ריכרד וגנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ריכרד וגנר
מלחין גרמני מהתקופה הרומנטית
תאריך לידה	22 במאי, 1813 לייפציג, גרמניה
תאריך פטירה	13 בפברואר, 1883 ונציה, איטליה

וילהלם ריכרד וַגְנֵר (22 במאי 1813 - 13 בפברואר 1883). מלחין, תיאורטיקן מוזיקה ומסאי גרמני, שתרומתו בעיקר בתחום האופרה. נודע באנטישמיות החריפה שלו, בגללה הוא מוחרם על פי רוב בישראל.

[עריכה] חייו

[עריכה] נעוריו

ריכרד וגנר נולד בלייפציג, גרמניה ב-22 במאי 1813. אביו, פקיד עירוני זוטר, מת שישה חודשים לאחר מכן, ובאוגוסט 1814 נישאה אימו לשחקן לודוויג גאייר, שאותו הכירה מתקופה בה שכר חדר בבית משפחת וגנר בהיותו סטודנט. ניטשה, שהיה בקשרי חברות עם וגנר תקופה מסוימת, היה הראשון לטעון כי לוגנר שורשים יהודיים בהפנותו אצבע לשורשיו היהודיים של גאייר. גאייר מת כשהיה וגנר הצעיר בן שש, והותיר את אימו של וגנר לגדלו לבדה. בבגרותו, היה וגנר משוכנע במידה רבה שגאייר היה אביו, וכך אף כתב במכתב לאחותו.

וגנר הצעיר שאף להיות מחזאי, והתעניינותו במוזיקה תחילתה בכוונתו להעשיר את הדרמות שתכנן לכתוב ולביים. ב-1831 החל בלימודי המוזיקולוגיה באוניברסיטה של לייפציג. בתקופה זו הושפע מלודוויג ואן בטהובן.

ב-1833, והוא בן עשרים, סיים וגנר את כתיבת האופרה הראשונה שלו, "הפיות". האופרה, המחקה בבירור את סגנונו של ובר, הוצגה רק כחצי מאה מאוחר יותר. וגנר זכה בינתיים למשרות קצרות כמנהל מוזיקלי בבתי האופרה של מגדבורג וקניגסברג, ובזמן זה כתב את "איסור האהבה" (Das Liebesverbot), המבוסס על "מידה כנגד מידה" מאת ויליאם שייקספיר. אופרה זו הועלתה על במה במגדבורג ב-1836, אבל לא זכתה להצלחה.

מאוחר יותר, בשנת 1836, נשא וגנר את השחקנית מינה פלאנר לאישה, והם עברו לריגה, שם קיבל וגנר את משרת המנהל המוזיקלי של בית האופרה המקומי. כמה שבועות מאוחר יותר, ברחה פלאנר עם קצין צבא אשר הותירה מרוששת, והיא שבה לזרועות וגנר, שניאות לקבלה בחזרה. עם זאת, היה זה אות מבשר רעות לנישואין כושלים שהסתיימו במפח נפש שלושה עשורים מאוחר יותר.

בני הזוג צברו חובות גדולים כל כך, עד שבשנת 1839 נאלצו להימלט מפני נושיהם מריגה. במהלך מנוסתם, נקלעו לים סוער בדרכם ללונדון, ומהפלגה זו שאב וגנר את השראתו להולנדי המעופף. ההסתבכות בחובות ליוותה את וגנר כל שארית חייו. בני הזוג התגוררו מספר שנים בפריז, שם התפרנס וגנר מכתיבת מאמרים ומעיבוד אופרות של מלחינים אחרים.

[עריכה] תקופת דרזדן

ב-1840 סיים וגנר את כתיבת האופרה השלישית שלו, "ריאנצי". למזלו, הסכים התיאטרון המלכותי של דרזדן בממלכת סקסוניה להציג את האופרה. ב-1842 עברו וגנר ואשתו לעיר, ו"ריאנצי" הוצגה שם וזכתה להצלחה רבה. בשש השנים שלאחר מכן התגורר וגנר בדרזדן, והתמנה לבסוף למנצח הרשמי של בית המלוכה של סקסוניה. בתקופה זו כתב והציג את "ההולנדי המעופף" ואת "טנהויזר".

