פקיעין (בוקייעה)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| פקיעין (בוקייעה) | |
| שם באנגלית | Peqi'in (Buqei'a) |
| שם בערבית | البقيعة |
| מחוז | צפון |
| אוכלוסייה | 5,000 תושבים |
| צפיפות אוכלוסייה | 869 אנשים לקמ"ר |
| שטח שיפוט | 5,753 דונם |
| דירוג חברתי-כלכלי | בינוני-נמוך (4 מתוך 10) |
| אוכלוסיה לפי גילאים | |
| גילאי 0 - 4 | 11.3% |
| גילאי 5 - 9 | 10.6% |
| גילאי 10 - 14 | 10.9% |
| גילאי 15 - 19 | 9.2% |
| גילאי 20 - 29 | 17.1% |
| גילאי 30 - 44 | 21% |
| גילאי 45 - 59 | 11.8% |
| גילאי 60 - 64 | 2.2% |
| 65 ומעלה | 5.8% |
| חינוך | |
| סה"כ בתי ספר | 3 |
| – יסודיים | - |
| – על-יסודיים | - |
| תלמידים | 1,165 |
| – יסודיים | 675 |
| – על-יסודיים | 490 |
| מספר כיתות | 45 |
| ממוצע תלמידים לכיתה | 26 |
| לפי נתוני הלמ"ס לסוף שנת 2004 | |
פקיעין (בוקייעה, בערבית البقيعة) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל.
שטח השיפוט שלה הוא 3,565 דונם. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1958. לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) נכון לדצמבר 2005, יש בפקיעין (בוקייעה) 5,000 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 1.7 אחוז. רוב תושבי פקיעין (בוקייעה) הם דרוזים. היחס בין נשים לגברים הוא 960 נשים לכל 1,000 גברים.
לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2004, המועצה המקומית מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי בינוני-נמוך (4 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת תשס"ד (2003/2004) היה 60 אחוז. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2003 היה 4,369 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,008 ש"ח).
בפקיעין חיות כשבע משפחות יהודיות, ביניהם משפחת זינאתי, שריד אחרון לקהילת עובדי־אדמה יהודים שישבה במקום ברציפות מאז המרד (היהודי) הגדול (בשנת 70 לספירה) ועד המרד הערבי הגדול בשנת 1936.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] תקופת המשנה
ההיסטוריה של הכפר פקיעין ארוכת ימים. יש המתארכים את ראשית ימיו של הכפר עוד בימי בית שני. כפר בשם פקיעין מוזכר בתוספתא על מסכת סוטה פרק ז, משנה ט : מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר (בן) חסמא שבאו מיבנה ללוד והקבילו פני ר' יהושע בפקיעין (גרסה אחרת: 'מפקיעין') אמר להם ר' יהושע מה חדוש היה בבית המדרש היום... (תוספתא צוקרמאנדל). ההבדל בין הגרסאות רלוונטי לזיהויה של פקיעין מימי המשנה. אם הנוסחה הנכון הוא "בפקיעין" אזי פקיעין מימי מצויה בין לוד ליבנה. רחוק מאוד מפקיעין שבגליל. אם הנוסח הנכון "מפקיעין" אזי אין לשלול בוודאות את זיהויה של פקיעין הגלילית של ימינו כפקיעין מימי המשנה.
ישנו מקור נוסף שיש בספרות התנאים שיש הנוהגים לראות בו כמדבר על פקיעין בימי המשנה. במדרשים רבים בימי מרד בר כוכבא נמלטו רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר מפני השלטון הרומאי והסתתרו במערה.
במדרש קהלת רבה י,יא מובא סיפור הדברים בנוסח הבא: "רשב"י ורבי אלעזר בריה הוון טמירין במערתא דפקע י"ג שנין בשמדא" (תרגום: רשב"י ובנו ר' אלעזר התחבאו במערת פקע שלוש ערה שנים בימי השמד). ניתן להבין שהביטוי "במערתא דפקע" מכוון למערה בכפר פקיעין. האגדה מספרת שעץ חרוב גדל ליד המערה ומעיין פרץ בסמוך כדי לספק את צרכיהם. עד היום נוהגים רבים לבקר במערה זו.
