טמפלרים (תנועה)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בתנועה נוצרית גרמנית שהתיישבה בארץ ישראל. לערך העוסק במסדר צלבני עתיק של אבירים-נזירים, ראו מסדר אבירי היכל שלמה.
טמפלרים הם חברי חברת המקדש (בגרמנית: Tempelgesellschaft - טמפלגזלשאפט), תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת שיבתו השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים בארץ הקודש, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, הצטרפו אליהם חברים מבין בני הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל, שהחלו לעסוק בפעילות פוליטית נאצית. כן הצטרפו חלק מבני המושבות לצבא הגרמני בשנת 1939. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, בוילהלמה ובבית לחם הגלילית, אשר הפכו למחנות הסגר, מחשש שיהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת חלק מהם הוחזרו לארץ יהודים בעלי נתינות ארץ-ישראלית ששהו במחנות ריכוז באירופה. רכושם של הטמפלרים, לרבות המקרקעין רבי הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול "האפוטרופוס על נכסי האויב".
ב-17 באפריל 1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבות ולדהיים ובית לחם הגלילית. אחרוני המתיישבים שנותרו במושבות הטמפלרים נאספו וגורשו מהארץ, תחילה לקפריסין ואחר כך הצטרפו לקרוביהם באוסטרליה.
עם קום המדינה, כשנכסי המקרקעין של הנציב העליון עברו לידי מדינת ישראל, הפכו אדמותיהם לאדמות מדינה, שכיום הן בבעלות מדינת ישראל ובניהול מנהל מקרקעי ישראל. בשנת 1962 שילמה ממשלת ישראל לטמפלרים וליורשיהם 54 מיליון מרק כפיצויים בגין אדמותיהם ונכסיהם.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] ייסוד התנועה
רעיונם של של הטמפלרים צמח מהפייטיזם של המאה ה-17, רעיון שבישר על רוח חדשה בכנסייה הנוצרית הפרוטסטנטית באמצעות חיזוק האמונה שבלב, אהבת הזולת וחזרה לראשית הנצרות. הדמויות שפעלו מאחורי הקהילה החדשה היו שניים, כריסטוף הופמן וגאורג דויד הארדג. בקרב הקהילה התגבש הרעיון של כינוס עם האל בירושלים: "אך בקשו ראשונה את מלכות האלוהים, וצדקתו וכל החפצים ההם יינתנו לכם מתנות נוספות" (מתי ו' 33). הכוונה הייתה לטפח עדת מאמינים, שיהיו מחוננים במתנת הרוח ועשיית ניסים, תוך תיקון סדרי עולם והצלתו מבבל החדשה.
בקהילה התקיימה אווירה משיחית, וכוונה ליצור עם חדש שבו היחיד יהיה המקדש. "הלא ידעתם כי אתם משכן האלוהים ורוח האלוהים שוכן בתוככם, איש כי ישחית את משכן האלוהים, האלוהים ישחיתנו כי משכן האלוהים קדוש הוא והמשכן ההוא אתם הם" (אל הקורינתיים א' 16). מאחורי הרעיון עומדת התפיסה של "הגשמת מלכות אלוהים על פני הארץ תוך מסר אהבה יום יומי". המקדש שיקום הוא של עם האל, אשר יהווה את משכן האלוהים, יבטל את הכנסייה המסורתית ויקיים כנסייה אנושית.
ב-1856 הוקמה חוות הכשרה בקירשנהרדוף שבגרמניה, והופמן יצא והציג את הרעיונות בעיתון הקהילה "די וארטה" (Die Warte, "המצפה"): "התיישבות הטמפלרים בפלשתינה צריכה להיות דוגמה לאהבת האמת והצדק, לסדר ולחריצות, לעזור להם להתגבר על חוסר הידע על ידי מסירת תרבות אירופית להעלאת מצבם המוסרי והרוחני ולמען רווחתם החומרית".
[עריכה] ההתיישבות בארץ ישראל
לאחר ששלחו "מרגלים" שיתורו את הארץ בשנת 1858, ולאחר מספר נסיונות כושלים של קבוצות קטנות להיאחז בקרקע בעמק יזרעאל, הגיעו בשנת 1868 454 מחברי התנועה מוירטמברג לארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון עות'מאני. עם הגיעם הקימו את מושבתם בחיפה , לאורך הרחוב שנקרא כיום שדרות בן גוריון, שם קמה לימים תחנת רכבת העמק. כעבור שנה (1869) הקימו 320 מתיישבים נוספים את המושבה השנייה, ביפו. המושבה החקלאית הראשונה שהקימה התנועה הייתה שרונה, שהוקמה בשנת 1871 על אם הדרך מיפו לשכם עם 269 מתיישבים. בתחומה של המושבה התמקמו ברבות הימים מוסדות השלטון הבריטיים, ולאחריהם מוסדות השלטון של מדינת ישראל. השם שניתן למתחם: "הקריה" (קריה למלך רם) ובתחומה מתקני צבא, משרדים ממשלתיים ואולפני רשות השידור[1]. הרחובות המרכזיים של המושבה דאז הם הרחובות אליעזר קפלן ודוד אלעזר של ימינו הניצבים זה לזה ויוצרים את צורת הצלב שאפיינה את תכנון המושבות הטמפלריות. ב-1873 הקימו 300 מתיישבים טמפלרים מושבה בעמק רפאים בירושלים , אזור המכונה כיום "המושבה הגרמנית". מושבה נוספת הוקמה על הכרמל ונקראה "כרמלהיים". בסיום גל ההתיישבות בראשון ישבו במושבות ברחבי הארץ 1,340 איש, שעסקו בחקלאות, מלאכה, מסחר, תחבורה, תיירות, אדריכלות ועוד.