שהותם של הוגנרים בדרזדן הגיעה לסיומה בשל מעורבותו הפוליטית (השמאלנית, במושגי אותם ימים) של וגנר. במדינות הגרמניות השונות הלכה והתעצמה תנועה לאומנית אשר דרשה חירויות רבות יותר ואת איחודה הפוליטי של גרמניה. וגנר היה משתתף פעיל בתנועה זו, ואירח בביתו פעילים חשובים בה, כדוגמת האנרכיסט הרוסי מיכאיל בקונין.

באפריל 1849 הגיעה המחאה נגד ממשלת סקסוניה לשיא, והמלך פרידריך אוגוסט השני פיזר את הפרלמנט. במאי פרץ מרד של ממש, ווגנר השתתף בו באופן שולי. המרד דוכא בידי כוח משולב של כוחות סקסוניים ופרוסים, והוצאו צווי מעצר נגד פעילים מהפכנים. וגנר נאלץ לברוח, תחילה לפריז, שם מצא קורת גג ופרנסה (העתקת פרטיטורות לאופרות) מידו של יהודי מומר ומלחין אופרות ידוע בצרפת של אותה תקופה בשם ג'אקומו מאיירבר (שמו המקורי: יעקב בר) ואחר כך לציריך. חבריו למרד שלא הצליחו להימלט נאסרו לשנים ארוכות.

[עריכה] גלות, שופנהאואר ומתילדה וזנדונק

את שתים עשרה השנים הבאות עשה וגנר בגלות. לפני פרוץ המרי בדרזדן השלים את האופרה לוהנגרין, ועתה הפציר בחברו פרנץ ליסט שיביא להצגתה בהיעדרו. ליסט נענה לבקשה, וניצח על הבכורה בויימאר באוגוסט 1850.

וגנר מצא עצמו עתה במצב אישי קשה, מבודד מהעולם המוזיקלי הגרמני וללא הכנסה קבועה. לטיוטות שהלחין בתקופה זו, מהן תצמח לבסוף טבעת הניבלונגים, לא היה סיכוי להיות מושמעות. אשתו מינה, שלא הייתה מרוצה מהאופרות שחיבר אחרי "ריאנצי", שקעה בדיכאון עמוק. מחלת עור שפקדה אותו הקשתה עליו את הכתיבה.

התפוקה העיקרית של וגנר בשנותיו בציריך הייתה סדרת מאמרים בולטים: במאמר מ-1849 תיאר את מושג ה-Gesamtkunstwerk, יצירת האמנות הכוללת, בה משתלבים סוגי אמנות שונים כגון מוזיקה, שירה, מחול, ציור ומופע. במאמרו "היהודים במוזיקה" (1850) השתלח באנטישמיות נטולת רסן במלחינים היהודיים, וב"אופרה ודרמה" (1851) תיאר את העקרונות האסתטיים שהכווינו אותו בכתיבת "טבעת הניבלונגים".

בשנים הבאות נתקל וגנר בשני מקורות השראה בלתי תלויים, שהביאוהו לכתיבת האופרה הנודעת טריסטן ואיזולדה. מקור ההשראה הראשון היו כתביו של הפילוסוף ארתור שופנהאואר, שאליהם חשף אותו חברו המשורר גיאורג הרווג. נסיבות חייו האישיים הקלו עליו את קבלת הפילוסופיה של שופנהאואר, המאמצת גישה פסימית ביותר על מצב הקיום האנושי. וגנר דבק בשופנהאואר כל שארית חייו, גם כששפר עליו גורלו.

אחד מרעיונותיו של שופנהאואר היה שלמוזיקה מעמד בכורה בין כל סוגי האמנות, כיוון שהיא היחידה שאינה קשורה בעולם החומרי. וגנר אימץ דעה זו, אף שעמדה בסתירה לאחד מטיעוניו הוא, במאמר "אופרה ודרמה", כי על המוזיקה באופרה לשרת את העלילה הדרמטית. חוקרי וגנר ראו בשופנהאואר את מי שהניע את וגנר לתת למוזיקה תפקיד חשוב יותר באופרות המאוחרות יותר שלו. תורתו של שופנהאואר חדרה גם אל הליבריות שכתב וגנר החל בתקופה זו.

