בנק אנגלו-פלשתינה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בנק אנגלו-פלשתינה שכונה במקור אַפַּ"ק ("אנגלו-פלשתיין קומפני", חברת אנגלו-פלשתינה) נוסד ב־27 בפברואר 1902 בלונדון והיווה את אחד המוסדות העיקריים של היישוב בסוף תקופת האימפריה העותמאנית ובתקופת המנדט הבריטי. במהלך תקופה זו היווה הבנק את המוסד הפיננסי המרכזי של היישוב . ההסתדרות הציונית העולמית באמצעות אוצר התיישבות היהודים הייתה בעלת השליטה בבנק והיא השתמשה בו למימון המשק הארץ-ישראלי. במהלך השנים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל שימש הבנק כבנק מרכזי ושמו שונה ב־1951 לבנק לאומי - השם בו הוא מוכר כיום.
תוכן עניינים |
[עריכה] צעדים ראשונים
אַפַּ"ק ("אנגלו-פלשתיין קומפני", חברת אנגלו-פלשתינה), נוסדה ב־27 בפברואר 1902 בלונדון כדי "לפתח ולטפח יוזמה עסקית בתעשייה, בנייה, חקלאות, תשתיות ועוד"[2]. הבנק נוסד בהתאם לחזונו של בנימין זאב הרצל.
הסניף הראשון של הבנק נפתח ברחוב יפת ביפו בשנת 1903, ולמנהלו מונה זלמן דוד ליבונטין. הסניף הראשון נפתח ביפו, עיר החוף החשובה בארץ - תנועת האוניות הבינלאומית התרכזה בעיקר בנמל יפו (נמל חיפה נפתח רק בשנת 1933), כמו כן יפו הייתה המרכז המסחרי של המושבות ביהודה. כך יכול היה היישוב היהודי לקבל שירותים בנקאיים מבנק שהיה ערוך למענו [3].
עסקיו התנהלו בפרנקים צרפתיים, כמקובל ביישוב היהודי, אך מאזנו שפורסם בלונדון היה נקוב בלירות שטרלינג. בשנת 1902 הסתכם מאזנו ב־58,000 ליש"ט. הונו העצמי עלה מ־39,000 ליש"ט בסוף 1903 ל־106,400 ליש"ט, כעבור עשר שנים.
[עריכה] התנועה הציונית והבנק
לפי המדיניות של ליבונטין, אשר אומצה על ידי הבאים אחריו וזכתה לאישור מוסדות התנועה הציונית, לא היה כל קשר ישיר בין ההסתדרות הציונית לבין הבנק. הבנק פעל ממניעים ציוניים: קנה קרקעות, ממן בנית יישובים עירוניים וחקלאיים וסייע לתעשיה. יחד עם זאת, פעילותו הבנקאית הייתה מבוססת על מקצועיות אשר מטרתה להבטיח את אימון הציבור בבנק שהוא "אבן היסוד" לפעולתו של בנק מסחרי. התוצאה הייתה כי במשבר הבנקים בארץ ישראל בשנת 1933 לא רק שאפ"ק נשאר הבנק היחידי שנשאר פתוח לציבור אלה גם הושיט סיוע לבנקים האחרים (בנק מרכזי לא פעל באותם הימים).
כאמור, הקשר היחידי עם ההסתדרות הציונית היה דרך המועצה של אוצר התיישבות היהודים. ה"מועצה" נדרשה לאשר החלטות אחדות של מועצת המנהלים של הבנק, כמו החשבונות התוצאתיים התקופתיים ומינוי מנהלים ומבקרים לבנק. לשני ה"גוברנורים" שנבחרו מטעם המועצה הייתה זכות "וטו" בנושאים מסוימים, כמו מתן אשראיים ללקוחות בסכומים חריגים. אלו ואלו לא היו עסקנים ציוניים פעילים. הם נבחרו לתפקידם רק לאחר סיום כהונתם הציבורית.
[עריכה] פתיחת סוכנויות לבנק
לאחר פתיחת המשרד הראשון ביפו החלה פעילות נמרצת של פריסה סניפית. שנה לאחר מכן נפתח סניף בירושלים, יותר משיקולים לאומיים מאשר שיקולים כלכליים - ירושלים הייתה מרכז הארץ: מושב מוסדות הממשלה ומושב הפחה ופקידיו. כמו כן היוותה ירושלים מרכז כספים גדול שכן בה נערך המסחר בשיקים הבאים מחו"ל עבור מוסדות החלוקה.
