יצחק אולשן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יצחק אולשן (18 בפברואר 1895 - 1983), הנשיא השני של בית המשפט העליון.

יצחק אולשן נולד בקובנה ליטא, ב-18 בפברואר 1895. הוא עלה לארץ ישראל ב-1912 ובחודש מאי 1918 התגייס לגדוד העברי ושירת בו עד לפירוקו של הגדוד, במאי 1921.

עם שחרורו מהגדוד העברי הצטרף אולשן ל"הגנה". ב-1923 נסע אולשן ללונדון לצורך לימודיו באוניברסיטת לונדון. את השנתיים הראשונות בלונדון הוא הקדיש ללימודים במדעי החברה במסגרת בית הספר לכלכלה של אוניברסיטת לונדון ובשנת 1924 נרשם ללימודי התואר הראשון למשפטים, אותם סיים בהצלחה בשנת 1927. בשנה זו חזר לארץ ישראל, אז הוסמך לעריכת דין.

אולשן הצטרף בשנת 1927 למשרד עורכי הדין של עורך דין עליאש בירושלים. עבודתו הראשונה בירושלים הייתה ייצוג של קבוצת יהודים אשר כנגדם הוגשו כתבי אישום בעקבות מאורעות תרפ"ט. תפקיד אותו ביצע בהצלחה מרובה, מכיוון שכל היהודים אשר ייצג זוכו במשפטם. כעורך דין הרבה אולשן להופיע במשפטים בעלי עניין ציבורי כגון משפטים שעסקו בהגבלת העלייה לישראל, בהגבלת רכישת קרקעות על ידי יהודים מערבים וכן בעניינים הקשורים לארגון ההגנה.

ב-1948 נמנה יצחק אולשן על חמשת השופטים הראשונים אשר נבחרו לכהן בבית המשפט העליון, שזה עתה הוקם. ב-11 בדצמבר 1953 מונה אולשן כמ"מ קבוע לנשיא בית המשפט העליון, וכשמונה חודשים לאחר מכן, ב-1 באוגוסט 1954 נבחר יצחק אולשן לנשיא בית המשפט העליון. עיקר תפקידו של יצחק אולשן כנשיא בית המשפט העליון היה הסדרת נוהלי עבודה תקינים וכן קביעת כללים אתיים לשופטים, כגון הימנעות מהבעת דעות פוליטיות וכדומה.

ב-19 בפברואר 1965, פרש אולשן מכס השיפוט בהגיעו לגיל 70. במקומו נבחר כנשיא בית המשפט העליון השופט שמעון אגרנט.

אולשן הלך לעולמו בשנת 1983.

[עריכה] לקריאה נוספת

• יצחק אולשן, דין ודברים, הוצאת שוקן, 1978.