מקור ההשראה השני של וגנר היה המשוררת והסופרת מתילדה וזנדונק. וגנר פגש בה ובבעלה אוטו בציריך בשנת 1852. אוטו, חובב נלהב של וגנר, העמיד לרשות וגנר בית באחוזתו. בשנת 1857, כבר היה וגנר מאוהב קשות במתילדה. היא מצדה, אף שהחזירה מעט מהאהבה שהמטיר עליה, לא רצתה לסכן את נישואיה, ועדכנה את בעלה בקשריה עם וגנר. בעקבות הרומן עם מתילדה, זנח וגנר את העבודה על "הניבלונגים" (אותה המשיך רק תריסר שנים מאוחר יותר), ופצח בכתיבת האופרה טריסטן ואיזולדה, המבוססת על סיפור אהבה ארתוריאני על האביר טריסטן והגבירה (הנשואה) איזולדה.

מערכת היחסים המורכבת קרסה ב-1858 כאשר מינה גילתה מכתב מוגנר למתילדה. בעקבות הריב שהתפתח, עזב וגנר את ציריך בגפו, ועבר לונציה. בשנה שלאחר מכן שב לפריז לפקח על העלאת גרסה חדשה של "טנהויזר", שנכשלה כישלון חרוץ. כל ההופעות בוטלו, ווגנר עזב בחופזה את העיר.

ב-1861 הוסר החרם הפוליטי מעל וגנר, וימי גלותו הגיעו אל קצם. הוא התיישב בפרוסיה, והחל בכתיבת אמני השירה מנירנברג (Die Meistersinger von Nürnberg). באופן מפתיע, זו היה יצירתו השמחה והאופטימית ביותר. ב-1862 נפרד וגנר סופית ממינה, אף שהמשיך לתמוך בה כספית עד מותה ב-1866.

[עריכה] בן טיפוחיו של לודוויג השני

גורלו של וגנר השתפר פלאים ב-1864, כאשר עלה לודוויג השני לכס המלכות בבוואריה והוא בן 18. המלך הצעיר, חובב מושבע של האופרות של וגנר עוד מימי ילדותו, דאג להביא את המלחין למינכן, בירת בוואריה. הוא הסדיר את חובותיו הגדולים, וקידם את העלאת האופרה החדשה של וגנר. לאחר קשיים גדולים שהתגלעו בחזרות, הועלתה הבכורה של "טריסטן ואיזולדה" בתיאטרון המלכותי של מינכן ב-10 ביוני 1865 וזכתה להצלחה אדירה.

בינתיים הסתבך וגנר ברומן נוסף, הפעם עם קוזימה פון בילוב (Cosima von Bülow), אשתו של המנצח הנס פון בילוב, אחד ממעריציו הגדולים ביותר של וגנר ומי שניצח על הבכורה של "טריסטן". קוזימה עצמה הייתה בתו מחוץ לנישואין של פרנץ ליסט, וצעירה מוגנר ב-24 שנים. באפריל 1865 ילדה לוגנר בת מחוץ לנישואין, שזכתה לשם איזולדה. הרומן הלא-סודי ביניהם הביא לשערורייה במינכן, וחנו של וגנר סר בעיני בכירים בחצר, שחשדו בהשפעתו המזיקה על המלך. בדצמבר 1865, אולץ לודוויג להרחיק את וגנר ממינכן. לודוויג, הידוע באישיותו התמהונית, אף שקל לוותר על כס מלכותו כדי להצטרף לוגנר הנערץ עליו בגלות, אך וגנר הניאו מכך.

לודוויג שיכן את וגנר בווילה על גדות אגם לוצרן, שם השלים את Die Meistersinger, אשר הועלתה לראשונה במינכן ביוני 1868. באוקטובר, התגרשה לבסוף קוזימה מבעלה, וב-25 באוגוסט 1870 היא ווגנר נישאו. בדצמבר אותה שנה הלחין וגנר את "אידיליית זיגפריד" לכבוד יום הולדתה של קוזימה. נישואין אלו נמשכו עד למותו של וגנר. בנוסף לבתם איזולדה, נולדה להם בת נוספת, אווה, ובן בשם זיגפריד (גיבור במיתולוגיה הגרמנית ומגיבורי ה"ניבלונגים").

