אברי אלעד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אברי אלעד (1925 - 18 ביולי 1993), שליח המודיעין הישראלי במצרים. נחשד כי הסגיר לידי המצרים את רשת הסוכנים שהופעלה במסגרת העסק הביש. בעקבות כישלון "העסק הביש" התעוררה הפרשה הפוליטית שזעזעה את ישראל בשנות השישים ונקראה פרשת לבון, שבמהלכה נודע אלעד בשם "האדם השלישי".
תוכן עניינים |
[עריכה] פעילותו עד קום המדינה
אברי אלעד נולד בוינה בשנת 1925 כאברהם זידנברג. עלה לארץ בסוף שנות השלושים במסגרת עליית הנוער. למד בכפר הנוער בן שמן ולאחר מכן בבית ספר מקצועי.
בימי מלחמת העולם השנייה התגייס אלעד למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח (יחידה שהורכבה מיוצאי גרמניה ואוסטריה ונועדה לפעול במדים גרמניים מעבר לקווי האויב), ממנה גורש לאחר שירות קצר ביותר מחמת אי התאמה ובגין גניבה מחבריו. לאחר מכן התנדב לצבא הבריטי ושירת כנהג בפלוגת תובלה.
ב-1947 שימש כנהג במחנה ג'וערה בו היה מתקיים קורס הקצינים של הפלמ"ח (שנקרא אז "קורס מ"מ-ים").
[עריכה] שירותו בצה"ל והדחתו
במלחמת השחרור הצליח להצטרף לחטיבת הראל בתפקיד קצין מנהלה בדרגת סגן. נתפס כשעסק במכירת מזון ודלק ממחסני החטיבה בשוק השחור בירושלים ובהברחת אזרחים מהעיר הנצורה בכלי רכב צבאיים. הודח מן החטיבה ושוב הצליח להסתנן ליחידת עילית - הפעם ליחידת הצנחנים שהוחל בהקמתה בשלהי מלחמת השחרור. הודח מן היחידה כשנמצא שהוא עוסק בהדרכת צניחה מבלי שצנח מעולם בעצמו.
בשנותיו הראשונות של צה"ל, כשטרם נתגבשו הליכי מיון כוח אדם והליכי סיווג בטחוני מסודרים, הצליח הרפתקן זה, שקופת שרצים תלויה לו מאחוריו, להתקבל לקורס מג"דים ובסיומו התמנה לסגן מפקד גדוד שהורכב ברובו מאסירים ששוחררו בחנינה הכללית שהוכרזה לקראת תום מלחמת השחרור.
אלעד המשיך בדרכיו ובשנת 1951 גנב מיחידתו מקרר חשמלי גדול והעבירו לביתו. הדבר נתגלה ואלעד נדון להורדה לדרגת טוראי ולסילוק מן הצבא.
[עריכה] שובו לצה"ל
בראשית שנות החמישים, בתקופת התגבשותה והתארגנותה של קהילת המודיעין, דגלו ראשי מחלקת המודיעין הצבאי - אג"ם ממ"ן ולאחריה (החל מ-28 בדצמבר 1953) אגף המודיעין במטכ"ל, בקונספציה לפיה ניתן לנצל את שאיפתם של בעלי עבר פלילי לטהר את שמם לשם גיוסם למשימות קשות ומסוכנות. הסברה הייתה כי ככל שהעבריין קשוח יותר, הוא יהיה כשיר לביצוע פעולות נועזות יותר. בשני מקרים ידועים נהגו כך והדבר הביא לכישלונות ביטחוניים ומוסריים. המקרה החמור פחות היה פרשת מרדכי קידר ("האסיר X") שהורשע על שוד ורצח של סייען יהודי מקומי בארץ היעד. המקרה השני, שהביא לאסון של ממש ברמה הלאומית, היה פרשת האדם השלישי, היא פרשתו של אברי אלעד.
