תיקון המידות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תיקון המידות הוא תחום מרכזי ביהדות העוסק בזיכוך תכונות הנפש והטבת רגשות האדם, במטרה לעשותו לאדם שלם יותר.
המקור למושג מצוי בתורה, "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ." (דברים, י',10) הביטוי "ללכת בכל דרכיו" שגם נמצא בתפילת שלמה המלך (מלכים ב', ח' 58) – מבואר ככולל את תיקון המידות והטיית הרגשות לדרכים מתוקנות וראויות.
תוכן עניינים |
[עריכה] בין מידות למצוות
רבים מחכמי ישראל בכל הדורות ניסו לראות איך יש לחבר את מעשי המצוות עם תיקון המידות. ישנם כאלה שסברו כי תיקון המידות אינו מכלל תרי"ג מצוות. רבי חיים ויטל הוא ממנהיגי הדרך הזו. לדבריהם, תיקון המידות הוא מצע טוב, חשוב והכרחי לעשיית מצוות והוא היסוד עליו עומד האדם, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה"[1]. אחרים סברו, כי תיקון המידות הוא חלק בלתי נפרד מעשיית המצוות. מייסד דרך זו הוא רבינו בחיי. לדבריהם, המצוות וידיעת הדת מתחלקות לשני חלקים - חובות האיברים וחובות הלבבות, כאשר חובות הלבבות הן חשובות ונפוצות אף יותר מחלק מהמצוות של חובות האיברים[2]. לעומתם יש שסוברים כי תיקון המידות, ביחד עם השגת החכמה הינה המטרה, כאשר המצוות מהוות אמצעי חשוב והכרחי להביא את האדם לידי המיצוע במידותיו. כך סובר הרמב"ם[3].
אצל רבים ממחברי ספרי המידות המוטיבציה לחקירת מבנה הנפש ותיקון המידות הייתה במטרה לסלול דרך להגיע למדרגות רוחניות גבוהות של רוח הקודש ונבואה, כנראה בעקבות דברי חז"ל שטענו שהנביא צריך להיות מושלם בשכלו ומידותיו - "אין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר וענו".
[עריכה] מידות בתקופת חז"ל
אף שבתנ"ך ישנם פסוקים לא מעטים הנוגעים לתחום זה, הקוראים לאדם לדבוק במידותיו של האלוהים ולעשות צדקה ומשפט, אין בהם משנה סדורה, או ירידה לחקר הנפש, אלא התוויה כללית של רכישת מידות חיוביות כמו נדיבות, לעומת עזיבת והדחקת מידות שליליות כמו נטירה, חמדנות, ועוד.
חכמי המשנה והתלמוד ניסו להתוות מפה של רגשות חיוביים ושליליים, ותיארו למשל את האהבה, האומץ, הענווה, והשמחה, כרגשות חיוביים ואת הגאווה, הכעסנות, הקנאה, היצריות, העצבות, הדאגה ותשוקת הכבוד כרגשות שליליים שצריך להתרחק מהם. בימי המשנה התחברו מספר חיבורים הנוגעים לענייני התנהגות נאותה ודרך ארץ כמו מסכת אבות ומסכתות דרך ארץ זוטא ורבה, אך העניינים הנוגעים לתיקון המידות מועטים בהם. בתלמוד לא ראו לנכון ליצור דיונים מיוחדים על המסכתות הנוגעות להנהגות ומידות. אמרות שונות בענייני המידות מפוזרים ללא סדר בכל התלמוד, ובהן חלוקה בין מידות טובות ורעות, ובעיקר דברי שבח של המידות הטובות וגינויין של הרעות, אם בצורה מופשטת ואם על ידי הבאת דוגמאות.
[עריכה] ספרים עיקריים בנושא
לצד התעסקותם הרבה של חכמי ישראל, בהלכה, בהגות ובפרשנות תנ"ך, מעטים הם הספרים הקשורים לתיקון הנפש ועל עובדה זו עמדו בספריהם רבינו בחיי והרמח"ל. בתקופת הזוהר של הקבלה בארץ ישראל נכתב בידי הרב משה קורדובירו הספר "תומר דבורה", בו הוא מוצא את המשמעות העליונה של חיי האדם, בניסיונו של האדם להתדמות לקונו (לאל). ספר נוסף שנכתב באותה תקופה, שקשור לתיקון המידות על פי הקבלה הוא הספר "שערי קדושה" של רבי חיים ויטל תלמידו של האר"י, שבהקדמתו הוא כותב שבידי הנביאים ויורשיהם הפרושים הייתה החכמה של זיכוך הנפש, אך שברוב הימים והדורות נתמעטו הלבבות והידיעות, ונסתם כל חזון, ולכן הדבר מניע אותו לחבר את הספר.