בוילה על גדות האגם פגש וגנר ב-1869 לראשונה את הפילוסוף פרידריך ניטשה שהיה במהרה לחברו הטוב. לרעיונותיו של וגנר נודעה השפעה ברורה על ניטשה, שהיה צעיר ממנו ב-31 שנים. ספרו הראשון של ניטשה, "הולדת הטרגדיה", הוקדש לוגנר. חברותם עלתה לבסוף על שרטון, כאשר ניטשה הלך והתפכח מהיבטים שונים במחשבתו של וגנר, כגון הפציפיזם והאנטישמיות שלו. בכתביו "פרשת וגנר" (1888) ו"ניטשה נגד וגנר" (1888) הציג ניטשה את וגנר כדקדנטי ומושחת, ואף התנער מהערצתו המוקדמת למלחין.

[עריכה] ביירוית

בית האופרה של וגנר בביירוית

בחיק משפחתו החדשה יכול היה וגנר עתה להפנות את מרצו להשלמת "טבעת הניבלונגים". וגנר רצה שהמחזור השלם יוצג בבית אופרה חדש, שיתוכנן במיוחד למטרה זו.

ב-1871 בחר בעיר הקטנה ביירוית לשכן בה את בית האופרה החדש. בני הזוג עברו לשם בשנה שלאחר מכן, ואבן הפנייה נורתה. כדי לגייס כספים לבנייה, הוקמו במספר ערים "חברות וגנר", והוא עצמו החל במסע גיוס כספים ברחבי גרמניה. גיוס הכספים הושלם רק הודות למענק גדול של המלך לודוויג בשנת 1874.

בית האופרה נחנך באוגוסט 1876, בהצגת הבכורה של מחזור "טבעת הניבלונגים", בנוכחות רשימה ארוכה של אישים: הקיסר וילהלם השני, פדרו השני קיסר ברזיל, לודוויג השני פטרונו של וגנר (שהשתתף בחשאי), בני אצולה רבים, וכן מלחינים בולטים כדוגמת אנטון ברוקנר, אדוארד גריג, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ופרנץ ליסט.

מבחינה אמנותית הייתה הבכורה הצלחה מסחררת. אבל מהבחינה הכספית היא הייתה אסון של ממש. וגנר ויתר על תוכניתו לערוך פסטיבל דומה בשנה שלאחר מכן, ונסע ללונדון לגייס כספים לכיסוי הגירעון.

[עריכה] השנים האחרונות

ב-1877 החל וגנר בעבודה על האופרה האחרונה שלו, "פרסיפל". הלחנתה דרשה ארבע שנים, במהלכן פרסם שורת מאמרים ריאקציונריים אודות דת ואמנות, שהלכו והקצינו.

העבודה על פרסיפל הושלמה בינואר 1882, ולכבודה נערך בביירוית פסטיבל שני. אחרי סדרה קשה של התקפי אנגינה, הופיע וגנר לפסטיבל זה כשהוא חולה מאוד. במהלך ההצגה השש-עשרה והאחרונה של "פרסיפל" ב-29 באוגוסט, נכנס בחשאי לבור התזמורת בזמן המערכה השלישית, לקח את שרביט הניצוח מהמנצח הרמן לוי, וניצח על סוף היצירה.

לאחר הפסטיבל עברה המשפחה למשך החורף לוונציה. ב-13 בפברואר 1883 מת וגנר מהתקף לב. גופתו הושבה לביירוית והוא נקבר בגן הווילה שלו בעיר, הקרויה Wahnfried ("חופש משיגעון").

[עריכה] יצירתו

[עריכה] האופרות

מורשתו האמנותית העיקרית של וגנר היא האופרות שכתב. את אלו ניתן לחלק באופן גס לשלושה חלקים:

האופרות המוקדמות הן "הפיות", "איסור האהבה" ו"ריאנצי", ואלו כמעט ואינן מבוצעות בימינו.
האופרות מתקופת הביניים נחשבות לטובות בהרבה, ועמן נמנות "ההולנדי המעופף", "טנהויזר" ו"לוהנגרין".
האופרות מהתקופה הבוגרת של וגנר: הראשונה בהן נחשבת "טריסטן ואיזולדה", שיש הרואים בה את פסגת יצירתו. היצירה שלאחריה היא "אמני השירה של נירנברג" (Die Meistersinger von Nürnberg), הקומדיה היחידה שכתב מלבד "איסור האהבה", ואחת האופרות הארוכות ביותר שעדיין זוכות לביצוע. עוקבת לה "טבעת הניבלונגים", שהיא מחזור של ארבע אופרות המתבססות על המיתולוגיה הנורדית. הצגת ה"טבעת" כולה אורכת כ-14 שעות, והיא כונתה יצירת האמנות השאפתנית ביותר שנוצרה אי פעם. האופרות הכלולות בה הן "זהב הריין" (Das Rheingold), "הוולקיריות" (Die Walküre), "זיגפריד" (Siegfrid) ו"דמדומי האלים" ( Götterdämmerung). האופרה האחרונה של וגנר, "פרסיפל", היא יצירה מהורהרת המבוססת על האגדה הנוצרית של הגביע הקדוש.