בגל התיישבות השני (1903) של הטמפלרים בארץ ישראל הוקמה בסמוך למושבה הוותיקה ביפו שכונה טמפלרית נוספת, "ואלהלה" שמה, שאיכלסה את הדור השני של המתישבים. באותה תקופה הוקמו גם שלוש מושבות חקלאיות מחוץ לערים הגדולות: "וילהלמה" (1902) - כיום מושב בני עטרות הסמוך לנתב"ג, "ולדהיים" (מילולית "בית היער", 1907) - כיום מושב אלוני אבא וכן הוקמה המושבה הסמוכה בית-לחם (1906) - כיום מושב בית לחם הגלילית. ערב מלחמת העולם הראשונה מנו קהילות הטמפלרים ברחבי הארץ 2,200 נפש.
הטמפלרים נהנו מקשרים טובים עם השלטונות העות'מאנים, זכו להערכתם של הערבים והיהודים, ותרמו רבות להתפתחותו של היישוב בארץ ישראל. הם הביאו עמם מאירופה כלים ושיטות עיבוד מודרניות לחקלאות כ"משק מעורב", גידולים חדשים (דבורת הדבש מתורבתת וכנראה שהיו בין מביאי האקליפטוס לארץ), משק חלב מודרני, כרכרות רתומות לסוסים וסגנון אדריכלי אירופי.
יואל משה סלומון כתב בעיתון יהודה וירושלם (1877):
| שמנו לבינו גם על הקאלאניאות אשר יסדו זה כמה שבעה שנים האשכנזים בני וויטינבערג (לא מבני עמינו) ובתיהם בנויות במשטר נאה, ככל ערי אירופי, ברחובות רחבות ובנינים מפוארים עד אשר האיש אשר יתהלך ברחובותיהם, ישכח כי רגליו תדרכנה בארץ הנשמה, וידמה כי הנהו באחת מערי אירופא הנושבות. ככה התהפכה הארץ הנשמה הזו לארץ נושבה בשנים מועטות, ויושביהם רואים פרי בעמלם. המראַה הנעימה הזאת תלביש את לבב האיש הישראלי צער ויגון, ענג ונחת יחד. לבבו ישמח בראתו כי ארצינו הקדושה מוכשרת להתהפך כגן אלקים אם תעבד ביד חרוצים, ורבת און היא להשביעם להם חמודות, עד כי לא יקוו לאיש ולא ייחלו לבני אדם. ויתרון לה מכל ארצות אירופא, והעד על זה כי אנשים אשר לא מבני עמינו עזבו מולדתם ונאחזו בארץ הקודשה, ולוא לא מצאו היתרון להאדמה הברוכה הזאת על אדמת מולדתם, כי אז לא נעו אל ארץ נכריה למו. ולעומת זאת כלימה תכסה פנינו, בזכרינו כי העמים אשר לא במני עמינו יהיו הראשונים לחונן ארצינו הקדושה - ואנחנו, עם בני ישראל, נעמוד מרחוק ולא נמהר לנחם את האם קדושה הצמאה לבניה, ולא נשים לבינו להסיר מסוה אלמנותה מפניה. | ||
| -- יהודה וירשלם תרל"ז-תרל"ה | ||
בתחילת דרכם היו הגרמנים שהגיעו לארץ בעלי תפיסה דתית משיחית. במשך הזמן ירדו חשיבות הדת והתפיסה המשיחית בקרב בני הדור השני והשלישי, והם היו לחקלאים ואנשי מקצוע המגובשים בתפיסות חילוניות ללא השפעת אנשי הדת. הם לא קיבלו את הנתינות העות'מאנית (או את הבריטית מאוחר יותר), והמשיכו לשמור על נתינותם הגרמנית, ולכן גם לא הכיר בהם השלטון המקומי כ"עדה דתית מקומית" וענייניהם התנהלו לפי המשפט האזרחי הגרמני. הם נשארו נאמנים לרייך הקיסרי ערב מלחמת העולם הראשונה, וצעירים רבים הצטרפו גם לכוחות הגרמניים הלוחמים במלחמה. רק מעטים שבו מן המלחמה.
ב-1917 נכבשה ארץ ישראל בידי הבריטים, שהטילו ממשל צבאי על ארץ ישראל. הטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית המובסת, נחשבו נתיני אויב ופעילותם נאסרה. ב-1918 הוגלו 850 מבין תושבי מושבות הטמפלרים הדרומיות למצרים, שם הושמו במחנה מעצר. 300 מתוכם גורשו חזרה לגרמניה. עם ייסודו של הממשל האזרחי של המנדט הבריטי בארץ ישראל ביולי 1920 הורשתה מחדש פעילות הטמפלרים בארץ, ובמהלך השנים 1920-1921 שבו הגולים ממצרים ומגרמניה. את מושבותיהם מצאו חרבות, שוממות ובזוזות, והם ניגשו מייד לשקמן. בתוך שנים אחדות של עבודה חרוצה חזרו המושבות ברחבי הארץ לפרוח, להיות דגם מוצלח להתיישבות ולספק מוצרי חקלאות ושירותים שונים לאוכלוסיית הארץ.
[עריכה] תקופת המשטר הנאצי
מרבית הגרמנים הטמפלרים שחיו בארץ ישראל בשנות השלושים, תקופת עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, השתדלו לשמור על נייטרליות. הם נזקקו ליחסים טובים עם השוק המקומי היהודי שרכש מהם את מרבית תוצרתם, ועם האוכלוסייה הערבית שספקה להם את כוח העבודה הזול. עם זאת, הם נחשפו יותר ויותר לתעמולת המפלגה הנאצית, ורעיונות נאציים החלו לפעפע בקרב חברים מבני הקהילה. קרל רוף, אדריכל מחיפה, ייסד את סניף המפלגה הנאצית בארץ ישראל. הוא נולד בחיפה ועבר עם רעייתו לגרמניה, שם הצטרף למפלגה הנאצית וקיבל את רעיונותיה, אותם הביא לארץ ישראל. בתחילת 1933 הוגשו בארץ ישראל 14 בקשות הצטרפות למפלגה הנאצית. קרל רוף שימש נציג המפלגה בא"י מטעם ארגון משרד החוץ - "לנדספרטראונסמן פלשתינה", ועסק בעיקר בהעברת חומר מגרמניה וגיוס חברים נוספים תוך חיזוק מעמדה של המפלגה.
