היסטוריה של לונדון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההיסטוריה של העיר לונדון נמשכת כ-2,000 שנה, שבמהלכן עברו על העיר מגיפות, שריפות, הפצצות אוויריות ופיגועי טרור, אולם למרות כל אלו הפכה העיר לאחת הגדולות, החשובות והמשפיעות בעולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] לונדון הפרהיסטורית
בתקופה הפרה-היסטורית לא היו במקום יישובים בעלי משמעות. ישנם מספר ממצאים של חוות חקלאיות וכן מספר קברים, אולם ככל הנראה לא הייתה במקום עיר קודם לתקופה הרומית.
[עריכה] אגדות על יסוד העיר
המיתולוגיה של ג'פרי ממונמות' מימי הביניים מספרת על יסודה של לונדון על ידי ברוטוס הטרוייני, אשר הקים במקום עיר בשם "טרויה החדשה" או "טרינואנטום" (Trinovantum). אין עדויות היסטוריות כלשהן לסיפור זה.
[עריכה] לונדון הרומאית
העיר הרומית לונדיניום נוסדה לאחר כיבוש בריטניה בשנת 43 לספירה על ידי הקיסר הרומי קלאודיוס. לא נמצאו עדויות ארכיאולוגיות להתיישבות באזור לפני שנת 50 לספירה וככל הנראה היו באזור חוות חקלאיות בלבד.
השם "לונדיניום" קדם לכיבוש הרומי, אולם משמעותו אינה ידועה בוודאות. לפי אחת הסברות משמעות השם הינה "בעל עוצמה", אולם מחקר של ריצ'אד קואוטס מעלה כי השם הוא משפה קדם-קלטית ומקורו ככל הנראה במילה "פלואונידה" שמשמעה "נהר רחב זורם", ופירוש השם "לונדוניום" הוא היישוב שליד הנהר הרחב הזורם (הכוונה לתמזה). בעבר סברו כי העיר נקראת על שמו של לוד בן הלי אולם כיום סברה זו אינה מקובלת על רוב החוקרים.
העיר נוסדה בשנת 50 לספירה לצידה של דרך רומאית שנבנתה. בשנת 60 נבזזה העיר על ידי המלכה הבריטית בודיקיאה, ונשרפה כולה.
העיר התאוששה מהביזה והמשיכה לגדול. בשנת 140 לספירה כבר התגוררו בה 45,000 תושבים, והיא הפכה לבירת הפרובינקיה הרומית של בריטניה (קודם לכן הייתה הבירה העיר הסמוכה קולצ'סטר).
בשנת 410 תם השלטון הרומאי בבריטניה, ובמהלך השנים שלאחר מכן ננטשה העיר.
[עריכה] לונדון הסקסונית
לאחר כ-150 שנים בהן היה המקום בלתי מיושב, התיישבו האנגלו-סקסונים באזור בשנת 600, בשל חשיבותו האסטרטגית של עיקול נהר התמזה. להתיישבות, שנוסדה בשנת 600, קראו "לונדנוויק" (שפירושו "נמל לונדון") והיא לא הייתה ממוקמת במקום בו עמדה העיר הרומית, אלא מזרחית יותר, באזור שבין קובנט גרדן ואלדוויץ' של ימינו. שם העיר העתיקה נשתמר במילה "אלדוויץ'" שפירושה "הנמל הישן".
במאה ה-9 העביר אלפרד הגדול את העיר למקום בו עמדה העיר הרומית, ככל הנראה לאחר נצחונו על גותרום והדנים. אלפרד מינה את חתנו אתלרד ממרסיה למושל העיר והאחראי על הגנתה. ככל הנראה באותה עת נבנה מחדש גשר לונדון. העיר מצפון לגשר נקראה "לונדנבורח", והאזור דרומית לגשר, במקום בו מצוי רובע סאות'ארק של ימינו נקרא: "סותרינה גוורק".
[עריכה] לונדון בימי הביניים
ההגדרה של ימי הביניים בהיסטוריה הבריטית שונה במעט מההגדרה של התקופה באירופה, ומקובל להגדיר את הפלישה הנורמנית לבריטניה בשנת 1066 כתחילתה של התקופה בבריטניה. תחת שלטונו של ויליאם הכובש נבנו מספר נמלים באזור לונדון, מצודת לונדון, טירת ביינארד וטירת מונטפיצ'ט כדי להבטיח את שלטונו של ויליאם באזור. ויליאם הבטיח בצו מלכותי משנת 1067 את זכויותיה של העיר והזכות של תושבי העיר לשלוט בעצמם. זכויות הבחירה של ראש העיר וזכויותיהם של התושבים הפכו רשמיים עם הצווים שניתנו על ידי המלך ג'ון בשנת 1199 ובשנת 1215.
