אוטו ויינינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אוטו שלמה ויינינגר (3 באפריל 1880 - 4 באוקטובר 1903 ,Otto Weininger) היה פילוסוף אוסטרי, יהודי שהתנצר ושם קץ לחייו בגיל 23, זאת לאחר שהספיק לפרסם ספר מונומנטלי בשם מין ואופי שעורר הדים רבים.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 2 יצירתו 3 הקשר של אוטו ויינינגר לאנטישמיות 4 כתביו 5 ביבליוגרפיה

[עריכה] ביוגרפיה

אוטו ויינינגר נולד בוינה, בירת אוסטריה, בן שני להורים יהודים, לאופולד ואדליד. במשפחה היו שלושה בנים וארבע בנות.

משפחתו של ויינינגר הושפעה מתהליך האמנציפציה ומהווה אחת הדוגמאות של משפחה יהודית, המתקרבת לקהילה הנוצרית הסובבת אותה. האב לאפולד התפרנס תחילה כמתרגם שפות זרות בבנק אליאס בוינה, אחר כך מצא פרנסתו כצורף זהב. באחרית ימיו זכה לראות הצלחה במקצועו. על ילדותו של אוטו לא ידוע כמעט דבר חוץ מכך שבגיל 14 חודשים היה דיבורו רהוט.

עוד בילדותו יצא לו שם של ילד פלא. הוא שלט בשפות רבות ובהן לשונות עתיקות, והתבלט בכישרונו בלימודי מתמטיקה. אביו, שהבחין בכישרונו, טיפח את אהבתו למוזיקה וקרבו ליצירתו של ריכרד וגנר. עם זאת היה ויינינגר נער מרדן וביקורתי, הפנה עורף לדרך שסלל לו אביו, שיעד לו קריירה של מדינאי ודיפלומט. אוטו פנה ללימודים אקדמאיים בתחומי הפילוסופיה, הפיזיקה, והפסיכולוגיה. בשנת לימודיו הראשונה באוניברסיטה הוא הצטרף לחוג נבחר של תלמידי פילוסופיה, שהתענינו במיוחד במשנתו אוינאריוס ובשאלות עיוניות ב"תורת ההכרה". תוך זמן קצר התבלט במיוחד בתוך החבורה, שממנה יצאו אחר כך אחדים מגדולי הספרות והמדע בגרמניה ובאוסטריה: אוסקר אבאלד, א. לוקרא, הרמן סבובודה.

באותו זמן העסיקה תורת הגזע את מיטב המוחות של המשכילים הגרמנים. כריסטיאן לסן (1800 - 1876) פרופסור באוניברסיטת בון, פרסם חיבור, שבו הסביר על התכונות המעולות והמושלמות בגזע הארי. הוא הביא טענה, שבעמים השמיים קיים חוסר איזון בין היגיון חד להרמוניה אמיתית של הנפש. דעות כגון אלה עברו אל הסטודנטים ודרכם אל שאר החברה. אווירה זו מאפיינת את סביבתו של אוטו ויינינגר בתקופת לימודיו.

עוד קודם לכן חל תהליך חשוב של ההגדרה הלאומית הגרמנית. אוטו פון ביסמרק תרם רבות לתהליך זה עם הקמת הרייך השני (1871). הגרמנים החלו להרגיש עצמם כאומה אחת. על ידי הגדרה עצמית זו הוציאו מתוכם את הזרים הגרים בארצם. באווירה זו גדל וחונך וייניגר תחת מודעות לשוני שבו, עם רצון להשתלב בחברה.

בהמשך לימודיו ויינינגר שינה דעותיו בנוגע לתאוריות הפילוסופיות. בתחילה היה פוזיטיביסט קנאי ומתנגד קיצוני למטאפיזיקה של אוינאריוס, בהתלהבות גדולה החזיק בתורתו של מאק בקשר להתהוות המינית. מאוחר יותר, כשנתיים לפני מותו, שינה את השקפתו והגיע להכרה, שהאתיקה היא נקודת המוצא היחידה לפתרונן ולהבנתן של בעיות החיים הפנימיים והחיצוניים. לקראת סוף ימיו החל לעסוק לעומק בשאלות מוסריות של "הטוב והרע".