חכמי ישראל בימי הביניים פרסמו מספר חיבורים הנוגעים לעניין כמו הרמב"ם בחיבורו "שמונה פרקים" וחיבורו של בנו אברהם "המספיק לעובדי השם". חכמי ימי הביניים ניסו להבין ולהתחקות אחרי מבנה הנפש, על מנת לפעול למען תיקון האדם והבאתו לידי מדרגת הנבואה. רבנו בחיי בספרו הידוע "חובות הלבבות", שבו הוא מפנה את תשומת הלב ל"תורת המצפון המוזנחת" כדבריו, מחלק את חובת הדת לשני חלקים: ידיעת חובת האיברים וידיעת חובת הלבבות. לטענתו, גם בעיסוק ברגשות יש מצוות עשה ולא תעשה.
חיבור מקיף ומיפוי מיוחד של תכונות הנפש עשה המהר"ל בספרו "נתיבות עולם", בו סיווג 32 תכונות נפש חשובות והגדרת התכונות, המהותן וההבדלים ביניהן, לאור דברי חז"ל. לאחריו יוצא הרמח"ל בספרו המפורסם מסילת ישרים בו הוא קובע סדר בשכלול המידות של האדם במספר מעלות עד להגעתו לפי תפיסתו לאדם קדוש בעל רוח קודש.
רבי ישראל מסלנט מייסדה של תנועת המוסר, הוסיף נופך משלו ב"אגרת המוסר" שכתב. גם הרב קוק כתב ספר בנושא בשם "מוסר אביך", בו הוא דן בהיבטים שונים בתחומים אלו, הנוגעים למוסריותו של אדם.
[עריכה] אבני דרך בתיקון המידות
[עריכה] הרב חיים ויטל
הרב חיים ויטל ניסה למפות את ארבעת המידות העיקריות במקביל לארבעת היסודות שהיו נהוגים בזמנו. כך הוא סבר שיש בנפשו של האדם ארבעה יסודות רעים וטובים, וכנגדם מידות רעות וטובות: מיסוד האש מגיעות הגאווה והכעס שהן מידה אחת ותולדותיהם, הקפדנות, בקשת השררה והשנאה וכנגדם ענווה. מיסוד הרוח, דיבור מזיק שתולדותיו התחנפות, שקרנות, לשון הרע והתפארות וכנגדם שתקנות. מיסוד המים החשק ותאוות התענוג, שתולדותיהן חמדה וקנאה וכנגדם הסתפקות במועט. ומיסוד העפר העצבות שתולדתה העצלות וכנגדם השמחה והזריזות.
[עריכה] הרמב"ם
הרמב"ם קבע בהקדמתו לפירוש מסכת אבות המכונה "שמונה פרקים", כי נפש האדם היא אחת, ויש לה ביטויים רבים, ולכן חיוניותה של הנפש האנושית מתפשטת על כל שיעור קומתו של האדם, והכוח הביולוגי של האדם נבדל מהכוח הביולוגי של החמור[4]. עוד הוא קובע עניין עקרוני, שמצוות היהדות למעשה הם אמצעי למטרה של תיקון המידות והשכל, והציוויים נועדו להביא את האדם לאיזון ולדרך האמצע. האדם צריך לרכז את מרצו במטרת-על אחת, שבה יהיו מרוכזים כל חייו והיא "בכל דרכיך דעהו"[5]. בנוסף, הוא קובע כי כל מידה רעה, היא מחיצה המבדילה בין האדם לבין אלוהיו[6].
[עריכה] ספר הכוזרי
רבי יהודה הלוי (ריה"ל) בספרו הכוזרי (מאמר שלישי) סובר כי האדם כמו המושל במדינתו צריך למצוא איזון בתכונות נפשו, שכל רגש יהיה במידה ראויה, לתת את הביטוי הנדרש במקום הנכון, ועם זאת לשלוט על כל הפרזה וחריגה, מצד ביטוי של כל תכונת נפש.