[עריכה] הבנייה בעיר
בשנת 1097 החל ויליאם רופוס, בנו של ויליאם הכובש, בבניית "אולם וסטמינסטר" שהיווה את הבנין הראשון של ארמון וסטמינסטר - מגורי מלכי אנגליה בימי הביניים.
בשנת 1176 החלה בניית גשר לונדון (עבודות הבנייה הסתיימו ב-1209) באתר בו עמד גשר עץ קדום יותר. הגשר עמד על מכונו במשך 600 שנה, והיה הגשר היחיד על התמזה עד שנת 1739.
[עריכה] מרד הצמיתים
במהלך מרד האיכרים של 1381 בהנהגתו של ואט טיילר פלשו כוחות הצמיתים לעיר לונדון ולמצודת לונדון וערפו את ראשם של הלורד צ'נסלור (ראש השרים), שר האוצר, והארכיבישוף סיימון סדברי. הצמיתים בזזו את העיר והעלו אותה באש. טיילר עצמו נדקר למוות על ידי הלורד ראש העיר של לונדון, ויליאם וולוורת', בסמית'פילד ובכך שם ראש העיר קץ למרד האיכרים במו ידיו.
[עריכה] גידולה של העיר והתפתחות המסחר
במהלך ימי הביניים גדלה העיר והתפתחה בשני כיוונים שונים. במעלה הנהר הפכה וסטמינסטר להיות הבירה המלכותית - מקום מושבם בית המלוכה ומרכז הממשלה. במקום בו עמדה העיר הרומית - הפכה הסיטי של לונדון מרכז מסחר וכלכלה. שתי הערים גדלו אחת לכיוון השנייה ובשנת 1600 הפכו לרצף עירוני אחד.
בשנת 1100 התגוררו בלונדון כ-20,000 תושבים. עם התפתחות המסחר גדלה העיר ובשנת 1300 התגוררו בה כבר כ-100,000 תושבים. בעיר נוצרו גילדות רבות אשר אירגנו את המסחר בעיר ובחרו את ראש העיר של לונדון. מבנה העיר היה אופייני לערים בימי הביניים - רחובות מפותלים ובניני עץ צפופים שגגותיהם עשויים קש או עץ.
הצפיפות הרבה ותנאי התברואה הגרועים הקלו על התפשטות מגיפות. בין השנים 1348 (המגפה השחורה) ו-1666 (המגפה הגדולה) מתו כמחצית מתושבי העיר בששה-עשר אירועים שונים של מגיפות.
[עריכה] לונדון בתקופת טיודור (1485-1603)
עם נישואיו של הנרי השביעי לאליזבת מיורק הסתיימה מלחמת השליטה הממושכת שנודעה בשם מלחמת השושנים. הנרי השביעי החליט לבסס את שילטונו באמצעות הגברת הריכוזיות בממלכה, והחזרת מוסדות השלטון לידי הכתר. כדי לסמל את ריכוזיות המלוכה ואת מקום מושבה בוסטמינסטר הזמין את בניית "קפלת הנרי השביעי" במנזר וסטמינסטר. המלך שמר על השלטון העצמי של העיר. כקודמיו נהג ללוות מאיגוד העיר לונדון כספים על מנת לממן את מלחמותיו עם הצרפתים. בניגוד לקודמיו, הוא גם פרע את ההלוואות במועד. בתקופתו, במיוחד בגלל אי התערבות בית המלוכה בחיי המסחר, צמח המסחר בלונדון והעיר גדלה.
בשנת 1497 ניסה פרקין וורבק יחד עם ריצ'רד דוכס יורק לתקוף את העיר ולהביא לנפילתו של המלך אדוארד החמישי (שהיה אז ילד). הנסיון נכשל. וורבק נתלה בטיבורן, וריצ'רד נכלא במצודת לונדון.
תקופת הרפורמציה עברה בלונדון כמעט בלא שפיכות דמים. לפני הרפורמציה, היה יותר ממחצית שטחה של לונדון בבעלות מנזרים ומוסדות דתיים אחרים וכשליש מתושביו היו נזירים, נזירות ואנשי דת. החלטתו של הנרי השמיני לפרק את כל המנזרים זכתה לפיכך לאהדה מצד תושבי העיר, שהיו הנהנים העיקריים משינוי הבעלות. התהליך נמשך בערך משנת 1530 עד 1538 כשרוב המנזרים והרכוש הכנסייתי מצא עצמו בסופו של דבר בידי הגילדות השונות של העיר בתקופת מלכותו של אדוארד השישי, כתשלום על חובות הכתר לעיר לונדון.
