צליבה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צליבה הינה שיטה עתיקה להוצאה להורג בה נקשר או ממוסמר המוצא להורג לצלב עשוי מעץ, ומושאר בתנוחה זו עד מותו. שיטה זו להוצאה להורג הייתה מקובלת בין המאה השישית לפני הספירה למאה הרביעית לספירה, בקרב הפרסים, המצרים, בני קרתגו והרומאים. הצליבה קיבלה משמעות תרבותית חשובה בעקבות עליית הנצרות, שכן אירוע מכונן בדת הנוצרית הינו צליבתו של ישו. הצלב הפך בעקבות אירוע זה לסמל הנוצרי העיקרי.
תוכן עניינים |
[עריכה] אופן ביצוע הצליבה
[עריכה] פרטי הצליבה
הצליבה כמעט ולא התבצעה בשל סיבות טקסיות או סמליות. לרוב, מטרתה הייתה אך להמית את הנידון מוות מכאיב ופומבי. הצליבה הייתה חלק ממגוון צורות של הוצאה להורג שהיו נהוגות בתרבויות העתיקות למטרת המתה פומבית ומכאיבה. לפיכך, פרטי הצליבה היו שונים במקצת מתרבות לתרבות, על פי הנוהג המקומי המקובל.
[עריכה] צורת הצלב
יש שהניחו את הזרוע האופקית של הצלב בראש הזרוע האנכית, באופן שיווצר צלב דמוי האות הלטינית T, או מעט מתחת לראש הזרוע האנכית, באופן המוכר לנו מן הנצרות. כמו כן, היו שיצרו צורת X. לעתים, לשם הפשטות, צלבו את האדם על מוט מאונך מעץ, ללא זרוע אופקית.
[עריכה] מיקומם של המסמרים
לרוב היה הנידון מקובע אל הצלב באמצעות חבלים, מסמרים, או צירוף של השניים. בציורי הצליבה, המבוססים בעיקר על תיאור הצליבה בספר יוחנן מן הברית החדשה, הקובע כי ישו נפצע בידיו, נראה הנידון כשהוא נתמך אך במסמרים הננעצים בצלב דרך כפות הידיים והרגליים. עם זאת בשר היד אינו מסוגל לתמוך במשקל הגוף, כך שהיה צורך באמצעי נוסף על מנת לקבע את הנידון אל הצלב, כגון קשירת פרקי הידיים אל זרועו האופקית של הצלב.
אפשרות אחרת היא כי הנידון קובע במסמרים שננעצו מעל לפרק היד בין עצם הרדיוס ועצם האולנה. אין פירוש חד משמעי למילה "ידיים" בברית החדשה, וניתן להניח כי המסמרים ננעצו בכל מקום שיכל לתמוך את משקל הגוף מן המרפק והלאה.
לעתים היה לצלב מעין משען או מושב, עליו יכל הצלוב להשעין את משען גופו. לעתים מוסמר הצלוב אל המשען, שהיה פיסת עץ שבלטה מן הצלב בין רגלי הצלוב, באמצעות מסמר שהוחדר אל המשען דרך איבר מינו של הצלוב.
[עריכה] סיבת המוות
מוות בצליבה יכול היה להמשך ימים, תלוי בשיטה המדויקת בה השתמשו, בריאותו של הנדון, והנסיבות הסביבתיות.
תאוריה נפוצה טוענת כי סיבת המוות הנפוצה הייתה תשניק, שכן כאשר מוטל משקל הגוף על פרקי הידיים, מביא הדבר למתיחה של הריאות ולקשיי נשימה. מעת לעת היה על הצלוב להעביר את משקלו ולהעלות את גופו באמצעות ידיו או לתמוך את רגלו בדבר מה. תאוריה זו נתמכת בעדויות על מנהגם של הרומאים לשבור את רגלי הצלובים לאחר זמן מה, על מנת להחיש את מותם. כאשר לא יכל הנידון לתמוך את משקלו בדבר פרט לפרקי ידיו, היה המוות מחנק מגיע תוך דקות. ניסויים רפואיים מטילים ספק בתאוריה זו, ולדעת אחד החוקרים, פרדריק זוגיבה, שבירת רגלי הצלוב הייתה גורמת למוות מהלם או מקריש שומני שנגרם בדרך זו והגיע אל הלב דרך מחזור הדם. זוגיבה ראה בהחשת מותו של הצלוב סוג של המתת חסד.