על חיבורו "מין ואופי" (שפורסם מאוחר יותר כ"ארוס ופסיכה") הוכתר לתואר דוקטור לפילוסופיה (1 ביולי 1902). באותו יום המיר את דתו ועבר לכנסייה הפרוטסטנטית, זאת מתוך ייאוש ושנאה לעקרון היהודי המקונן בתוכו (עליו כתב בספרו) ומתוך נאמנות לתפיסתו.

אולם התנצרותו לא גאלה את נפשו. לאחר סיום עבודת הדוקטורט ישב להביא לידי גמר את ספרו. תוך שלושה חודשים ערך מחדש את הספר, (הקורא ספר זה לא יעלה בדעתו שספר עב-כרס זה נכתב בידי צעיר בן 22 תוך כמה חודשים). עם צאתו לאור של ספרו זכה לביקורת צוננת והתקבל באדישות.

בווינה, לא נותר בו לא רצון ולא כוח לחיות (חבריו שמרו מרחק ממנו, ואף לנשים לא הייתה דריסת רגל בחייו בתקופה זו, שבה גזר על עצמו פרישות מוחלטת. ברשומותיו האחרונות כתב כי "איש הגון, כאשר הוא חש בקלקלתו הגמורה, הריהו הולך מרצון לקראת המוות".

ואכן בלילה שבין ה-3 ל-4 באוקטובר 1903 שכר חדר (בבית שבו נפטר לודוויג ואן בטהובן). באותו ערב שלח מכתב אל אביו להודיע כי הוא מתאבד וכך בחדר בו שכב – ירה בעצמו.

[עריכה] יצירתו

ספרו של אוטו ויינינגר "מין ואופי" (Geschlecht und Charakter), שלא עורר תשומת לב רבה בשעת הוצאתו לאור, זכה לפרסום רב לאחר מותו, יצא לאור בעשרות מהדורות (20 בגרמנית) ותורגם לשפות רבות (לעברית על ידי צ. רודי).

במרכז יצירו עמדת שאלת המינים בכלל והאופי הנשי בפרט. שאלה זו היא תחום המחקר שלו. בספרו הוא מגלה בקיאות רבה והבנה מעמיקה בספרות האנטומית – פסיכולוגית ובספרות הביולוגית. ביסוד שיטתו עומדת תאוריה על דו מיניות. לפי דעתו באדם קיימים בו זמנית אחוזי מיניות גבריים ונשיים, אך בכל אדם האחוז משתנה. בעיני ויינינגר לאישה אין 'אני', אישיות או זהות, לא אופי ואף לא רצון. בגבר קיים ניצוץ אלוהי והוא הנפש, אך באישה ניצוץ זה חסר.

לאחר דיון בנושא המיניות מקדיש ויינינגר פרק ליהדות אותה הוא משווה עם נשיות. מכוון שתפיסת העולם של האישה שווה לזו של היהדות, מובן לדעתו שיש לעמוד גם על הזהות היהודית במחקר העוסק במין ואופי. בפרק על היהדות ויינינגר מקשר בין האישה ליהדות בנקודות דמיון. יהודים הם סרסורים מטבעם מאותן סיבות שהנשים עסוקות בשקרים ובסרסור: הצורך להתמזג, להיטמע. ליהודי בדומה לאישה אין "אני" או ערך עצמי: היהודי להוט אחר תארים , אינו מכבד את עצמו או את אבותיו. אין לו זיקה אמיתית לעברו: "העבר של היהודי הוא למעשה רק העתיד שלו". ויינינגר טוען כי הנחיתות החברתית ההיסטורית, היא לא רק עניין חברתי–היסטורי אלא היהודים, כמו הנשים, רצו בזאת.

אוטו ויינינגר הופיע ככוכב שביט בפילוסופיה ובחיי הרוח של אירופה בראשית המאה ה-20, כשהוא מפתיע בגאונותו. הספר מעיד על זה ועל כך שלא יכול היה לחיות בעולם בלתי מושלם.

[עריכה] הקשר של אוטו ויינינגר לאנטישמיות

אפשר לחלק לשתי דרכים את השימוש בדעותיו של אוטו ויינינגר מצד האנטישמים. האחת - ניצול משנתו להגדרה מדעית של האופי השלילי היהודי. הדרך השנייה היא שימוש בהתאבדותו של אוטו ויינינגר כדוגמה לשנאה יהודית עצמית ולפיכך כדוגמה לאי אפשרות הקיום המשותף בין היהודים לחברה.