באמצעות האופרות שהלחין ומאמריו התיאורטיים, נודעה לווגנר השפעה בולטת במדיום האופראי. הוא צידד בצורה חדשה של אופרה שאותה כינה "דרמת מוזיקה", בה משתלבים יחדיו כל האלמנטים המוזיקליים והדרמטיים. כדי להגשים תוכנית זו העניק וגנר לתזמורת תפקיד דרמטי שאינו נופל מזה של הזמרים. כוח ההבעה של התזמורת מועצם באמצעות שימוש בלייטמוטיבים, קטעים מוזיקליים המייצגים דמות מסוימת או אלמנט בעלילה, ואשר שזירתם יחד והתפתחותם המורכבת מאירים את התקדמות העלילה.

בניגוד למלחיני אופרה אחרים, אשר הותירו לרוב את מלאכת כתיבת הליברית לאחרים, כתב וגנר את הליברית בעצמו. העלילות אצלו מבוססות לרוב על מיתוסים ואגדות אירופאיים.

הסגנון המוזיקלי של וגנר נחשב בדרך כלל לפסגת הזרם הרומנטי, בשל העיסוק חסר התקדים ברגש ובהבעתו. הוא החדיר רעיונות חדשים בתחום ההרמוניה והמבנה, ובכללם כרומטיות קיצונית. ב"טריסטן ואיזולדה" בחן את גבולות מערכת הסולמות המוזיקליים הרגילה, וסלל בכך את הדרך לאטונליות של המוזיקה במאה ה-20. היסטוריונים אחדים של המוזיקה אף רואים את "טריסטן ואיזולדה" כתחילת המוזיקה הקלאסית המודרנית.

[עריכה] יצירתו הלא-אופראית

וגנר כמעט שלא כתב מוזיקה לא-אופראית. בין יצירותיו הלא-אופראיות נמנות סימפוניה אחת מגיל 19, אוברטורות אחדות, מחזור השירים "שירי וזנדונק", כוראל ויצירות לפסנתר. מבין אלו המבוצעת תדיר ביותר היא "אידיליית זיגפריד", יצירה קאמרית שכתב ליום הולדתה של אשתו השנייה, קוזימה. האידיליה שואבת כמה מוטיבים ממחזור הניבלונגים.

לאחר שכתב את "פרסיפל", תכנן וגנר ככל הנראה להקדיש את מרצו להלחנת סימפוניות. ואולם, עד יום מותו לא הותיר אחריו יצירה משמעותית בתחום זה.

האוברטורות (פתיחות) וקטעי התזמורת מהאופרות הבוגרות של וגנר מנוגנות מדי פעם כקטעי קונצרט. וגנר עיבד אותם למטרה זו כך שלא יסתיימו באופן פתאומי.

קטע "מקהלת הכלה" מתוך האופרה "לוהנגרין" מוכר ביותר ומנוגן לעתים תכופות בחתונות, בעיקר בארצות הברית, שבה הוא מושר למלים "Here comes the bride / all dressed in white".

[עריכה] יצירות אחרות

וגנר היה כותב פורה ביותר, והותיר אחריו מאות ספרים, שירים ומאמרים, וכן התכתבות עניפה. כתביו מקיפים מגוון רחב של נושאים, בהם פוליטיקה, פילוסופיה וניתוחים מעמיקים (ואף סותרים) של האופרות שלו. כתבים בולטים הם "אופרה ודרמה" (1851), מאמר תיאורטי על האופרה, ו"היהדות במוזיקה" 1850, כתב האשמה אנטישמי חריף נגד מלחינים יהודים, הטוען כי היהודים כעם, בשל היותם בגלות, הם תלושים ולכן אינם מסוגלים ליצירה אותנטית. כן פרסם אוטוביוגרפיה, "חיי" (1880).