עם מותו של הנרי השמיני בשנת 1553, הגיעה הגבירה ג'יין גריי למצודת לונדון כמלכה, אולם כמה ימים מאוחר יותר שינה ראש העיר של לונדון את דעתו, והכריז על הכתרתה של מרי הראשונה במקומה. החלטה זו של ראש העיר והשפעתה הרבה של העיר הביאו לקבלתה, למרות החלטתה להינשא למלך פיליפ השני מספרד (למעט ניסיון התנגדות של סר תומס וייט אשר נכנע מהר מאוד בשל התמיכה של הסיטי במלכה ובבעלה). אירוע זה מעיד על השפעתה הרבה של הסיטי על אנגליה כולה.
[עריכה] התפתחות המסחר
בתקופה זו החלה חשיבותה של לונדון לגדול גם מחוץ לאנגליה. בעיר התפתחה תעשייה זעירה (בעיקר תעשיית האריגה), והמסחר התרחב. סחורות הגיעו ללונדון מרוסיה והמזרח התיכון ונשלחו ממנה לאמריקה. בתקופה זו היו למספר חברות מסחריות מונופולין על המסחר לאזור מסוים, כך לדוגמה לחברת רוסיה שנוסדה בשנת 1555 היה מונופולין על המסחר עם רוסיה ולחברת הודו המזרחית שנוסדה בשנת 1600 על פי צו מלכותי היה מונופולין על המסחר עם הודו. הרס אנטוורפן בשנת 1572 על ידי הספרדים יצר חלל בעולם הסחר האירופי, ולונדון (לצד אמסטרדם) הפכה לאחר מכן לעיר נמל מרכזית בכל אזור הים הצפוני.
[עריכה] גידולה של העיר
מרבית תושבי העיר בתקופה זו התגוררו בשטחה של הסיטי בצפיפות רבה מאוד. הסטרנד קישר בין הסיטי לבין בתי המשפט בוסטמינסטר ולאורכו של הרחוב התגוררו האריסטוקרטים של התקופה. ערוץ התעבורה העיקרי בין הסיטי לבין וסטמינסטר היה נהר התמזה, ולא הסטרנד. מלבד שני אזורים אלה הייתה העיר מוקפת חוות חקלאיות ואזורים חקלאים. קובנט גרדן היה שוק פתוח למכירת פירות וירקות.
בשנת 1561 פגע ברק בקתדרלת סנט פול. גג הכנסייה תוקן אולם צריח הכנסייה שנשרף כולו לא הוחלף מעולם.
בשנת 1565 נוסדה הבורסה למסחר של העיר על ידי סר תומס גרשם, שנקראה על פי צו מלכותי של אליזבת הראשונה - הבורסה המלכותית.
[עריכה] התקופה האליזבתנית
בסוף המאה ה-16 התגורר ועבד בלונדון ויליאם שייקספיר. שייקספיר נחשב לאחד הגורמים העיקריים להתפתחותו של התיאטרון האנגלי, אולם אצילי לונדון באותה עת התנגדו לתיאטראות ולמופעים, שנחשבו בעיניהם בילוי המוני העלול לחולל התפרעויות. התאטראות נחשבו לסכנה גם בגלל חששם של שליטי העיר כי הצפיפות עלולה להביא להתפשטות מגיפות, וכן בשל התנגדות הפוריטנים להופעות מנימוקים דתיים. התיאטרון הצליח להתמודד עם התנגדויות אלה בעיקר בזכות העובדה כי המלכה אליזבת הראשונה אהבה תיאטרון, ועל פי הוראתה כתב ראש מועצת השרים ב-11 באפריל 1582 ללורד ראש העיר של לונדון:
| הוד מלכותה מנעימה את זמנה מידי פעם באמצעות התיאטרון, ועל כן סבורה היא שאין זה הכרחי, לאור עונת השנה והפסקת המגיפות בעיר, לאסור על קבוצות מסוימות של שחקנים להופיע בלונדון, ועל ידי כך לרכוש התנסות בהופעות, דבר שיאפשר להם להופיע בפני הוד מלכותה ולגרום לה הנאה רבה יותר בהופעותיהם. | ||
התיאטראות נבנו בעיקר מחוץ לגבולות הסיטי, ובעיקר בצידו הדרומי של העיר שהפך לאזור הבילויים של העיר ונערכו בו, מלבד הופעות תיאטרון, גם משחקי לוחמת דובים. התיאטראות באזור בנקסייד כללו את תיאטרון הגלוב, תיאטרון רוז (תיאטרון השושנה), תיאטרון הסוואן (תיאטרון הברבור), ותיאטרון הופ (תיאטרון התקווה). בקרבת הסיטי, בצדו הצפוני של נהר התמזה, שכנו תיאטראות גם באזור שורדיץ' וגם באזור בלקפריירס, אשר אף שהיה בתוך חומות העיר לא נכלל בשטח השיפוט של הסיטי.