ליבונטין הכיר בפוטנציאל המסחרי של מוסדות הצדקה. לפי חישוביו היה התקבולים השנתיים 5 מיליון פרנק (לשם השוואה אדמות שכונת אחוזת בית בתל אביב שנרכשו עלו 6% מסכום זה).
ביולי 1906 נפתח סניף שלישי בבירות. באותם הימים, ימי האימפריה העותומנית היו סוריה, ארץ ישראל ולבנון יחידה מדינית אחת. בירות שימשה כמטרופולין המסחרי של ארץ ישראל, משום שהיה בה נמל ראוי - כמו באלכסנדריה במצרים, אוכלוסייה עתירת ניסיון פיננסי ומסחרי ותושבים יהודים רבים.
ליבונטין כותב:
| מיום שייסדנו סניפנו בבירות, פסקו הבנקים באירופה להביט עלינו כאל מוסד צדקה והתחילו להתיחס אלינו כאל בנק. | ||
באמצעות הסניף בבירות ניתן היה להשקיע בעיר המסחר את כספי הבנק בזמנים המתאימים לכך.
בשנת 1907 נפתח סניף הרביעי בחברון, בשנת 1909 סניף חיפה, בשנת 1910 סניף צפת ובשנת 1913 סניף טבריה - סך הכול שבעה סניפים. ערב מלחמת העולם הראשונה נפתח סניף בעזה. לליבונטין היו תוכניות לפתוח סניף גם בדמשק וברחבי סוריה.
רשת סוכניות הבנק לא יכלה לסייע די למתיישבים במושבות. ליבונטין הקים מוסד, אשר בתקופה לאחר מכן הפך להיות חשוב: "קופות מלווה". כל חבר הפקיד בקופה כל חודש סכום קבוע. והיה, אם החבר היה מתמיד בחסכונו הוא יכל לבקש הלוואה. אפ"ק. העמיד לרשות הקופות מאמצעיו. לוועד האגודה הייתה דעה מייעצת אבל ההחלטה הייתה בידי הבנק. בסוף 1913 היו באגודות 1833 חברים.
[עריכה] עולם המסחר בא"י
ליבונטין נוכח לדעת כי בקרב תושבי הארץ אין הבנה ברורה למהות האשראי הבנקאי. ה"בטחונות" עליהם התבססו המלווים לא היו אלה המוסכמות בעולם המערבי (שלושת "C": ה"Capital, Character, Capacity"). העקרון היה "אומץ רוחו וגבורתו של המלווה". גבר אלים היה נותן הלוואות בהיותו בטוח בכוח אגרופיו ובשוחד לשלטון התורכי. ליבונטים מספר כי אפילו הבנק הגרמני שעבר לפניו היה נותן אשראי למספר מוגבל של סוחרים לתקופה קצובה וסומך על ה"קונסולים" שיסייעו לו לגבות את החוב.
המושל התורכי ביקש אשראי מהבנק. ליבונטין אישר סכום לא גדול. כבטחון, המושל שעבד את הכנסותיו בחברון. וכך שנאספו המיסים מרועי הצאן בחברון, ישב אחד מפקידי הבנק במקום וקיבל את הכנסות הממשלה לפרעון החוב. עם פתיחת ה"בנק העותומני" בירושלים יכל ליבונטין לטעון "כי אין לנו להכנס לגבולי עסקי הבנק הזה". הוא השתדל לגבות את החוב המגיע לבנק וחדל להלוות להם כספים.
לתושבים היהודים הוא הילווה בשיטה הבאה: למגדלי הגפנים עד קבלת היבול במשכנתא על הכלים ועל היין, למתיישבים האחרים במשכנתא על התבואות ולסוחרים יהודים במשכנתא על נפט המובא למכירה. כך יכלו להפסיק את הנוהל של הסרסורים: "15 תמורת 10", על כל עשר מטבעות שניתנו בעת הזריעה, החקלאיים נדרשו לשלם 15 מטבעות בעת האסיף או למכור את אדמתם.
[עריכה] טיפוח העובדים
ליבונטין הבין כי הפעלתו של הבנק החדש תלויה בראש וראשונה בצוות אשר יעבוד בו. הוא הצליח לשלב בעמדות מפתח בבנק משפחות מבוססות ומוערכות בארץ : מני, אלישר, ריבלין, סלונים, שלוש, ארווץ וחסון. משפחות אלה, שהיו בעל מעמד והשפעה ביישוב היהודי בארץ ישראל, היו שותפות להכרעות הניהוליות בבנק ובני המשפחות האלה היוו את הצמרת הניהולית של הבנק עד הקמת המדינה. אשר לצוות העובדים, לבונטין הקדיש תשומת לב מיוחדת להכשרתם לתפקידם. משמעות המושג "הפקיד" הן בישוב הישן והן במושבות החדשות לא היה חיובי. עליו היה לגרום לשינוי על ידי הצגת פקיד מסוג חדש.