וגנר אחראי לכמה חידושים תיאורטיים שפותחו בבית האופרה של ביירוית, שנבנה במיוחד להעלאת האופרות שלו. ביניהם החשכת האודיטוריום במהלך המופע, והסתרת התזמורת ב"בור", הרחק מעין הקהל. בביירוית מתקיים פסטיבל ריכרד וגנר השנתי, המושך אליו אלפי חובבי אופרה מושבעים מדי קיץ.

[עריכה] האנטישמיות, הנאציזם ווגנר

תדמיתו של וגנר בעיני הציבור במהלך המאה ה-20 התמקדה באנטישמיות שלו, בעיקר בשל אימוץ המוזיקה שלו בידי גרמניה הנאצית. "סנדק הנאציזם", הגדירו ההיסטוריון יעקב טלמון.

וגנר הפיץ דעות אנטישמיות רבות במהלך חייו, בשיחותיו ובמספר כתבים פרי עטו. הוא שב והוקיע את היהודים, במיוחד את המוזיקאים היהודים, כגוף זר ומזיק בגרמניה, וקרא לגירושם ולנטישת התרבות היהודית. מספר חוקרים אף טוענים כי האופרות שלו מכילות מסרים אנטישמיים, אבל טענה זו שנויה במחלוקת. מקור המחלוקת בעובדה כי אין באופרות של וגנר אזכורים ליהודים ויהדות, קריקטורות או שטנה גלויה כלפי יהודים.

מאמרו האנטישמי המרכזי והשערורייתי ביותר של וגנר, הוא "היהדות במוזיקה", שפורסם בNeue Zeitschrift לראשונה בשנת 1850 תחת שם העט K. Freigedenk ("החפשי בדעותיו"). המאמר מתיימר להסביר את "חוסר האהדה בציבור" למלחינים ממוצא יהודי דוגמת פליקס מנדלסון-ברתולדי וג'אקומו מאיירבר. וגנר הסביר כי העם הגרמני דוחה את היהודים בשל צורתם והתנהגותם השונות, קולותיהם ה"צווחנים, החורקים, המזמזמים", וכי "על אף כל שנאמר ונכתב בזכות האמנציפציה ליהודים, תמיד חשנו באופן אינסטינקטיבי דחייה עזה מפני מגע ממשי איתם". טענתו ה"עניינית" העיקרית היא שהיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)". מעניין לציין כי אף שאין כיום מי שחולקים על זיהויו של וגנר כשונא יהודים, היו בעבר מי שניסו להציגו כפילושמי ובכך בקשו ליצור סוג של ריהביליטציה למלחין (למשל ההיסטוריון הגרמני Westrnhagen שכתב זמן קצר אחרי מלחמת העולם השניה).

פרסומה הראשוני של הכתבה משך תשומת לב מעטה, אבל משפרסם אותה וגנר תחת חתימת ידו בחוברת בשנת 1869 עוררה מספר מחאות בזמן הצגת האופרה Die Meistersinger.

בסופו של מאמרו "היהודים במוזיקה", כתב כי "ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם -- Der Untergang". אף שרבים ייחסו לו במונח שצוין לעיל בשפה הגרמנית כוונה להשמדה פיזית של היהודים (כגון החוקר האמריקאי Paul Laurence Rose), ייתכן כי הכוונה במאמר היא השמדת היהדות כדת וכתרבות והמרתם של היהודים לנצרות (כך גרס למשל ההיסטוריון יעקב כ"ץ). וגנר צידד בהיטמעות היהודים בתוך התרבות הגרמנית, כך שהשפעתם ה"זרה" תיפסק.

למרות כתביו האנטישמיים, היו לוגנר כמה חברים יהודים. הבולט בהם היה הרמן לוי, יהודי דתי שוגנר בחרו לנצח על הבכורה של פרסיפל, האופרה האחרונה שלו. בתחילה רצה וגנר שלוי ייטבל לנצרות לפני שינצח על הבכורה, אבל חזר בו מכוונתו. לוי היה חבר קרוב של וגנר, ואף נתבקש להיות בין נושאי ארונו.

האנטישמיות של וגנר לא הייתה חריגה בקונטקסט של תקופתו וסביבתו. רעיונות אנטישמיים היו נפוצים בעולם הרעיונות של המאה ה-19, ונישאו בפי אינטלקטואלים שונים.