החרם כנגד היהודים בגרמניה הנאצית בחודש באפריל 1933 פגע בעקיפין בקהילה הגרמנית בארץ. היהודים השתדלו שלא לקנות סחורות מתוצרת גרמנית, דבר שפגע במסחר הגרמני המקומי. בעקבות החרם פנתה הקהילה הטמפלרית הארצישראלית לגרמניה בבקשה להפסיק את החרם האנטי יהודי, פניה שעוררה את כעסם של הנאצים המקומיים. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה הקהילה הגרמנית בארץ ישראל התערבה בענייני המדינה הגרמנית. הסמלים של המפלגה הגיעו גם לארץ ישראל. צלב הקרס, סמל המפלגה ובהמשך של המדינה הגרמנית, שימש את הגרמנים כמגן בפני התקפות ערביות, והם נהגו לתלות אותו בחזית מכוניותיהם בכדי למנוע פגיעה בידי ערבים. בחודש מאי חגגו במושבות הגרמניות את יום העבודה הגרמני, ובמושבות הגליליות הוקמה חזית העבודה הגרמנית: "תפקידה לדאוג שכל פרט יתפוס את מקומו הראוי בחייה הכלכליים של האומה על מנת שתדע להפיק ממנו את התועלת המרבית למען הכלל...כאן בחוץ לארץ אנו ניצבים בעמדות הקדמיות ומשימתנו לייצג בכבוד את גרמניה החדשה". אך מנהיגי המפלגה בארץ הבינו כי קיימת בעיה עם הקהילה היהודית. עיתון הקהילה הטמפלרית "די וארטה" כתב: "אל לנו לשכוח שאנחנו חיים בארץ לא גרמנית, בקרב אוכלוסייה לא גרמנית, ושמשימתנו בפלשתינה אסור שיהיה לה אופי פוליטי. תהיה זו טעות אם אלה בינינו שמקבלים על עצמם את עקרונות הנציונל סוציאליזם ילעגו לאלה שעדיין מהססים ויפגעו בהם. אין ספק שכולנו היינו ועודנו גרמנים פטריוטים טובים".
הקהילה הגרמנית בארץ שמרה על קשרי מסחר עם היהודים, אך ככל שגבר כוחה של המפלגה הנאצית בארץ עלה חשש כי הדבר יגרום לנתק עם האוכלוסייה היהודית ויפגע בכלכלה הגרמנית המקומית, ובעיקר בראשי הקהילה ומנהיגיה שהיו ברובם סוחרים ובעלי עסקים. בתגובה לחרם הגרמני על חנויות ובתי מסחר יהודיים, החרים היישוב היהודי את תוצרת החלב הגרמנית ואת המאפיות הגרמניות. העיתון "די וארטה" הסביר כי גרמניה היא הלקוח המרכזי של פרי ההדר הגדל בארץ, ואם היצוא יפגע הדבר יגרום לפגיעה בקהילה הגרמנית בארץ. משרד החוץ הגרמני המשיך להוציא הודעות לקונסוליות כי בגרמניה אין רדיפה של יהודים, אך הממשלה דואגת למובטלים הגרמנים, ולכן מוציאה את היהודים ממעגלי הכלכלה בגרמניה כדי לפנות מקומות עבודה. בכינוסים של הגרמנים בארץ ישראל החלו להרצות על עקרונות המפלגה הנאצית ולהפיץ את האידיולוגיה החדשה. בנוסף, הגיעו תיירים רבים מגרמניה שהיו למעשה שליחי המפלגה ודאגו להביא חומר תעמולה. בנובמבר 1933 כבר היו רשומים בארץ ישראל 42 חברים במפלגה הנאצית.
הקונסוליה הגרמנית פעלה יחד עם נציגי המפלגה הנאצית בארץ. בספריות הוצאו ספרים אסורים, והוכנסו ספרי תעמולה נאציים. באפריל גם הוחלט לברך את כולם במועל יד וב"הייל היטלר". בחודש יוני 1934 החליטה המפלגה שלא להשכיר דירות ליהודים, וחזית העבודה הגרמנית פעלה בעניין במלוא המרץ. הילדים הצעירים החלו נוטלים חלק בפעילות של תנועות הנוער הגרמניות, וקבוצות צעירים נסעו לגרמניה למחנות קיץ, שם קיימו פעולות לחיזוק האידיאולוגיה הנאצית וקיבלו כלים שבעזרתם יוכלו להשפיע על המבוגרים.