במקור מקביל מדרש זה הנמצא במדרש פסיקתא דרב כהנא על פרשת בשלח הגרסה היא "במערתא דבקע". גם כאן יש המבקשים לראות בכך ביטוי המכוון למערה בכפר פקיעין. בגירסתו של הרב אליקים כרמולי למדרש זה הגרסה היא "במערתא ואתבקע ונפיק להון חרובין למיכל" (פסיקתא דרב כהנא , מהדורת בובר, דף פח ע"ב, ס"ק קה). לאור גרסה זאת ולאור העובדה שסיפור הסתתרותם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו מופיע במדרשים עוד פעמים רבות אך באף אחד ממדרשים אלו לא מוזכר 'במערתא דבקא' או 'במערתא דפקא' אלא 'במערתא' בלבד. עודה זאת מקשה על זיהוי פקיעין כמקום בו הסתתרו רשב"י ובנו (ראה תלמוד ירושלמי, שביעית, פ"ט ה"א, בראשית רבה עט ח, מדרש אסתר רבה ג ד"ה "ממתים ידך ה'", תלמוד בבלי מסכת שבת דף לג עמוד ב). לאור זאת אין וודאות שפקיעין של ימינו היא היא פקיעין עיירתו של ר' יהושע בן חנניה ובמערה אשר בה הסתתרו רבי שמעון בר יוחאי ובנו.
[עריכה] ימי הביניים
תחילתו של היישוב המוסלמי במקום הוא במאה ה-11, הנוצרים הגיעו למקום יחד עם מסעי הצלב, ואילו הדרוזים הגיעה במאה ה-18.
פלחים (עובדי אדמה) יהודים בפקיעין הוזכרו בשנת 1522 (רפ"ב) בספרו של הנוסע רבי משה באסולה. רבי משה באסולה מוסר על מנהג שרווח בקרב יהודי ארץ ישראל לפקוד את פקיעין בפסח שני.
באותה בעת נקראה הכפר בשמו הערבי 'בוקיעה'. גם בתשובה בשו"ת המבי"ט מכונה הכפר בשמו הערבי 'בוקיעה'. השם פקיעין מופיע לראשונה בשנת 1765 אצל רבי שמחה בן יהושע אשר מספר על הכפר וקורא לו בשם 'פקיעין'. לפי דבריו באותה העת היו בכפר כחמישים יהודים 'בעלי בתים' כלומר חמישים משפחות יהודיות.
בסוף המאה ה 18 התיישבו בפקיעין גם מספר משפחות יהודיות שעלו לארץ ישראל ממזרח אירופה. בשנת 1837 (תקצ"ז) באה קבוצה נוספת של יהודים אשכנזים להתיישב בפקיעין אך התיישבות זאת נכשלה. ככלל הורכבה יהדות פקיעין בעיקר מיהודים ספרדים.
לפי רשימות המיסים של הממשל העותומני, היו באמצע המאה ה-16 בין 33 ל־45 משפחות יהודיות במקום, ביניהן בני משפחת זינאתי, שנשארה בכפר עד יום זה.
[עריכה] בעת החדשה
במפקד האוכלוסין בשנת 1931 נמנו בפקיעין 799 תושבים
ו-190 בתים. באותה העת הרכב האוכלוסייה בכפר היה 412 דרוזים, 264 נוצרים, 71 מוסלמים ו-52 יהודים. היהודים היוו אפוא כשישה אחוזים מתושבי הכפר באותה העת.
כאמור לעיל בשנת 1936 פסק היישוב היהודי בכפר. הסיבה לכך הייתה שבאותם שנים החל המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). באזור הכפר פעלה כנופיית מחבלים אשר הטילה את חיתתה על היהודים תושבי פקיעין והם נאלצו לעזוב. תופעה זאת של מקומות יישוב יהודים בערים מעורבות ליהודים וערבים שנעזבו הייתה אופיינית למאורעות תרצ"ו תרצ"ט. כך היה גם בחברון ובעכו וברובע המוסלמי בירושלים.
