנקראים גם לוחות הברית, אשר כתובים ב"אצבע אלוהים". עוד מסופר שם שבעקבות חטא העגל הוא משבר את הלוחות בתחתית ההר, ולאחר מכן הוא עולה שנית ומקבל לוחות שניים, שהוא הפעם מסתת וחורט את הציווים בעצמו. הלוחות השניים ושברי הלוחות הראשונים, מושמים בארון הקודש המצופה זהב, שמושם בקודש הקודשים של אוהל מועד הוא המשכן. מקום הפולחן המרכזי של ישראל במדבר. בסופו של דבר לאחר כמה גלגולים, ואף שביית הארון בידי הפלשתים, הוא מועלה לירושלים ומושם באוהל בתקופת דוד המלך, ולאחר מכן הוא מועבר אל מקדש שלמה. בעקבות חורבן הבית הראשון נעלם הארון ועימו נעלמו הלוחות, כמשה שמקום קבורתו לא נודע, כך שבבית מקדש שני, לא היה ארון ולא לוחות הברית.

[עריכה] מעמדם של עשרת הדברות

במסורת הקדומה היה מעמד מיוחד למצוות אלו ובמיוחד במקדש, שכן הן נאמרו על ידי האלוהים, על פי האמור בתורה, ולכן על פי התלמוד הירושלמי, לאחת הדעות יש חיוב לקרוא פרשיות מסוימות פעמיים ביום, מפני שיש בהן אזכור של עשרת הדיברות. אולם מאחר שהדת הנוצרית קידשה אותן בלבד וזנחה את שאר המצוות, היהדות הורידה אותן לדרגה של מצוות רגילות, ובקריאתן בתורה ישנן דעות הסוברות שיש איסור לעמוד, אבל מקובל שבבתי כנסת מעל ארון הקודש, ישנה צורה של לוחות הברית עם קיצור עשרת הדברות. אחדים מציוויים אלו אומצו על ידי הדתות הגדולות, ויש בהם גם עקרונות מוסר כלליים המקובלים בחברות נוספות.

על פי חז"ל העבירות על עשרת הדיברות הן עבירות חמורות, שהעובר עליהן בזדון ובכוונה חייב עליהן מיתה. (שלושה מעשרת הדיברות הם עבירות של ייהרג ואל יעבור). ולכן הם מפרשים למשל את איסור הגניבה בעשרת הדברות בחטיפת אדם, שעליה חייבים מיתה לפי החוק המקראי, או את איסור עדות השקר במקרה שמעידים עדות שקר כלפי אדם, שתוצאתה תהיה הריגתו של אותו אדם.

חוקרים מודרניים יותר בדומה למשה ויינפלד סברו שעשרת הדברים מהווים מעין נוסח של הגדרה חברתית מוסרית שמי שאינו ממלא אחר הציוויים שבה מוציא עצמו מכלל חברת המאמינים ולא חוקים לישום משפטי מלא. חוקרים אלה שמו לב לכך שהצווים בעשרת הדברים מנוסחים במקצב שירי ובצורה דומה לניסוח של אמנות חברתיות שונות בזמן המקרא, לכך שהציוויים שבעשרת הדיברות מכונים 'דברים' ולא חוקים, לכך שהצווים בעשרת הדברים הינם בבחינת "צווים קטגורים", שתוקפם אוניברסאלי, על-זמני ובלתי-תלוי בנסיבות מסוימות וברקע כל שהוא והם מנוסחים באופן אפודיקטי ולכך שהם אינם כוללים סנקציה כל שהיא למפרים אותם. בעקבות ממצאים אלה הם הגיעו למסקנה שעשרת הדברים אינם חוק שניתן להוציא לפועל, דהיינו להעניש עליו, אלא תביעה המסורה למשפט אלוהי בלבד, כאשר אכן הגדרת ההלכות והעונשים ניתנת לאחר מכן בקבצים המשפטיים השונים שבתורה, שבהם מפורטים פרטי המצוות והעונשים עליהן, אולם עשרת הדברים מהווים חובות אותם מטיל אלוהים על מאמיניו כחלק מהגדרת עדת המאמינים.^[1]