ראשית, הוא קבע כי השפה המדוברת והכתובה בתוך כתלי הבנק תהיה העברית. הוא חיבר מילון למונחי הבנק, כאשר חלק מהמושגים היו בלועזית, בכתב עברי, אך ההסבר כולו היה בעברית. במציאות בה דברו: אידיש, לאדינו וערבית, האחד עם השני, היה בזה חידוש. שנית, הוא חיבר חוברת בשם " ספר השימוש". בה הסביר את עקרונות החשבונאות , כיצד ניתן השרות הבנקאי ללקוח, כללי התנהגות לפקיד וחובות וזכויות העובד. בין השאר, הפקיד נדרש להימנע מביצוע כל עסק פרטי ומתן ערבויות אישיות , אפילו לקרובי משפחתו. ואחרון, על מנת שיוכל לדרוש מהעובד את מה שהוא ציפה ממנו הוא דאג לזכויות: משכורת יקבל הפקיד בראשית החודש. כך לא יזדקק להלוואות, אפילו לא מהמכולת. הוא הקים "קופת תגמולים" הראשונה בארץ: הבנק והעובד נדרשו להפריש לקופה סכום קבוע כל חודש. כאשר העובד לא יכל לעבוד יותר, מסיבות מחלה או פרש מחמת גילו, הקופה שילמה לו את שכרו. על מנת למנוע דאגה ממנו, נקבעה גם תקופה, אשר לאחריה יחשב העובד לקבוע.
כתוצאה מכך, הפקיד דיבר עברית, ידע את עבודתו ונהנה מתנאי עבודה מיוחדים במינם. לא פלא שלא חסרו לבנק פקידים מקצועיים, אשר הביאו לו כבוד ונמנעה התחלופה הפוגעת בסודיות הבנקאית. עקרונות אלה נשמרו בבנק במשך עשרות בשנים. בתום עשור לפעילות הבנק מנה צוות העובדים 70 פקידים ומנהלים.
[עריכה] רכישת הקרקעות
הבנק היה המוסד הציוני הראשון בארץ. בראשו עמד לא מומחה בנקאי סתם, כי אם איש מהיישוב. התוצאה הייתה שהבנק החל בפעולות של קניית קרקע ברחבי הארץ. אחד מעוזריו הראשיים של ליבונטין היה "אליהו ספיר" - איש מומחה ומנוסה בחוקי הארץ ובמנהגיה, "ונטייה עזה בנפשו לגאולת הארץ".
וכך בוצעו הרכישות המקומות הבאים: אדמת בית-ערף ליד לוד, לימים בן שמן. בו נטע יער הרצל והוקמה חוה חקלאית. נקנתה אדמת חולדה וגם עליה נוסדה חווה חקלאית. אדמת פיג'ה נמכרה ועברה לידי אנשים פרטיים בפתח תקוה. במקום בו הירדן יוצא מהכנרת נרכשה אדמת כפר דליקה וכפר אום-גונה. על אדמתם הוקמה דגניה והחווה כנרת. קניות נוספות היו במקומות: רחובות, גדרה, נס ציונה, באר יעקב, כפר תבור וכפר חיטים. רכישה גדולה במיוחד תוכננה באזור צפונית מים המלח ה"ג'פתליק", בקעת הירדן היום, במטרה להקים במקום התיישבות אשר תנצל את מרבצי ים המלח. אשר לאדמות העיר תל אביב המימון בא מהקרן קיימת לישראל אך זו קבלה את ערבות אפ"ק. להחזר ההלוואה מהקונים.
לליבונטין היו תוכניות ענפות, לרכוש אדמות ברחבי ארץ ישראל ב"גבולות ההבטחה" כל עוד לא היו מיושבות. כך תכנן התיישבות בחצי האי סיני ואף מימן סקר מקיף על כך. היו לו תוכניות רכישה מקיפות בעבר הירדן ובסוריה. ליבונטין ראה את מרחבי האימפריה העות'מאנית - "מחוז סוריה וארץ ישראל" - כמקום פוטנציאלי להתיישבות יהודים.