אם לא מת הצלוב מחנק, יכול היה המוות להגרם מסיבות רבות, הלם, אבדן דם, התייבשות ותשישות.
נסויים רפואיים הראו כי כאשר הידיים מתוחות בזווית שבין 60 ל־70 מעלות לאנך, לנבדקים לא היה כל קושי לנשום - רק אי נוחות וכאב מתגברים, מה שמתאים לכוונתם של הרומאים להשתמש בצליבה כמוות איטי בייסורים. בעמידה ממושכת בצורה הזו וללא תזוזה הראות מתחילות להתמלא במים עד כדי חנק, עובדה זו מסבירה מדוע כאשר דקר החייל הרומי את ישו בין צלעותיו, כפי שמוזכר בבשורה על פי יוחנן, יצאו מגופו מים ולא דם (הם ראו בכך נס). צליבה על מוט ללא מוט אופקי נוסף תגרום למוות מהיר מחנק אם לצלוב לא היה מדף כדי לעמוד עליו, או שרגליו נשברו, כאמור.
[עריכה] ראיות ארכיאולוגיות לצליבה
על אף העובדה שיוסף בן מתתיהו כמו גם מקורות אחרים בני זמנו, מספרים על צליבתם של אלפי אנשים בידי הרומאים, ישנו רק גילוי אחד של גופת צלוב. דבר זה אינו מפתיע, שכן הצלובים היו נותרים על הצלב זמן רב לאחר מותם, וגופתם לא השתמרה במצב טוב. גווית הצלוב נמצאה בחפירות בשנת 1968 בארון ועליה שמו של הצלוב - יהוחנן בן חגקול. בעקבה של הגופה היה נעוץ מסמר, ורגליה היו שבורות. שרידי עץ זית בלתי מעובד שנמצאו על המסמר מרמזים כי כפי הנראה נצלב יהוחנן על עץ זית.
[עריכה] היסטוריה של הצליבה
[עריכה] פרס ואלכסנדר
הצליבה מקורה כפי הנראה בפרס הקדומה. ישנן ראיות ששודדי ים שנתפסו נצלבו בנמל אתונה במאה השביעית לפני הספירה. אלכסנדר הגדול הפיץ מנהג זה ברחבי ממלכתו.
[עריכה] האימפריה הרומית
הרומאים אימצו את המנהג אותו ראו בקרתגו והשתמשו בו להענשת עבדים, מורדים, שודדי ים, ופושעים אחרים. אזרחים רומים לא נצלבו בדרך כלל, פרט לאלו שהואשמו בבגידה. הרומים השתמשו בצליבה באופן נרחב במהלך מרידת ספרטקוס, במהלך מלחמות האזרחים, ובזמן המרד הגדול. צליבה נחשבה לדרך משפילה להוצאה להורג.
יוסף בן מתתיהו מספר כי הרומאים צלבו נשים לאורך חומות ירושלים, וכי החיילים הרומים השתעשעו בהמצאת אופני צליבה שונים. בצליבה בנוסח הרומי יכל הנידון למות לאחר ימים, וגופתו הושארה על הצלב, למאכל לעופות אוכלי הנבלות.
מטרת הצליבה ברומא לא הייתה סתם הריגתו של הפושע, אלא דרך להשמיד את הגוף ולהשפילו. במסורת העתיקה מוות מכובד מצריך קבורה הולמת. השמדת הגוף בצליבה, והותרתו על הצלב למשך זמן רב לאחר המוות, הייתה ההשפלה הגרועה ביותר עליה יכלו הרומאים לחשוב. הצליבה לא רק שהייתה דרך להוציא להורג, אלא גם להפגין את מעמדו החברתי הנמוך של הצלוב. האליטות הרומאיות מעולם לא היו חשופות לעונשים גופניים, אלא לגלות או אף התאבדות כפויה. יוסף בן מתתיהו מספר כי נכבדי היהודים הוצאו לעתים להורג בצליבה, וזאת כפי הנראה כדי להדגיש את נטילת זכויותיהם.