לאחר סילוקו מן הצבא עבד אלעד במפעל להרכבת רכב. מפקד יחידה 131 של חיל המודיעין (היחידה החשאית לפעולות מיוחדות בארצות האויב) שהכיר את אלעד, סבר שהוא מתאים לפי הקונספציה האמורה למילוי משימה של סוכן סמוי במדינת אויב. אחרי התייעצות עם ראשי המודיעין הצבאי הוחלט שאלעד יוכל להשיג רהביליטציה ולהחזיר לעצמו את כבודו ודרגתו באמצעות משימה בארץ אויב. אלעד עבר אבחון אצל הפסיכולוג של המודיעין הצבאי, ד"ר דוד רודי, שמצא אותו מתאים למשימה.
ב-1 בספטמבר 1952 התקבל אלעד לניסיון ליחידה 131. ראש מנהל הסגל התנגד לגיוסו בהכירו את האיש ומעלליו, אך ב-23 במרץ 1953, כשהיה ראש מנהל הסגל בחופשה, הוחתם אלעד על חוזה שירות והוחזרה לו דרגת הקצונה. זמן קצר לאחר מכן יצא לשווייץ ומשם לגרמניה לשם בניית זהות כיסוי של גרמני נוצרי בשם פאול פרנק, לשעבר קצין בוורמאכט, הפועל במצרים כנציג חברה מסחרית גרמנית.
בתקופת שהותו בגרמניה ובעודו ממלא תפקיד ביטחוני רגיש חזר אלעד לסורו, נהג בהוללות ובפזרנות, רכש מכונית אמריקאית מפוארת והתפאר ברבים כי הוא איש מודיעין ישראלי.
הידיעות על התנהגותו של אלעד הגיעו לידיעת אמ"ן. נציג אמ"ן יצא לפגוש את אלעד בפריז לשם מתן הערכה על כשירותו לתפקיד. הקצין נזף באלעד אך המשיך לדבוק בקונספציה והחליט כי האיש כשיר לשליחותו.
[עריכה] אברי אלעד במצרים - "העסק הביש"
ב-23 בדצמבר 1953 הגיע אלעד לראשונה למצרים. בחודש מאי 1954, לאחר שהותו של אלעד במצרים, כשהוא מנהל אורח חיים ראוותני, נוהג במכוניתו האמריקאית ומציג עצמו (בסטייה מן הכיסוי שנתפר לו) כמהנדס מכונות, איש קהילת הטמפלרים מארץ ישראל שהיה אחד מן הצנחנים הגרמניים שצנחו בבקעת הירדן ב-1943, נקרא אלעד לפריז לפגישה עם מפקד יחידה 131. בפגישה זו הוטלה עליו הפעלת רשת שליחי היחידה במצרים שהורכבה מיהודים מקומיים (שנודעו לאחר מכן כ"נידוני קהיר").
בקיץ 1954 הגיעה מישראל ההוראה להפעיל את הרשת. המטרה הייתה לבצע פיגועים באתרים בריטיים ואמריקאים בקהיר ובאלכסנדריה. הפיגועים נועדו לעורר את הרושם כי הם מעשי ידיהם של לאומנים מצריים, ועל ידי כך להביא לערעור היחסים בין מצרים לבין מעצמות המערב ובזאת למנוע את פינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ.
הרעיון היה חסר שחר מיסודו. תכליתו הייתה השגת מטרה מדינית מפוקפקת, הן מעצם טבעה והן מבחינת הסיכוי להגשמתה. יתר על כן, השימוש ביהודים מקומיים והעמדתם בסכנת מוות שאכן התממשה, שלא לצורך מודיעני או הגנתי חיוני, היה מנוגד לכל כלל מודיעיני ועמד בסתירה לעיקרון שקיומה של מדינת ישראל נועד, בין היתר, להגן על יהודי התפוצות.