[עריכה] הליך חוקי במלחמת העולם הראשונה
בימי מלחמת העולם הראשונה הבנק הנפיק אמצעי תשלום לציבור. היה מחסור במזומנים והבנק החליט להוציא שיקים רשומים . היו אלה שיקים פרטיים, בסכומים נקובים של 5 עד 100 פרנק, אשר עליהם הייתה חותמת וחתימה מאושרת של הבנק. כאשר המוטב על השיק הסב אותו, השיק הפך למוכ"ז. בפועל, השיק היה לשטר כסף לכל דבר. השיקים הרשומים התקבלו ברצון וכובדו על ידי האוכלוסייה היהודית והלא-יהודית. בגמר המלחמה נפדו השיקים על ידי הבנק בערכם הנקוב. [4]
על מידת האמון שרכש הציבור לבנק תעיד העובדה כי חלפני הכספים היו מוכנים להמיר את השיק הרשום לזהב בשיעור 90 אחוז מערכו - הישג שכמוהו לא הגיעו אפילו שטרות הכסף של מדינות אירופה.
עוד נציין, כי מדובר בשיק משוכים על בנק מסחרי, הרשום בבריטניה, שהיתה, באותם הימים, במצב מלחמה עם תורכיה. הסכומים היו נקובים בפרנקים צרפתיים, כמקובל בימים ההם בעוד ההילך החוקי באימפריה העותמנית הייתה הלירה התורכית.
בתום המלחמה תושבי הארץ, אשר העדיפו שטרות נייר של האימפריה הצארית, האיפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הגרמנית הפסידו את השקעתם.
[עריכה] בימי טרום המדינה
תקופת המנדט הבריטי, טרום הקמת מדינת ישראל הייתה תקופת הפריחה של בנק אנגלו פלשתינה. הוא היה הבנק הגדול, היציב והמכובד של היישוב היהודי בארץ ישראל. מנהליו היו שותפים להתייעצויות בנושאים כלכליים ופיננסיים. למעשה, היה שותף לכל פרויקט כלכלי חשוב: הסוכנות היהודית, חברת החשמל, מקורות, מפעלי ים המלח, סולל בונה, מלונות, מפעלי תעשיה. שיפוטם הפיננסי של מנהלי הבנק קבע במידה רבה את גורל המפעלים. בשנת 1934 הוקמה הבורסה לניירות ערך בתל אביב, אשר נקראה אז " לשכת החליפין" - בחסות מלאה של הבנק. כאשר המוסדות הלאומיים רצו לגייס מילוות מהציבור, הבנק ניהל את גיוס הכספים מהחברות העיסקיות ומהציבור הרחב. רק בתחום הממלכתי: הנפקת מטבע וניהול חשבונות הממשלה הייתה האחריות בידי בנקים אחרים: בימי השלטון התורכי בידי "הבנק העותומני" ובימי השלטון הבריטי בידי "בנק ברקליס".
בשנת 1915 ניהולו של הבנק עבר בפועל לידיו של עוזרו של ליבונטין, אליעזר הופיין, שהיה אזרח הולנדי, מדינה ששמרה על נייטרליות במלחמת העולם הראשונה. תרומתו העיקרית הייתה בשמירת נכסי הבנק, אשר למרבה הפלא התגלה כי ערכם עלה בזמן המלחמה. ב־1 בינואר 1925 מונה אליעזר הופיין, למנהל הכללי של הבנק. לקראת סוף שבת 1930 שונה שמו של הבנק לבנק אנגלו-פלשתינה.
בשנת 1933 עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. הבנק נדרש לפעול לחילוץ מהיר ויעיל של הון יהודי. יהודים מגרמניה שהתכוונו לעלות לארץ הפקידו את כספם ב"חברת נאמנות". באמצעותם נרכשו בגרמניה חומרי גלם וסחורות לתעשיינים - התמורה הופקה בחברת "העברה". כך הגרמנים יכלו לגבור על חרם המסחרי חלקי שהיה עליהם והיהודים יכלו להוציא את רכושם מגרמניה. חסרון אחד היה לכך - הפעולות בוצעו בשער חליפין לא ריאלי.
מלחמת העולם השניה איימה על קיומו ענף ההדרים, אשר היה בעל חשיבות מיוחדת למשק הארץ-ישראלי. פסק יצוא פרי ההדר לאירופה. השוק הבריטי קלט רק מיצים. במקביל, צבא בריטי גדול הגיע למזרח התיכון לשם הגנה על תעלת סואץ. הצבא נזקק למוצרי מזון ומוצרי תעשיה . שנים אלה היו שנות פריחה ל"התעשיה הארץ-ישראלית". הבנק הקים שני מוסדות ייעודיים: "אוצר לתעשייה" - כיום "לאומי לתעשייה" שיעודו הזרמת אשראי לטווח ארך לתעשיינים והשני "אוצר לחקלאות" - כיום "לאומי לחקלאות" שנועד להזרים אשראי לבנייה כפרית ולמשקים חקליים פרטיים. שניהם הוקמו בשתוף פעולה ובמימון תומך של הסוכנות היהודית.