בכינוס של הקהילה בשנת 1934 קבעו הנציגים הנאצים כי המפלגה היא זו שתכתיב את מהלך העניינים הגרמניים בארץ. הפעיל הנאצי קורנליוס שוורץ מונה כראש הקהילה בארץ ישראל, וקיבל את התואר של Landesgruppenleiter. הוא התרכז במיוחד בתעמולה נגד היהודים ובמלחמה מתמשכת בהסכם ההעברה, ומאוחר יותר פעל נגד תוכנית החלוקה של ועדת פיל. המפלגה הנאצית שמה דגש על חינוך הצעירים, חינוך שהיה תלוי בגרמניה הן בתקציביו והן בעובדה שהמסיימים נזקקו להכרה בתעודות הגמר של בתי הספר בארץ להמשך לימודיהם בגרמניה. המורים בבתי הספר השתייכו להתאחדות המורים הנאציים, רובם מתוך רצון, ומשנת 1938 מתוך חובה שאילצה את כל עובדי החינוך להיות חברים בהתאחדות. בבתי הספר במושבות הגליליות, במיוחד בוולדהיים, מקפידים לקבל רק מורים הנאמנים למפלגה הנאצית. בראש הנוער הנאצי עמד אוייגן פבר. מארץ ישראל יצאה משלחת של 70 בני נוער לסיור בגרמניה, וכשחזרו הביאו איתם מסר נאצי ברור, תוך הבעת צער על כך שלא הצליחו להשתתף בכינוס בנירנברג (בטקס חוקי הגזע).
את ההצלחה של המפלגה הנאצית ניתן להסביר בעובדה כי הקהילה הטמפלרית מיסודה לא אפשרה לחבריה קידום אישי במנגנון הניהול שלה. החברות במפלגה החדשה, לעומת זאת, אפשרה את חיזוק המעמד האישי והעצמת היוקרה, עובדה שקרצה במיוחד לצעירים שראו אפשרות להתקדמות אישית מול הדור הוותיק של הקהילה הגרמנית בארץ.
בשנת 1935 כבר נמנו בארץ ישראל 250 חברי מפלגה. נוכח הגידול במספר החברים, שינתה המפלגה את מבנה הארגון מבסיסים מקומיים לקבוצות "אורטסגרופן" (קבוצות לפי יישוב). בשנה זו התחזקה גם "חזית העבודה הגרמנית" שריכזה את פעילות המפלגה בחברות המסחריות ובמפעלים. חברי המפלגה החדשים, הושבעו על חברותם: "אני נשבע לאדולף היטלר נאמנות שלא ניתנת לערעור, אני נשבע לו ולמנהיגים שאותם הוא ממנה ציות מוחלט".
שנת 1935 הייתה שנת שיא ביצור החקלאי של הטמפלרים במושבות הצפוניות. בבית לחם הגלילית הפיקו כ-115,000 ביצי תרנגולת, ובוולדהיים 158,000. תוצרת החלב גם היא הגיעה לשיא של 644,000 ליטר בשתי המושבות. המתח עם היישוב היהודי בעמק יזרעאל עלה על רקע האירועים בגרמניה.
ב-19 באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. הטמפלרים הכריזו על נייטרליות, ואכן בפרוטוקולים של הקהילה בבית לחם הגלילית ניתן לראות כי הקהילה החליטה שלא לסייע לערבים בפעילות נגד היהודים, דבר שלא מנע מיחידים לשתף פעולה עם נציגי הוועד הערבי העליון. הגרמנים סיפקו נשק, עזרו לארגן מהומות בטבריה, וחברי כנופיות הסתתרו בוולדהיים ובבית לחם הגלילית. הרמן סוס מוולדהיים אף הניח מוקש ב-14 במרץ 1939 ליד אלונים, שגרם להרג שלושה צעירים בני הקיבוץ. המרד הערבי היקשה מאוד על הגרמנים, אבל חיזק את מעמדה של המפלגה השולחת מתנדבים למושבות החקלאיות, לעזור למתיישבים, במקום הערבים שהכריזו על השביתה.
לנוכח מצבם העדין של הגרמנים, שנמצאו בין היהודים לערבים במרד הערבי, פנה קורנליוס שוורץ לגרמניה וביקש שלא לשלוח לארץ ישראל את העיתון הנאצי 'דר שטירמר': "אנו כאן בארץ היהודים...עלינו להיאבק מלחמה קשה...ולפיכך עלינו להימנע מכל דבר, העלול לשפוך עוד שמן על המדורה".
בינואר 1938 גדל מספר חברי המפלגה הנאצית ל-330 (17% מן האוכלוסייה הגרמנית בארץ). בבית לחם הגלילית נמנו שבעה תושבים כחברים במפלגה הנאצית, ובוולדהיים הסמוכה היו תשעה חברים במפלגה. האזרחים הגרמנים השתתפו ב-9 באפריל במשאל עם על סיפוח אוסטריה (הם עלו על האוניה "מילווקי" והצביעו מחוץ למים הטריטוריאליים). 1173 הצביעו כן, לעומת 6 שהצביעו לא).
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-20 באוגוסט 1939, הגיע מברק המזמן את האזרחים הגרמנים חייבי גיוס להתייצב בגרמניה. ביום האחרון של החודש עזבו המגויסים לשרות הצבאי. הם עלו על אוניות רומניות, מטוס איטלקי, ואוניה בשם "פטרוס" שנשאה 232 מגויסים. יחד איתם יצאו גם חלק מבני משפחותיהם. המגויסים המשיכו לאתונה ומשם לווינה ומינכן. מבית לחם הגלילית התגייסו 13 איש, מוולדהיים 12, ובסך הכול עזבו כ-550 איש. הגיוס למלחמה יצר ויכוח בין ראשי המפלגה הנאצית לנציגי האגודה הטמפלרית, אשר דרשה להשאיר חלק מהגברים שהיו חיוניים למשק הגרמני בארץ ישראל. על פי הוראות שלטונות המנדט הבריטי, שראו באנשי הקהילה הגרמנית נתיני אויב, הוקפו המושבות הגרמניות בגדרות תיל ובמגדלי שמירה והפכו למחנות מעצר. תושבי חיפה הגרמנים הועברו לעכו למחנה מיוחד שהוקם על החוף, ובהמשך הועברו חלק מהם למושבות הגליליות. לשמירה על המושבות הוקמה יחידה מיוחדת של נוטרים, שמנתה בשיאה 300 איש. במחנות המעצר שהו 1147 איש, מהם בוולדהיים 150 ובבית לחם 194 עצורים. עובדי המושבות הערבים עבדו בחוץ לפי ההוראות שקיבלו, נשלחו מכתבים לגרמניה דרך שווייץ (אמנם הדבר לקח כמעט שלושה חודשים והיו מוגבלים ל 25 מילים) מכשירי הרדיו הוחרמו, הייתה האפלה בערב, ובוצעו חיפושים בבתים ועל גופם של העצורים.