התוכנית נכשלה במבחן הביצוע, מעשי החבלה היו חובבניים ו-13 חברי הרשת (שפעלה באופן חשאי עוד משנת 1951 מבלי שנחשפה) נתפסו ביולי 1954 והועמדו לדין. שניים מהם נדונו למוות והוצאו להורג והאחרים נדונו לתקופות מאסר שבין 7 שנים למאסר עולם. שניים מהנשפטים זוכו. כן נחשף בעקבות נפילת הרשת סוכן מודיעין ישראלי שפעל במצרים, בנפרד מן הרשת, רב סרן מאיר בינט, שנעצר ושם קץ לחייו בכלא המצרי. אלה מהנידונים שעדיין נותרו במאסר בשנת 1968 שוחררו בשנה זו, במסגרת חילופי השבויים עם מצרים שלאחר מלחמת ששת הימים. נידוני קהיר לא שוחררו במסגרת חילופי השבויים שלאחר מבצע קדש משנת 1956, למרות שבידי ישראל היו 5,500 שבויים מצריים וביניהם הגנרל דיגאווי, מושל רצועת עזה, שהיה אב בית הדין שדן את נידוני קהיר.
ייתכן כי אחד מיסודות הכישלון של העסק הביש הייתה העמדתו של איש פלילים הרפתקן בראש הפעולה.
עם כישלון הפעולה נטש אלעד את אנשיו ועזב את מצרים, אך לא מיד אלא ימים לאחר שחברי הרשת נעצרו. הוא עשה זאת בניחותא, כשהוא מוכר את מכוניתו ומפליג ממצרים בספינה לאירופה.
בישראל התחוללה סערה מדינית ופוליטית שנודעה בשם פרשת לבון, כשעיקר המחלוקת בשאלה "מי נתן את ההוראה" - האם היה זה שר הביטחון פנחס לבון או ראש אמ"ן אל"מ בנימין גיבלי.
תוך כדי מאבק אישי וציבורי זה נוצר מצב בו נהנה אלעד מחסינות למעשה, זאת למרות האופן החשוד שבו דווקא הוא, המפעיל של הרשת, לא נעצר ואף הצליח לצאת ממצרים בשלווה ובביטחון. אלעד הורחק לאירופה קרוב לוודאי כדי לשמור על שתיקתו. באירופה המשיך אלעד בשליחותו בשירות אמ"ן תחת שם הכיסוי פאול פרנק, למרות הסיכוי שיהיה מבוקש על ידי המצרים בשם זה.
בינואר 1955 הקים ראש הממשלה משה שרת ועדת חקירה בת שני חברים, נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק אולשן והרמטכ"ל הראשון של צה"ל רב אלוף יעקב דורי. תפקיד הוועדה היה לקבוע מי נתן את ההוראה. הכינוי שניתן לוועדה היה ועדת אולשן-דורי.
אלעד הובא ארצה להעיד בפני הוועדה. בעדותו תמך בגרסתו של בנימין גיבלי כי את ההוראה נתן פנחס לבון. שני חברי הוועדה לא הצליחו להגיע לידי מסקנה בדבר האחראי למתן ההוראה, ושר הביטחון פנחס לבון שלא נוקה על ידי הוועדה התפטר מתפקידו ב-2 בפברואר 1955.
[עריכה] חשיפת בגידתו של אלעד
בשנת 1957 הגיע לאמ"ן, שבנימין גיבלי כבר לא עמד בראשו, מידע שלפיו מקיים אלעד קשרים עם המודיעין המצרי באמצעות איש הנספחות הצבאית המצרית בגרמניה. נספח צבאי זה היה אחד מהחוקרים שחקרו את חברי הרשת בשנת 1954.
אלעד הובא לארץ ונעצר בידי השב"כ. הוא נחקר על מגעיו עם המצרים ולראשונה הועלתה בחקירתו הטענה כי הוא זה שהסגיר את הרשת למצרים.
צה"ל ו"המוסד" הקימו ועדת חקירה לבירור החשדות שהתעוררו בחקירתו של אלעד. בראש הוועדה עמד אל"מ אריאל עמיעד, והכינוי שניתן לוועדה היה ועדת עמיעד. הוועדה התמקדה בחשד כי אלעד הוא שהסגיר את הרשת למצרים. היא נתבקשה לחקור אם יש די ראיות להעמדתו של אלעד לדין על הסגרת הרשת. לפי מסקנות הוועדה הוחלט להעמיד את אלעד לדין על אישומים פחותים, שלגביהם היו ראיות מוצקות: החזקת מסמכים סודיים וקיום מגע עם האויב.