וגנר היה חותנו של יוסטון סטיוארט צ'מברליין ,אנגלי שהיה ממבשרי האנטישמיות הגרמנית החדשה ,ושהיה חבר בחוג ימני קיצוני ,שהוקם לאחר מותו של וגנר ב-1883 .חוג זה, שנודע בשם "חוג ביירוית" , אומץ בידי קוזימה אשתו של וגנר , שהייתה אנטישמית חריפה במיוחד. לאחר מות קוזימה ובנם של בני הזוג, זיגפריד, בשנת 1930, נפל ניהול פסטיבל וגנר השנתי על כתפיה של ויניפרד, אלמנתו של זיגפריד, שהייתה חברה קרובה של אדולף היטלר. היטלר מצדו היה חובב של המוזיקה של וגנר, אשר נוגנה לעתים תכופות בכנסים של המפלגה הנאצית. חוקרים אחדים טענו כי רעיונותיו של וגנר, ובמיוחד האנטישמיות שלו, השפיעו על האידאולוגיה הנאצית, אבל הדעות עודן חלוקות. היבטים רבים במשנתו של וגנר לא מתיישבים היטב עם הנאציזם, כמו למשל הפציפיזם והקריאה להיטמעות היהודים בחברה הגרמנית.

[עריכה] החרם על יצירותיו בישראל

בשל ההקשר הנאצי שדבק ביצירתו לאחר מותו דרך משפחתו וקשריה עם המפלגה הנאצית, ובשל האנטישמיות החריפה שלו, יצירותיו של וגנר לא נוגנו בפומבי בישראל. על אף ששודרו בערוצים ממלכתיים, נסיונות להשמיע את וגנר בהופעות פומביות נתקלו בישראל במחאה, בעיקר מצדם של ניצולי שואה.

ב-27 באוקטובר 2000 החליטה התזמורת הסימפונית של ראשון לציון לנגן את יצירתו של וגנר, "אידיליית זיגפריד", לאחר שבית המשפט העליון דחה עתירה שדרשה ממנו למנוע את נגינת היצירה. כבר בתחילת היצירה, ישראלי מבוגר כבן 80, יליד פולין, אשר משפחתו נספתה בשואה, הוציא רעשן והחל להשתמש בו כמחאה על הנגינה. האיש הוצא בכוח מן האולם למקום בו הפגינו אנשים נוספים, ונגינת היצירה חודשה. מספר אישי ציבור בחרו לצאת מהאולם בעת שיצירתו של וגנר נוגנה. אחרים, ובהם שופטות בית המשפט העליון עדנה ארבל ודורית ביניש, נשארו באולם.

לאחר שדניאל ברנבוים ניצח בשנת 2001 על פרק מתוך "טריסטן ואיזולדה" כהדרן בקונצרט בפסטיבל ישראל, קראה ועדה של הכנסת להחרמתו של המנצח, והיה צורך לבטל את הצגתה המתוכננת של האופרה "הוולקיריה".

יש המייחסים צביעות מסוימת להחרמת המלחין בישראל, משום שיצירותיהם של מלחינים כמו קארל אורף, שהיה המלחין הרשמי של הרייך השלישי, ושל ריכרד שטראוס, שהיה "נשיא לשכת המוזיקה של הרייך", מושמעות ומנוגנות בישראל. עם זאת, גם שטראוס היה מוחרם בישראל עשורים רבים, ורק בשנת 1990 נפגע החרם כאשר התזמורת הסימפונית של ראשון לציון ניגנה את יצירתו לראשונה, ובמשך שנים רבות פנתה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת לתזמורת בבקשה להפסיק את הנגינה בשל פגיעה בניצולי שואה.

[עריכה] לקריאה נוספת

זמנים, גיליון 79, ואגנר ומה שמסביב לו, הרצאות שנישאו בכנס על ריכרד וגנר שנערך באוניברסיטת ת"א, בנובמבר 2001.
חזי שלח ורנה ליטוין, מי מפחד מריכארד ואגנר, הוצאת כתר, ירושלים 1984.
יעקב כ"ץ, ריכארד ואגנר בסבך האנטישמיות, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים 1986.
Paul Laurence Rose, German Question/Jewish Question: Revolutionary Antisemitism from Kant to Wagner, Princeton NJ: Princeton University Press 1992.
Curt Von Westernhagen, Wagner, Cambridge University Press 1981.