בשנת 1948 (תש"ח) חזרה לכפר משפחת זינאתי שהייתה מבין המשפחות היהודיות הוותיקות בפקיעין. חלק אחר של תושבי פקיעין היהודים אשר גרו בכפר לפני 1936 החליט להקים את ביתו דווקא במושב פקיעין החדשה שהוקם בשנות החמישים צפונית לפקיעין.
בשנת 1955 הופקעו חלק מאדמות הכפר פקיעין. תושבי הכפר ניסו ליזום פנייה לדעת הקהל הישראלית על מנת למנוע את ההפקעה אך ללא הועיל. באותה שנה הוקמה בכפר מועצה מקומית נבחרת. עד לאותה העת התנהלו ענייניו של הכפר על ידי המוכתאר שמונה על ידי הממשל הצבאי הישראלי. ד"ר הלל כהן מספר בספרו 'ערבים טובים' (עמ' 197) כי גורמים בשב"כ ובממשל הצבאי ניסו למנוע את הקמת המועצה הנבחרת משום שחששו שהקמתה תביא לחיזוקה של מק"י ברחוב הדרוזי.
[עריכה] בית הכנסת העתיק של פקיעין
בשנת 1873 (תרל"ג) הוקם במרכז הכפר פקיעין בית כנסת ובחודש ניסן באותה שנה נחנך. את המימון להקמת בית הכנסת נתן יהודי מביירות בשם רפאל הלוי. כתובת המנציחה את תרומתו מצויה במשקוף בית הכנסת. המסורת המקומית מספרת שבית הכנסת הוקם במקום היה בית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה. בשנים 1926 ו1930 התגלו בבית הכנסת שני לוחות אבן עתיקים אשר הוצבו בבית הכנסת בשימוש משני בעת הקמתו. התברר כי אלו לוחות אבן מימי בית שני אשר היו ככל הנראה חלק מבית כנסת קדום.
על שני לוחות האבן ישנם תבליטים. באחד תבליט של מנורה, למרגלותיה של המנורה שופר ומחתה מצדה האחד ולולב מצדה השני. על לוח האבן השני ישנו תבלטי של שער מפואר , לצד השער שני עמודים ומעליהם מעין קונכיה. מקובל להניח שהתבליט מתאר ארון קודש. שני לוחות האבן מוצגים בבית הכנסת העתיק של פקיעין.
[עריכה] לקריאה נוספת
- רבקה אלפר, אנשי פקיעין, הוצאת עם עובד, 1960.
- צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, עמ' 54-55.
[עריכה] קישורים חיצוניים
 |
||
| ערים | בית שאן · טבריה · טמרה · כרמיאל · מגדל העמק · מעלות-תרשיחא · נהריה · נצרת · נצרת עילית · סח'נין · עכו · עפולה · צפת · קריית שמונה · שגור · שפרעם |
 |
| מועצות מקומיות | אבו סנאן · אכסאל · אעבלין · בועיינה-נוג'ידאת · בוקעאתא · ביר אל-מכסור · בית ג'ן · בסמת טבעון · ג'דיידה-מכר · ג'ולס · ג'ש (גוש חלב) · דבורייה · דייר חנא · זרזיר · חורפיש · חצור הגלילית · טובא-זנגרייה · טורעאן · יאנוח ג'ת · יבנאל · יסוד המעלה · יפיע · יקנעם עילית · ירכא · כאבול · כאוכב אבו אל-היג'א · כסרא-סמיע · כעביה-טבאש-חג'אג'רה · כפר ורדים · כפר יאסיף · כפר כמא · כפר כנא · כפר מנדא · כפר תבור · מג'דל שמס · מגדל · מזרעה · מטולה · מסעדה · מע'אר · מעיליא · משהד · נחף · סאג'ור · ע'ג'ר · עיילבון · עילוט · עין מאהל · עין קנייא · עראבה · פסוטה · פקיעין · קצרין · ראמה · ראש פינה · ריינה · רמת ישי · שבלי - אום אל-גנם · שלומי · שעב | |
| מועצות אזוריות | אל-בטוף · בוסתאן אל מרג' · בקעת בית שאן · גולן · הגלבוע · הגליל העליון · הגליל התחתון · מבואות החרמון · מגידו · מטה אשר · מעלה יוסף · מרום הגליל · משגב · עמק הירדן · עמק יזרעאל | |