[עריכה] עשרת הדיברות בהגות היהודית

על פי פילון האלכסנדרוני עשרת הדיברות הם גם חוקים וגם ראשי הפרקים של החוקים לפרטיהם. (כתבי פילון כרך ב') זאת הייתה גם דעת רבי סעדיה גאון "ודברי כאש וניצוצותיה הרבה מצוות בכל דיבור זוהרות". על פי ספר הזוהר, עשרת הדברות של התורה הם כלל של כל מצוות התורה (פרשת יתרו, תקס"ט).

[עריכה] עשרת הדיברות בנצרות

החלוקה הנוצרית של עשרת הדיברות שונה מהחלוקה של היהדות. וגם בתוך הנצרות עצמה יש הבדל בין הפרשנות הקתולית לפרשנות הפרוטסטנטית. לפי שתיהן הדיבר הראשון "אנוכי" איננו בכלל הדיברות. לפי הנצרות הפרוטסטנטית יש לחלק את הדיבר השני לשני חלקים: "לא יהיה לך" ו"לא תעשה". ואילו לפי הנצרות הקתולית יש לחלק את "לא תחמוד" לשני חלקים: "לא תחמוד בית רעך", ו"לא תחמוד אשת רעך" (או, בגרסת ספר דברים, "לא תתאווה אשת רעך"). הפרשנות הקתולית היא זו הנתמכת על ידי החלוקה המקראית לפרשיות.

[עריכה] בעקבות עשרת הדברות

בהקשר לעשרת הדברות, ראוי לציין את חוקי חמורבי, קודקס החוקים הנרחב ביותר בין חוקי המזרח הקדמון, שנכתב על אסטילה מאבן במאה ה-18 לפנה"ס, כ-600 שנה לפני התאריך המשוער של יציאת מצרים ומתן התורה. (לגבי ביקורת על יציאת מצרים ראו יציאת מצרים - ניתוח ביקורתי). קיים דמיון רב בין שני קודקסים אלו. ישנו הבדל אחד עיקרי בין שני קובצי החוקים: בעוד שחוקי חמורבי היו ברובם חוקים שבין אדם לחברו, חוקי התורה היו חוקים מעורבים, שיש בהם גם ציווים כלפי האל, כמו למשל איסור על עבודת אלילים.

כמו כן, ניכר הבסיס העשרוני שנבחר. על פי פרשנות חז"ל את המקרא, העולם עצמו נברא בעשרה מאמרות, והמצרים קיבלו עשר המכות בשל סירובם לשחרר את ישראל. מספר זה חוזר על עצמו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, עוד כמה וכמה פעמים. למרות הבסיס העשרוני, המילה 'לא' חוזרת בתוך עשרת הדברות 12 פעמים ובעריכה אחרת אפשר לקרוא את הקטע כ-12 דיברות. על פי חלוקה זו ל-12 דיברות, אם מסדרים את הדיברות על שני לוחות של 6 דברות, הלוח הראשון מדבר בדיוק על המצוות שבין האדם לאל, והשני מדבר בדיוק על המצוות שבין אדם לחברו, בניגוד לחלוקה הרווחת של 5 דיברות לכל לוח שבה הלוח הראשון מערב מצוות משני הסוגים והשני מכיל רק מצוות שבין אדם לחברו.

חז"ל ראו לקח בענין ששברי הלוחות הראשונים לא נזרקו אלא הושמו בארון עם הלוחות השניים, והם אמרו בעקבות כך: "הזהרו בזקן ששכח תלמודו, שלוחות ושיברי לוחות מונחים בארון".

עשרת הדיברות הפכו בלשון המודרנית למטאפורה שמשמעותה כללים חשובים שיש להקפיד בהם, וכך אנחנו מוצאים בתחומים רבים את המושג הזה, כמו עשרת הדיברות של השומר הצעיר .