- "החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמו שנאמר "ומושל ברוחו מלוכד עיר" והוא האיש הראוי לשלוט, כי אלו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק, כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו"
[עריכה] רבינו בחיי
רבינו בחיי קובע שמקצוע של ידיעת המצפון וחקר הפנימיות הוא מקצוע חשוב בלימוד התורה, בין היתר בעקבות מאמר חז"ל "רחמנא ליבא בעי" (=הרחמן את הלב רוצה). הוא טובע את המושג "אחרי המעשים ימשכו הלבבות", וקובע כי המעשים מטביעים את חותמם בנפש האדם, אם לחיוב ואם לשלילה. עוד הוא קובע שהאדם זקוק ללהיטות ורצון עז למען תיקון מידותיו, כי שינוי מההרגלים שנטבעו בו, מהווה מאמץ קשה לאדם, והוא משול כפי שכותב הרמב"ם לחולה שצריך לקחת תרופות מרות, ואף הוא מדמה זאת לחולה שצריך לקטוע אחד מאיבריו על מנת ששאר גופו יחלים. (עבודת ה', פרק ה')
[עריכה] הגר"א
הגר"א בספרו אבן שלימה, טוען כי האדם נברא על מנת לשבר את מידותיו הרעות ואם לא למה לו חיים. כמו כן, הוא מאבחן את שני היצרים המרכזים של האדם ככעס ותאווה, וטוען שהדרך לתיקונם איננה הדחקתם אל סובלימציה ועידון, את הכעס הוא מציע לעדן באמצעות הלימוד הנצחני של ההלכה, ואת התאווה והחשק באמצעות לימוד האגדה וההגות המרחיבים את דעתו של האדם, ופורשים לו כנפיים.
[עריכה] הרמח"ל
הרמח"ל בהקדמת ספרו "מסילת ישרים" ביאר מדוע מעטים האנשים העוסקים בתחום של תיקון מידותיהם, מפני שהחיוב בזה מפורסם וידוע לכל, דבר הגורם לאנשים לדמות שהם מבינים בעניין, מבלי שיעסקו בפרטים של המידות וביסודותיהם, דבר הגורם למקצוע זה להתפס בידי הבורים, שהופכים אותו לביזארי ואיזוטרי. אסמכתא לתיקון המידות הוא מוצא בפסוק "כי כל לבבות דורש ה'". ואת תיקון המידות הוא מגדיר כמידות על פי היושר והמוסר, שגורמים לתפארת לעושיהם, המוליכים אל תכלית ההטבה האמיתית, שהיא חיזוק התורה ותיקון אחוות המדינות.
[עריכה] הרב קוק
הרב קוק בספרו "מוסר אביך" מוסיף הסבר נוסף להסברו של הרמח"ל וטוען שישנה סיבה נפשית לכך שמקצוע זה הוזנח, והוא חסרון גבורה נפשית, מפני שכאשר אדם רואה שהוא רחוק מתיקון המידות, דעתו נחלשת עליו, והוא מתייאש מלהגיע לתיקון מידותיו ומפסיק ללמוד את הנושא. עוד הוא טוען, שהאיסור של "לפני עיוור לא תתן מכשול" תקף גם במידות, דהיינו שיש איסור לגרום לזולת שיגיע למצב שתתפרץ אצלו מידה מגונה. הוא גם מחדש אבחנה בדבר בירור מידות מצרניות וניסורן אחת מהשנייה, שהיא היכולת להבחין בין תכונות נפש חיוביות ושליליות, שיש ביניהן קווי דמיון משותפים, ולאמץ את החיוביות ולדחות את השליליות. והוא מדגים את העניין במידה כמו וענוה שיש לה מידה מצרנית כמו עצב, שנראית קרובה לה, באשר יש בהן התכנסות של הרגשות, או במידה כמו גבורת נפש שיש לה מידות מצרניות כמו כעס, גאווה, שנאה, ונקימה, באשר יש בכולן תחושה של עוצמה פנימית, וכאשר אדם שונא, כועס או נוקם הוא טועה להרגיש בעצמו גבורה ועוצמה.