בשנת 1947 מונה אהרן ברט למנכ"ל הבנק ואליעזר הופיין ליושב ראש מועצת המנהלים. הם היו החתומים על שטרי הכסף הראשונים של מדינת ישראל.
[עריכה] מחלקת הוצאת המטבע
לאחר ההכרזה על קום מדינת ישראל הוקמה בבנק אנגלו-פלשתינה מחלקה האחראית להוצאת המטבע. לאחר כן, הוטלו על הבנק תפקידים נוספים כמו ניהול מילוות המדינה. בפועל, הבנק היווה הבנק המרכזי של המדינה עד לשנת 1954, הוקם בנק ישראל. במסגרת תפקידו כבנק מרכזי, דאג בנק אנגלו-פלשתינה להדפסת שטרות למדינה. מכיוון שלא היה בישראל הידע הטכני הדרוש, בוצעה מלאכת ההדפסה בניו יורק בידי American Banknote Company. על השטרות לא צוין שהם הליך חוקי, משום שהדפסת שטרות של מדינה זרה דורשת אישור ממחלקת המדינה האמריקאית.
בשטרות לא הופיע שם המדינה משום שבעת שהחלה ההדפסה, טרם נקבע שם המדינה. בגלופות לא ניתן היה להדפיס עליהם אתרים לאומיים, נופים או דיוקנאות של מנהיגים שכן הן נועדו במקורן ללקוח אחר.
שטרות אלה, בערכים של 500 מיל (חצי לירה ישראלית), לירה אחת, 5 לירות, 10 לירות ו־50 לירות, הופצו החל מ־18 באוגוסט 1948 ושימשו כהליך חוקי במדינת ישראל עד שנת 1952.
 שטר של 500 מיל (חצי לירה ישראלית מסדרת "בנק אנגלו-פלשתינה" |
 שטר של 10 לירה ישראלית מסדרת "בנק אנגלו-פלשתינה" |
 שטר של 50 לירה ישראלית מסדרת "בנק אנגלו-פלשתינה" |
[עריכה] בנק לאומי לישראל
בשנת 1951 הפך בנק אנגלו-פלשתינה לבנק לאומי לישראל, ובסיס פעילותו הועבר מלונדון לישראל. אז הודפסה גם סדרת שטרות חדשה, שנשאה את שמו של בנק לאומי. כמה מסניפיו של בנק לאומי ברחבי ישראל היו במקור סניפים של בנק אנגלו-פלשתינה, ובהם הסניף הראשי ברחוב יפו בירושלים (מול כיכר ספרא).
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- זלמן דוד ליבונטין, לארץ אבותינו - ספר שני, דפוס שושני, תרפ"ד
- משה סמילנסקי פרקים בתולדות היישוב, הוצאת דביר, תל אביב, תרצ"ד
- 100 שנות לאומי, הוצאת בנק לאומי, 2003
[עריכה] הערות שוליים
- ^ הבניין תוכנן על ידי האדריכל אריך מנדלסון ונבנה בשנים 1937-1939.הבנין הוא אחד מהמבנים המונומונטלים שנבנו ברחוב יפו בשנות ה-20 וה-30. המבנים האחרים הם: בנין הדואר המרכזי - בתמונה מייד אחרי מבנה הבנק ,בנין חברת הביטוח האיטלקית "ג'נרלי" - עם פסל ה"אריה של סן מרקו" על גגו ומולו בנין מצפה בו שכן לפני מלחמת העוך בנקו די רומא ובשנות ה-60 בנק ישראל
- ^ המילה הבנק נעדרת מרשימת המטרות, כנראה בשל הרצון להמנע מהדרישות המיוחדות של הרשויות הבריטיות מבנק
- ^ בארץ היו אז שלושה בנקים זרים: קרדיט ליאונה, בנק איפריאל עותומאן ודויטשה פלשתינה בנק וכן בנק יהודי פרטי בירושלים - בנק ולירו
- ^ נוהג זה אינו מקובל במדינת ישראל
קטגוריות: ציונות | היישוב | בנקים | בנקים בישראל