בוולדהיים נפתח גם מחנה מעצר לשבויים איטלקיים. כותב מאיר שלו בספרו "כימים אחדים" על וולדהיים ומחנה השבויים שהיה במקום:
| פה היה פעם המחנה שבויים של האיטלקים, כאן בדיוק איפה שהגבעה הקטנה, היה המטבח שלהם והלבנים האדומות האלה זה כל מה שנשאר מהארובה של התנור, כל היום הם היו שרים פה ומבשלים ורוקדים, ומהארובה הזאת שלהם הריח הכי טוב שבעולם היה יוצא, ובגדר היה חור גדול שכולם ידעו עליו, שהשבוים יוכלו לצאת בשקט ולחזור בשקט בלי להפריע לשומרים. | ||
| -- מאיר שלו, כימים אחדים | ||
לנוכח התקרבות החזית הגרמנית מכיוון צפון אפריקה לארץ ישראל, החליטו הבריטים להוציא מהארץ עצירים גרמנים, מתוך החשש שישמשו כגייס חמישי. מבית לחם הוצאו 33 עצורים ומוולדהיים 5 עצירים, ובסך הכול הוצאו מהמושבות 665 איש. הם הורשו לקחת מזוודה בת 40 ק"ג כל אחד, והוסעו ללוד. ב-1 באוגוסט הגיעו לקנטרה ומשם עברו את תעלת סואץ במעבורת. בנמל סואץ הועלו על האוניה 'קווין אליזבת', שנשאה שבויים איטלקיים מטוברוק ופצועים אוסטרלים שחזרו הביתה. המגורשים המשיכו דרך ציילון, וב-15 באוגוסט הגיעו לנמל פרת', נבדקו על ידי הרופאים, מסרו טביעות אצבע ומילאו טופסי הגירה. ב-23 לאוגוסט הגיעו לסידני, למחרת הוסעו לטטורה (180 קמ' צפונית למלבורן), והוכנסו למחנה 3 אגף D. במחנה חיו העצירים באורח חיים משלהם עם הנהגה מקומית ואוטונומיה בניהול חייהם השוטפים, ואף התקיימה ביניהם פעילות נאצית. באותו אגף ישבו גם יהודים גרמנים, דבר שגרם למריבות וסכסוכים מרובים בין היהודים לגרמנים הנאצים. הצלב האדום הגרמני הביא להם חבילות ודמי כיס מגרמניה. העצירים נאלצו לחתום על טופס: "נהיה נאמנים לרייך ונחזור לגרמניה בהזדמנות הראשונה שתהיה".
באוגוסט 1941 נותרו בארץ ישראל 1052 טמפלרים. בהעדרם של אלה שהתגייסו לגרמניה ואלה שגורשו לאוסטרליה הצטמצמה מאוד התפוקה החקלאית. המושבות נשמרו ע'י שוטרים בריטים ונוטרים יהודים, כאשר הנוטרים ישבו על המגדלים ונמנע מהם קשר ישיר עם הגרמנים. לגרמנים הותר לבקר במושבות אחרות באוטובוסים מאורגנים ובליווי. כל חודש היה מבקר מפקח של הסי.אי.די וקונסול ספרד, ובכל חצי שנה היה מבקר נציג של הצלב האדום.
באוקטובר 1944 השתתפו שלושה מבין בני הקהילה הטמפלרית שהתגייסו למודיעין הגרמני במבצע אטלס, נסיון נפל גרמני להתסיס ולארגן מחדש את המרד הערבי בארץ ישראל. לאחר אימונים בגרמניה, הוצנחו השלושה יחד עם שני ערבים מארץ ישראל בסביבות יריחו. המבצע כשל כבר בראשיתו עקב תקלות מבצעיות ועבודה טובה של המודיעין הבריטי, ואנשי הקומנדו על ציודם נפלו בידי הבריטים.
[עריכה] חילופין - טמפלרים תמורת יהודים
אחת הפרשות המעניינות הנלוות לסיפורם של הטמפלרים היא פרשת החילופין. באירופה שתחת הכיבוש הנאצי נלכדו במחנות ריכוז יהודים שיצאו מארץ ישראל לפני המלחמה. המשפחות בארץ לחצו על הסוכנות היהודית לפעול לשיחרורם, כאשר במקביל לחצו גם טמפלרים וגרמנים על ממשלת גרמניה לפעול לשיחרור בני משפחותיהם הכלואים במחנות מעצר בארץ ישראל. לחץ נוסף הפעיל ולדמר פאסט, מזכיר ראשון בשגרירות גרמניה בטורקיה, שהוריו היו במעצר בירושלים.
במאי 1940 אישרה ממשלת פלשתינה-א"י כניסה לתושבים חוזרים, נשים וילדים של תושבי ארץ ישראל. הבריטים חששו מהחילופין, וניסו למנוע כניסה של אזרחים שישמשו כגייס חמישי, וכאלה שיוכלו להתגייס לצבא הגרמני. בינואר 1941 דנו הבריטים עם הגרמנים על חילופין, ומשרד החוץ הבריטי הודיע:
| על כל פנים ממשלת הוד מלכותו מבקשת להבהיר שלא היא ולא ממשלת א"י מוכנות ליטול על עצמן מחויבות כספית מכל סוג שהוא בגין הוצאות שתגרמנה בעניין נסיעתן של הנשים הגרמניות השבות מא"י לגרמניה. | ||
ב-23 באוקטובר 1941 יצא צו של ראש הגסטאפו היינריך הימלר, על איסור הגירת יהודים מגרמניה, אבל לכלל זה היו מספר חריגים: בעלי נתינות זרה ממדינות נייטרליות או מדינות גרורות של גרמניה, קבוצת חילופין של יהודים מגרמניה, או בעלי רכוש רב ששילמו על יציאתם.