הפילוסוף היהודי תיאודור לסינג, אשר נרצח על ידי הנאצים בשנת 1933, ניסה להסביר בספרו "השנאה היהודית העצמית" את יחסו של אוטו ויינינגר כלפי היהדות. לפי לסינג, אוטו ויינינגר הפך לקורבן של הרעיון, שהנפש קובעת את אופי האדם. זאת אומרת כמו בספרו של אוטו ויינינגר אשר "אישה" מקבילה "ליהודי", בשניהם במעמקי אופיים הטבעי טמון פחד והימנעות. לפי כך תכונות שליליות אפשר למצוא לא רק בפרט (INDIVIDUM), אלא גם בקבוצה ממוצא משותף או כמו שכותב ליסנג : "אף בן אדם מעולם לא שיחרר עצמו מכפייה של דמו" (לסינג, 1930, עמ' 91).

ספרו של ויינינגר היה מאוד פופולרי בתחילת המאה ה-20. הפופולריות הזאת תרמה רבות לפיתוח לרעיונות אנטישמיים בשליש הראשון של המאה. אחת מהדוגמאות הבולטות לכך היא תיאודור פריץ, כתב ומייסד הוצאה לאור אנטישמית "HAMMER", אשר חי בעיר לייפציג. פריץ השתמש רבות בקטעים "ממין ואופי" ב-"Jüdische Selbstbekenntnisse" ("חשיפה עצמית יהודית", 1929). שתי מהדורות של ספרו כללו 14 ציטוטים זהים מויינינגר. לפעמים פריץ משנה את ההקשר של הציטוטים לפי הצורך. לדוגמה, ב-1943 פריץ מנסה להשמיץ היבט השלילי של ויינינגר על האישה בהקשר ל "האישה הארית", מה שהתאים מאוד לאידאולוגיה הנאצית. הם תקפו את הרעיונות האנטי-פמיניסטיים שלו בטענה, שהרעיונות הללו חוצצים בין הגבר והאישה האריים.

אף אל פי כן הנאצים ביקרו את הגישה השוביניסטית של ויינינגר, דבר זה לא הפריע להם להשתמש בביטויים אנטי יהודים גזענים כמו:

• קשר אנתרופולוגי בין תכונות פיזיולוגיות של היהודים לאותם תכונות אצל הגזע הכושי (NEGROID) ומונגולית (Weininger 1903,405);
• ערך החיים היהודי חסר רגש ונפש, לעומת הארים (Weininger 1903 ,421);
• ההיבט היחיד אשר היהודי מוצא ברפואה הוא ההיבט הכימי ולא בטיפול בבני אדם (Weininger 1903,422 );
• היהודי אינו מאמין בדבר ואינו לוקח דבר ברצינות (Weininger 1903 ,431);
• ליהודים אין הבנה ברעיון המדינה והאזרחות (Weininger 1903 , 410-411 );
• הטענה שהטבע היהודי נובע מנסיבות היסטוריות טרגיות היא לא נכונה (Weininger (1903,413.

בספרו ויינינגר דן על "ייחודיות של יהודיות" כמצב שכלי. האידאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג ניצל את הבלבול והחוסר אכפתיות של ויינינגר כלפי זהותו היהודית כדוגמה המאפיינת את האופי היהודי. בספרו "Dietrich Eckrt : Ein "Vermächtnis (1928) רוזנברג טען שבויינינגר היהדות היא "התלכדות בלתי נראית של זבל פטרייתי ... שהתקיימה מזמן קדום והתפשטה לכל רחבי העולם ... והיא המרכיב העיקרי של הרעיון, של הטבע היהדות". בעיני רוזנברג, (ופה הוא מקביל לוינינגר) יהודי לא מסוגל לעלות למרומי הנפש של עצמו, מנגד אנשים שמוכנים להקריב עצמם למען גאולת הנפש (=הארים). הרעיון הזה רוזנברג מבטא במוסגים פסאודו-מטאפיזיים סמויים, אותו רעיון היטלר מבטא בפומבי.