הברית החדשה, שזמנה כזמנו של כתבי יוסף בן מתתיהו מתארת חיילים המהמרים על גלימותיו של ישו, ומכאן משתמע כי הנידונים הוצאו להורג כשהם ערומים. לעתים הקדימה את הצליבה הצלפה, אשר גרמה לצלוב לאבד דם ולהגיע למצב של הלם. הצלוב היה נושא את הזרוע האופקית של הצלב אל מקום הצליבה, ולרוב לא את הצלב כולו. את הצליבה היו מבצעים חיילים שהתמחו בכך, בדרך כלל כיתה המורכבת מארבעה חיילים בפיקודו של צנטוריון. כאשר נעשתה הצליבה במקום המיועד לכך הייתה הזרוע האנכית של הצלב בדרך כלל מחוברת לאדמה בחיבור של קבע. הנידון הופשט עירום ומסמרים באורך של בין 13 ל-18 סנטימטרים ובראש שקוטרו סנטימטר היו משמשים לצליבה.
הרומאים שברו, לעתים, את רגלי הצלוב על מנת להחיש את המוות. לרוב לא הורשתה קבורת הצלוב. במקרים מסוימים נאספו המסמרים לאחר הצליבה כקמעות המשמשים לריפוי. בשנות שלטון הקיסר קונסטנטינוס, שהפך את הנצרות לדת המדינה ברומא, נאסרה הצליבה.
[עריכה] יפן
הצליבה הייתה בשימוש ביפן, במיוחד בימי שלטון השוגונים מבית טוקוגאווה (דיקטטורה צבאית ששלטה ביפן בין 1603 ל-1868), אך גם לפניהם ולאחריהם. היא נקראה "האריצוקה". הנדון, לרוב פושע פלילי, הוצמד לצלב בצורת T, ולאחר מכן נדקר באמצעות חניתות וגופתו נותרה על הצלב מספר ימים לפני קבורתו.
בשנת 1597 נצלבו בנגסקי עשרים ושישה נוצרים.
[עריכה] אמריקה הלטינית
ישנן עדויות כי במהלך הכיבוש הספרדי של אמריקה הלטינית במהלך המאה ה-16 הקריבו הילידים קורבנות אדם באמצעות צליבה, כחלק מהבנתם השגויה את מונחי הנצרות.
[עריכה] צליבות מודרניות
בעת החדשה הצליבה הינה נדירה. ישנן עדויות על צליבה בקמבודיה בעת שלטון הקמר רוז', ובמהלך המלחמה בין סין ויפן, כאשר הייתה זו אך אחת משיטות העינויים בהן נהגו החיילים היפנים כנגד האוכלוסייה האזרחית הסינית, וכחזרה על מנהגים יפניים מימי הביניים.
מאז אמצע המאה ה-19 קבוצות של קנאים נוצרים בניו מקסיקו הקרויים "Hermanos de Luz" (אחי האור) מציגים את מעשה הצליבה במהלך "השבוע הקדוש" תוך כדי קשירתו של אחד מהם לצלב, אך ללא מסמורו. כן נהוגה בפיליפינים הצליבה, ואף המסמור לצלב, באופן שאינו קטלני, על מנת להפגין את הדבקות בישו הנוצרי. ישנם נוצרים פיליפינים שנצלבו כך מספר רב של פעמים, במהלך טקסים דתיים.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הופצה שמועה על צליבת חיילים קנדים בידי הגרמנים, אך הייתה זו תעמולה בלבד, ונראה כי הסיפור אינו נכון או אינו מדויק.
[עריכה] צלובים מפורסמים
- ישו.
- תומכי ספרטקוס. ספרטקוס עצמו מת בשדה הקרב, אך 6,000 מתומכיו נצלבו לאורך הדרך בין קפואה לרומא (כמאתיים קילומטרים) בערך בשנת 71 לפנה"ס.
- פטרוס השליח. על פי המסורת נצלב הפוך לבקשתו, שכן לא הרגיש כי הוא ראוי למות באותה הדרך בה מת ישו.
- אנדריי השליח. נצלב על צלב דמוי X.
- הארכיבישוף יואכים מניז'ני נובוגרוד. נצלב הפוך על דלתות הקתדרלה בסבסטופול בברית המועצות בשנת 1920.