למשרד בארץ ישראל היו 17 רשימות "מועמדי עליה" שהורכבו מאותם ארצישראלים שנותרו באירופה עם פרוץ המלחמה. את הרשימות הכינו בקושטא על סמך הרשימות לעלייה שהיו בארצות השונות, והמאושרים קיבלו אישורי עלייה. בסך הכול הועברו רשימות עם 21,710 שמות לידי הגרמנים, לאיתור רשומים ב"תעודות ההצלה". החיפושים נתקלו בקשיים נוכח העובדה שהיו יהודים שהסתתרו, או כאלה שמתו. הגסטאפו, מצידו, מכר לא מעט תעודות תמורת כסף. הצלב האדום עזר בחיפוש היהודים ברשימות, וכשלא מוצא כתב: "האנשים לא נמצאו לפי הכתובת".
ביולי 1941 גורשו 661 טמפלרים לאוסטרליה, דבר שזרז את החילופין. מבית לחם יצאו 33 גרמנים שביקשו לעזוב, ומוולדהיים 5. בדצמבר 1941 נשלחו מארץ ישראל 69 גרמנים נוספים. לחץ למימוש החילופין הפעיל גם קורנליוס שוורץ, בן הקהילה הטמפלרית ששהה בגרמניה, הוא תכנן לשלוח את הגרמנים המוחלפים לחצי האי קרים. אך הטמפלרים, מבחינתם, לא מיהרו להתחלף. הם רצו לשמור על זכויותיהם במושבות, לא גילו עניין בחצי האי קרים. ב-1942 גורשה קבוצה נוספת של כ-700 גרמנים לגרמניה. החילופין התבצעו בטורקיה, וטופלו בידי השגריר פאסט ונציגי המפלגה הנאצית. בישיבה שהתקיימה בסוף ספטמבר 1943 במשרד החוץ הגרמני, דנו כיצד לשמור על החיים והרכוש הגרמניים בארץ ישראל. בשטח התקיימו אינטרסים מנוגדים כמעט לכל הצדדים העוסקים בנושא. באביב 1943 החליטו הגרמנים לעכב 10,000 יהודים מהשמדה למטרת חילופין – וייעדו לשם כך את מחנה ברגן בלזן.
ב-2 במרץ 1943 מסר משרד החוץ למשרד הראשי לביטחון הרייך של הימלר:
| לאפשר החזרתם של נתינים גרמנים שנעצרו למולדתם, תמורת נתיני ארצות אויב שמצויים בידינו, לשם מטרה זו יש ברשותנו לא רק נתינים בריטים ואמריקנים, אלא גם נתינים הולנדים, בלגים, צרפתים, נורבגים ורוסים בני הגזע היהודי...משרד החוץ מבקש לפיכך שכ-30 אלף יהודים בעלי האזרחויות המוזכרות לעיל, שהוגדרו כמתאימים לחילופים עתידיים, ישמרו לרשותנו למטרה זו. | ||
הדבר תאם את הוראת הימלר מדצמבר 1942:
| היהודים המצויים עדיין בצרפת וכן יהודים הונגרים ורומנים אשר להם קרובי משפחה בעלי השפעה באמריקה ירוכזו במחנה מיוחד. יש להעסיקם בעבודה, אך בתנאים שיבטיחו את קיומם כשהם בריאים ושלמים. יהודים מסוג זה הינם בני ערובה יקרי ערך עבורנו. | ||
היהודים שנשלחו לארץ ישראל הגיעו לתחנת הרכבת בעפולה. בעיתון "דבר" מיום 16 בנובמבר 1942 התפרסמה כתבה על המגיעים:
| זכתה עפולה שבה תסודר פגישה ראשונה לניצולים מהגיהנום של היטלר. תחילה קבעו את שעת בוא הרכבת לארבע בלילה, אף על פי כן היו נשות ויצ"ו וארגון אמהות עובדות מוכנות לשרת (...) לבסוף נדחה המועד, הרכבת הגיעה רק בתשע ועשרה בבוקר. כל עפולה יצאה לתחנת הרכבת. | ||
לעפולה הגיעו 34 נשים, 26 ילדים ותשעה גברים, שהועברו למחנה עתלית.
במרץ 1943 הורו על הקמת המחנה המיוחד בברגן בלזן ליהודים בעלי קשרים, לבני ערובה ללחץ פוליטי או כלכלי, ולדמויות מפתח חשובות. בסך הכול עברו במחנה בשנים 1943-1944 כ-5000 יהודי חליפין בעלי דרכונים ארצישראליים או דרכוני חסות. הטמפלרים, שרבים מבניהם שרתו בוורמאכט, הפעילו לחץ לחילופין, וכן גם הוועד לענייני פליטים שהוקם בארצות הברית. במקביל הפעילה הסוכנות היהודית לחץ על הממשל הבריטי. היהודים המועמדים לחילופין באו מהולנד, שם הכינו רשימות של כאלה עם משפחות בארץ ישראל. הועברו מאות שמות, והחשש היה כי ריבוי שמות יוריד את ערך הרשימות. כמו כן, לא נמצאו מספיק גרמנים שרצו לעזוב את ארץ ישראל. בסך הכול אושרו בירושלים 2817 שמות. בווסטברוק רוכזו 1297 יהודים לחילופין, משם הועברו לברגן בלזן והמתינו להחלפה.