הנס ינק ון פראיינוולד (Hans Jonak Freyenwald) בספרו Jüdische Bekenntnisse aus allen Zeiten und Ländern ("וידוי היהודי בכל הזמנים והארצות", 1941) הולך בעקבות פריץ ומשתמש בציטוטים והיבטים של ויינינגר. אחד מהרמזים, שמעביר פראיינוולד הוא ש"יהודים טשטשו גבולות וסוגים בין בני האדם ולכן הם נולדים כקומוניסטים" (Freyenwald,1941,417 ). זאת אומרת עם הופעת היהודים הקו המפריד בין "טוב" ל "רע" נעשה לא ברור, הוא גם משווה בין יהודים וקומוניסטים שניהם הורסים את המוסר. היטלר עשה מהיבט זה אלמנט מרכזי בבניית אידאולוגיה נציונאל–סוציאליסטית בספרו "מיין קאמפף"( "Mein Kampf") .

השימוש בויינינגר אצל הכותבים האנטישמיים היה רחב ביותר מפני שזה היה נוח. אם היהודי המשכיל, שנחשב אף לגאון בדורו, מתבטא בצורה ביזיונית, משפילה, גועלית, מחרידה, מזעזעת ובשנאה רבה כלפי המקור שבזהותו - מה מונע מאותם הכותבים להתבטא בצורה דומה? ביסוס רעיונותיו של ויינינגר בצורה מדעית הקל עליהם. לכן היה קל להעביר את המסר האנטישמי לאוכלוסייה בדרכי תעמולה וגם דרך השכלה. כאשר הנאצים השתמשו בדוגמתו של ויינינגר כדוגמה מובחרת, האידאולוגיה הנאצית הבליטה את האי יכולת של יהודי להתגבר על "דמו" בדרך של המרת דתו לנצרות. לפי העיקרון, שטמון בתורתו של ויינינגר, יהודי הממיר דתו לא מסוגל להיגאל מכוון שאין לו נפש - אין לו אופי-הוא לא יכול להשתנות. מצד אחד וינינגר המיר דתו והפך להיות פרוטסטנטי, מצד שני הוא התאבד ובכך הראה שביהודי טמון אי יכולת לשנות אופי פנימי, לכן התאבדותו היא הוכחה חד משמעית לתורתו. אי הצלחתו להשתלב, בעיני הנאצים, לא השאירה שום פתרון ליהודים להתחבר לסביבה.

[עריכה] כתביו

• Geschlecht und Charakter: Eine prinzipielle Untersuchung, 1903, Neuauflage 1997, ISBN 3-8822-1312-4
• Eros und Psyche:, Studien und Briefe, 1899 bis 1902
• Über die letzten Dinge, 1904, Neuauflage 1997, ISBN 3-8822-1320-5
• Die Liebe und das Weib, 1917.
• Taschenbuch und Briefe an einen Freund, 1919.
• Verse, Die Fackel 158: 613-21, 1923.

[עריכה] ביבליוגרפיה

• ג' בר-אור, הזיקה בין המערכת האידאולוגית (על פי משנתו של אוטו ווינינגר) לבין המערכת התמאטית בפרוזה של דוד פוגל, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, תשנ"ה – 1995
• ברנע, יוסי. "עיונים פסיכו-פוליטיים בהגותו של אוטו וינינגר, מספר הערות והסקת מסקנות לגבי הציונות ועתידה" רסלינג מס 2, יוני 1996.
• מ"י ברנר, שטפני ירש מיכל מאיר, "תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה", כרך ב, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 2000, ע"ע 25-31.
• אוטו ויינינגר , מין ואופי, בתרגום ד"ר צ' רודי, תרבות, תל אביב, תשכ"ד-1954, ע"ע 371-376.
• ג' ל' מוסה, לקראת הפתרון הסופי, תל אביב : האוניברסיטה הפתוחה תשמ"ט-1989
• יהושע סובול, נפש יהודי (הלילה האחרון של אוטו ווינינגר), אור-עם, תל אביב, תשמ"ד-1984, ע"ע 115- 122.
• ד' תומסון, אירופה מאז נפוליון, תל אביב: זמורה, ביתן, תשמ"ד, כרך ב' ע"ע 301-303.
• "משה מנדלסון" (ערך), אנציקלופדיה העברית, כ"ג, עמ' 958-962.
• S.Gilman," Jewish Self-hatred", Johns Hopkins university press, 1986, pp 1-21, 245-249.
• B.Hyaims, "Weininger and Nazi Ideology"," Jews & Gender", Tample university press, Philadelphia, 1995, pp 155-166.