במשפטו, שנערך בדלתיים סגורות, טען אלעד להגנתו כי הפעיל את הרשת לפי הוראת ראש אמ"ן בנימין גיבלי וכי הודח על ידי אנשי אמ"ן למתן עדות שקר נגד שר הביטחון פנחס לבון בפני ועדת אולשן-דורי ב-1955. לדבריו נשלח אליו שליח מטעם אמ"ן, לפני ששב ארצה למתן העדות בפני הוועדה, שהורה לו להטיל את האשמה על שר הביטחון, כדי לטהר את ראש אמ"ן. עוד טען אלעד במשפטו כי לאחר נפילת הרשת זויפו מסמכים הנוגעים למתן ההוראה.
עדותו של אלעד במשפטו, שדלפה לעיתונות, עוררה מחדש בסוף שנת 1960 את פרשת לבון בדעת הקהל. התעוררה סערה ציבורית שטלטלה את המדינה במשך שנים רבות, גרמה לפיטורי פנחס לבון ב-1961 מתפקידו כיושב ראש ההסתדרות הכללית ולהתפטרותו של דוד בן גוריון בשנת 1963 מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, לפילוג מפא"י ולהקמת מפלגת רפ"י בשנת 1965. הסערה נרגעה רק בעקבות מלחמת ששת הימים, אירוע היסטורי שדחק את הפרשה לצל.
אלעד נדון ב-20 בנובמבר 1960 ל-12 שנות מאסר. ב-2 בינואר 1962 דחה בית המשפט העליון ערעור שהגיש אלעד, אך הפחית את העונש ל-10 שנות מאסר.
[עריכה] עזיבתו את הארץ
לאחר שריצה את תקופת מאסרו בכלא רמלה בתנאי בידוד עזב אלעד לקליפורניה. בשנת 1976 פרסם בארצות הברית את גרסתו בספר בשם "Decline of Honor", שיצא בתרגום עברי בשם "האדם השלישי" ואף פורסם בהמשכים בעיתון "הארץ" (הכינוי "האדם השלישי" נוצר בשנות השישים, כאשר בגין אילוצי הצנזורה הצבאית כונו גיבורי הפרשה בעיתונות בשמות קוד: "הקצין הבכיר", "קצין המילואים", "הגבר", ולאלעד הוענק הכינוי "האדם השלישי", כשם סרט הקולנוע הידוע בהשתתפותו של אורסון ולס).
בספרו מביא אלעד גרסה אפולוגטית על מעשיו ומציג עצמו כאדם שהקדיש את חייו לפעילות למען ביטחון מדינת ישראל ונפל קורבן למזימות מפקדיו. הספר הוגדר על ידי איסר הראל, ראש שירותי הביטחון דאז, כ"ביוגרפיה כוזבת".
בארצות הברית שקע אלעד בתהום הנשייה ונודע כי נפטר ב-18 ביולי 1993 בלוס אנג'לס. בידיעה שנתפרסמה בניו יורק טיימס מיום ו' 23 ביולי 1993 נאמר:
- "אברי אלעד, מרגל אשר בילה 10 שנים בכלא באשמת הסגרתם למצרים של 11 מורדים יהודים-מצרים בשנת 1954, מת ביום א' בהיותו בגלות-עצמית בלוס אנג'לס".
[עריכה] קישורים חיצוניים
- על אברהם זידנברג, אברי אלעד, האדם השלישי ראו באתר הצנחנים בעשור הראשון.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שבתי טבת, עונת הגז, איש דור, בית הוצאה, 1992.
- אביעזר גולן, מבצע סוזנה, הוצאת עידנים, 1979.
- איסר הראל, אנטומיה של בגידה, הוצאת עידנים, 1980.
- איסר הראל, בטחון ופוליטיקה, הוצאת עידנים, 1989.
- יוסי מלמן ואיתן הבר, המרגלים, הוצאת משכל, 2002, עמ' 50-33.
[עריכה] ספרו של אלעד
- אברהם אלעד. האדם השלישי. הוצאה מיוחדת. 1976.