בתאריך 9 ביולי 1944 בוצעו החילופין: 283 יהודים הוחלפו תמורת 150 גרמנים (מהם 74 מדרום אפריקה ו-41 מארץ ישראל), ועוד 168 בחילופין של נובמבר 1942. היהודים שיצאו ממחנה כוכב בברגן בלזן, הגיעו לחיפה מזרח. הגרמנים שהגיעו לווינה ב-9 ביולי וב-26 ביולי נפגעו מהפצצה אווירית, ביניהם 3 ממשפחת בלדנהופר ו-4 מבני משפחת הסלשוורד, וכן 3 משרונה (משרונה לבדה הוצאו 42 איש).
במרץ 1945 יצאו 99 יהודים ממחנה ברגן בלזן ועוד 38 מרוונסבריק. הם הועברו לטורקיה ולארץ ישראל. בסך הכל, הוחלפו 551 יהודים תמורת 455 גרמנים.
[עריכה] לאחר המלחמה
ב-1945 הסתיימה מלחמת העולם השנייה בתבוסת גרמניה הנאצית, כאשר הגרמנים בארץ ישראל עדיין יושבים במעצר במושבותיהם. עמנואל כץ מבית לחם הגלילית ריכז את התושבים והספיד את היטלר:
| ההיסטוריה מוכיחה שבימים קשים מרחם אלוהים על העניים ושולח להם גואל, כדי לשחרר אותם מסבלם, מרדיפות ומחיי חרפה. ב-1933 הוא שלח לנו הגרמנים את הגואל בדמותו של אדולף היטלר. יהי אשר יהי, לעולם יחיה היטלר בלבנו כמנהיגנו האהוב, הוא נטע בנו אמונה חדשה, אם גם נאלצנו לסגת מן הארצות שכבש בשבילנו, הותיר לנו הישג גדול, רעיונו חי ויבשיל פירות. אפילו עיתוני היהודים ומודים בכך, שבכל מקום בו חנו חייליו של הפיהרר, בצרפת, הולנד, בבלגיה, בבלקנים ועוד, נזרע רעיונו על הסדר החדש, וזה ניצחוננו. למרות שחיילנו הובסו בשדה הקרב, לא שפכו דמם לשווא, כי זהו מחירה של אמונה חדשה. המשיכו איפוא לאהוב את הפיהרר שלנו. | ||
עוד לפני המלחמה, לא ראה היישוב היהודי בעין יפה את תמיכת הגרמנים במפלגה הנאצית. בסיומה, עם היוודע ממדי הזוועות והחורבן שהמיטה האידיאולוגיה הנאצית על יהדות אירופה, היו שהחליטו להיפרע מן הנאצים המקומיים. התעשיין גוטהילף וגנר נורה בתל אביב, ובנובמבר 1946 נורו ליד וולדהיים שני גרמנים – מיצרליך ורולף מולר. בחיפה נורו באותו הזמן שומאכר ווילפריד, וגרמני נוסף בשם רופרט.
ב-17 באפריל 1948, ערב הכרזת מדינת ישראל, יצא גדוד 4 של גולני לכבוש את ולדהיים ובית לחם הגלילית, על רקע החשש כי הערבים השכנים יתפסו את המושבות הגרמניות. החיילים שהגיעו למקום לקחו מכל הבא ליד. כותב מאיר שלו בפונטנלה:
| ברחובות המושבה היו הבוזזים עסוקים בהעמסת עגלות, במריבות בינם לבין עצמם ובוויכוחים עם בהמות סרבניות, שלא הבינו הוראות בעברית ובזו לפקודות ביידיש (...) כך קרה שלכל איכרי הכפר, היו עכשיו עגלות ומחרשות חדשות, ובהמות שהיו, אמנם, אנטישמיות, אבל חרוצות ופוריות. | ||
| -- מאיר שלו, פונטנלה | ||
במהלך הכיבוש נורו בביתם בוולדהיים הזוג איימן בידי החבר זרחי מנהלל, שחשב אותם בטעות לבני משפחת אדולף אייכמן. הגרמנים מבית לחם הגלילית נמלטו ברובם מהמקום, להוציא זקנים ומוגבלים. הם נתפסו מאוחר יותר בציפוריה בידי כוחות ההגנה שהיו בדרכם לנצרת. אחרוני הגרמנים שישבו במעצר בארץ ישראל הועלו על אוניה לקפריסין, שם נכלאו בפמגוסטה ומשם, לאחר חמישה חודשים, הובלו לאוסטרליה וצורפו ליתר המגורשים שישבו שם מאז 1941.
במהלך השנים 1946-1947 שוחררו בהדרגה העצירים באוסטרליה ממעצר, לאחר חקירה אישית ותהליך דה-נאציפיקציה שעבר כל אחד. הטמפלרים שהיו חברי המפלגה הנאצית גורשו חזרה לגרמניה. היתר הורשו להתיישב באוסטרליה, ואף קיבלו ב-1948 אזרחות אוסטרלית.
הטמפלרים המשיכו לחיות ולפעול כקהילות המשמרות את מורשתם ואמונותיהם הדתיות בשתי תפוצות עיקריות: אוסטרליה ביתם החדש, וגרמניה מולדתם. את מרכזיהם הקימו במלבורן ובשטוטגרט, עם קהילות משנה בערים אחרות. קהילות אלה ממשיכות להתקיים עד היום, ומורכבות בעיקר מצאצאי הטמפלרים שחיו ופעלו בארץ ישראל עד שגורשו ממנה. בסך הכול מונים הטמפלרים כיום כ-2,000 נפש, מהם כ-1,300 באוסטרליה וכ-700 בגרמניה. צאצאי הטמפלרים באים מעת לעת לביקורים בישראל כדי לפקוד את קברי אבותיהם שבבתי העלמין הטמפלריים.
בשנת 1952 הגיע הסוף לפרשת הטמפלרים בארץ ישראל, כאשר במסגרת דיוני הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה נחתם הסכם פיצויים עם הקהילה הטמפלרית, שקיבלה 18 מליון דולר על הרכוש שהותירה מאחוריה. המשא ומתן נוהל בידי המתווך פרופסור סוונסן. התשלום בפועל של הכסף ארך כעשור נוסף. חלוקת הכסף הייתה 60 אחוזים לקהילה באוסטרליה, ו-40 אחוזים לקהילה בגרמניה.
[עריכה] עיקרי אמונה
הטמפלרים מגדירים עצמם כאגודה נוצרית עצמאית ולא-דוגמטית, המאמצת את הערכים השזורים במשנתו של ישו הנוצרי. המקדש ("טמפל") בשמה של האגודה מבטא את תפיסתה לגבי הקהילה הנוצרית, המחויבת להיות מקדש רוחני לאל השוכן בתוכה. בו בזמן, כל אדם כשלעצמו מהווה מקדש לאלוהים השוכן בו, ועל כן המחויבות לפעול על פי תורתו של ישו היא אישית וקהילתית בו-זמנית.
האל הוא מקור החיים ומרכז המציאות הרוחנית. האדם אחראי כלפיו ומקובל על ידו, אך אין ביכולתו לתפוס את מלוא משמעותו. ישו, לעומת זאת, בניגוד לתפיסתו בכתות וזרמים אחרים בנצרות, הוא בן אנוש ולא בן אלוהים, שחי ופעל בהשראת האל ובקירבה רבה אליו. יכולתו להתקרב לאל ולראות נכוחה וללא מורא את אהבתו היא שמעלה אותו לדרגת מושיע, שנכון היה למסור את נפשו כדי לבטא את מסירותו לאל ואמונו בו. תחייתו של ישו מן המתים היא, מעל הכל, אירוע רוחני ולא פיזי, המבטא קיום רוחני המשתרע מעבר לחיים, ואפשרי פוטנציאלית בכל אדם.
"מלכות האלוהים" היא מושג מרכזי בתפיסה הדתית הטמפלרית. זוהי, לשיטתם, ליבת המסר של ישו, ועל פיה תיקון האנושות לעבר שלמות, והתקרבות בני האדם לאל ובינם לבין עצמם, הם תהליכים מתמשכים הן במציאות הגשמית והן מעבר לה.
כתבי הקודש הם המשנה הבסיסית של הנצרות, והטמפלרים מכירים בהם ורואים בהם מקור עשיר לחוויות המפגישות אדם ואלוהים. עם זאת, הם אינם "דברי אלוהים חיים", ואין ללכת אחריהם באופן עיוור. יש לקרוא אותם קריאה ביקורתית, כזו שנדרשת לגבי כל מקור היסטורי, תוך הפעלת שיקול דעת המונחה על ידי תורתו של ישו, ולבחון היטב אלו תיאורים בהם משקפים מציאות של זמנם ואלו רלוונטיים לימינו אנו.
הטמפלרים רואים בהקמת קהילות וטיפוחן מטרה נעלה, היות ופרקטיקת הנצרות מתבצעת במיטבה במסגרת קהילתית של חברים החולקים אמונה משותפת ועובדים יחדיו. המעורבות הקהילתית חשובה יותר מקיום הריטואלים הדתיים, שהם רצויים אך אינם בגדר חובה לחברים. על כן, אין מניעה שחבר בטמפלרים יהיה במקביל חבר בזרם נוסף של נצרות או כת אחרת, ואף בדת שאינה נוצרית. כמה מהריטואלים הדתיים הנוצריים נדחים לחלוטין בידי הטמפלרים, כגון הטבלה.
הטמפלרים אינם מייחסים קדושה יתרה למקום התפילה ולמבנה המשמש אותה, שהרי הקהילה והאדם הם המקדש ולא המבנה המאכלס אותם. אין אצלם כמורה מוסמכת או כוהני דת במשרה מלאה, והמנהיגות הדתית של הקהילה מופקדת בידם של כמה מזקני הקהילה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר קהילת הטמפלרים באוסטרליה (אנגלית)
- אתר קהילת הטמפלרים בגרמניה (גרמנית)
- מטמון הזהב של הטמפלרים באתר קולקט.
- "גלגוליה של אוטופיה - הטמפלרים בארץ-ישראל" - תערוכה במוזיאון ארץ ישראל.
- יואל אמיר, מים בשרון, הספרייה הוירטואלית של מט"ח
- מפת יישובי הטמפלרים, הספרייה הוירטואלית של מט"ח
[עריכה] לקריאה נוספת
- יוסי בן ארצי, מגרמניה לארץ הקודש, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1996
- פרופ' חיים גורן, קתולים אמתיים וגרמנים טובים, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2005
- מאיר שלו, כימים אחדים, עם עובד, 1994
- מאיר שלו, פונטנלה, עם עובד, 2002
[עריכה] הערות שוליים
1. ^ אחת המשאבות הראשונות, שהופעלו על ידי הטמפלרים להעלאת מים לבריכה לשם השקאת שדותיהם, נמצאת עד עצם היום הזה בחדר אטום בתוך אחד האולפנים.
2. ^ משאבת המים במושבה הטמפלרית וילהלמה, שלצדה הוקמה יציקת הבטון המאסיבית הראשונה בארץ ישראל של אותם ימים - עדיין ממשיכה לפעול בתפקידה.
| הטמפלרים בארץ ישראל |
|
מושבות: ירושלים | חיפה | כרמלהיים | שרונה | וילהלמה (בני עטרות) | ולדהיים (אלוני אבא) | בית לחם הגלילית |