[עריכה] לונדון בתקופת סטיוארט (1603-1714)
[עריכה] התפשטות שטח העיר
התפשטותה של לונדון אל מחוץ לגבולות הסיטי החלה בעיר במאה ה-17, בעיקר בשל רצונם של האריסטוקרטים ובעלי האמצעים להתרחק מהעיר הצפופה ולגור בקרבה גדולה יותר למרכזי השלטון של וסטמינסטר. האזור הצפוני של לונדון - אזור מורפילדס (באנגלית: אדמות ביצה) יובש אמנם בתקופה זו, אך נחשב לאזור מסוכן למגורים מחשש לשודדי דרכים ופושטי יד. מסיבה זו העדיפו האריסטוקרטים להתגורר באזורים מערביים יותר לסיטי.
[עריכה] המגפה השחורה
ההכנות להכתרתו של המלך ג'יימס הראשון נפסקו בשל פרוץ מגפה אשר הביאה למותם של למעלה מ-30,000 מתושבי העיר. כדי לעודד את האוכלוסייה, הורה המלך להשיב את המסורת של מופע ראש העיר אשר הופסקה שנים רבות קודם לכן. בעקבות המגפה נבנו בעיר בתי חולים רבים, וכן נבנה בעיר בית ספר לרפואה.
[עריכה] תרבות ומסחר
בתקופה זו היה האולם המרכזי של קתדרלת סנט פול מקום המפגש העיקרי של תושבי הסיטי. בתוך הכנסייה בוצעו מרבית פעולות המסחר, עורכי דין נפגשו עם לקוחותיהם, ומרבית העיסקאות נערכו בכנסייה. בחצר הכנסייה בוצעו מרבית מכירות הספרים של העיר, ורחוב פליט היה אזור השעשועים של העיר. בתקופת ג'יימס הראשון הפך התיאטרון לפופולרי גם בקרב האריסטורקטיה וברחוב פליט נבנו מספר תיאטראות.
[עריכה] שלטונו של צ'ארלס הראשון
צ'ארלס הראשון עלה לשלטון בשנת 1625. בתקופת שילטונו החלו מרבית האריסטוקרטים והמעמדות העליונים להתגורר באזור הווסט אנד של לונדון. באותה תקופה התפתח האזור והרחבה של קובנט גרדן תוכננה ונבנתה בשנת 1629 על ידי איניגו ג'ונס כמקום מפגש חברתי לשועי העיר. הרחובות סביב קובנט גרדן נבנו באותה עת וקיבלו את שמותיהם על פי שמותיהם ותאריהם של בני משפחת המלוכה: ג'יימס, צ'ארלס, הנרייטה, יורק.
בינואר 1642 הורה המלך על מאסרם של חמישה מחברי הפרלמנט הבריטי והם קיבלו הגנה של הסיטי של לונדון (אליה אסור לכוחות המלך להיכנס על פי המגנה כרטה). בהמשך, בתקופת מלחמת האזרחים, החליטה העיר לונדון לתמוך בכוחות הפרלמנט כנגד המלך. אף שהמלך זכה בקרב ברנטפורד, מערבית לעיר, הצליחה העיר להקים צבא במהירות והמלך החליט שלא לתקוף את העיר ולסגת. במהלך מלחמת האזרחים נבנו סביב העיר ביצורים על מנת להגן עליה מפני המלוכנים. ביצורים אלה הקיפו את כל חלקי העיר ונבנו במרחק רב מחומות העיר (מימי הביניים). המשאבים הכלכליים של העיר איפשרו לבסוף את נצחון כוחות הפרלמנט על הכוחות המלוכניים ואת עריפת ראשו של המלך.
[עריכה] המגפה הגדולה
הצפיפות והלכלוך בלונדון, והתנאים התברואתיים הקשים הביאו לפריצתן של מגיפות רבות בעיר במהלך השנים, אולם המגפה הגדולה ביותר אירעה בין השנים 1665 - 1666, ונפטרו בה למעלה מ- 60,000 מתושבי העיר - אחד מכל חמישה תושבים. סמיואל פיפס מתאר את התקופה ביומנו:
| נשארתי בסיטי עד שמספר המתים מידי שבוע הגיע ל-7,400, מהם 6,000 מתו מהמגפה, אין נשמע בעיר רעש מלבד צלצול פעמוני הכנסיות יום ולילה. | ||
| -- יומני סמיואל פיפס | ||
[עריכה] השריפה הגדולה והתוכניות לשיקום העיר
זמן קצר לאחר המגפה הגדולה אירע אסון נוסף - השריפה הגדולה. אולם מעז יצא מתוק, והשריפה הגדולה של העיר הביאה לקיצה של המגפה. ביום ראשון, ה-2 בספטמבר 1666 בשעה אחת לפנות בוקר, פרצה השריפה הגדולה של לונדון בסמטת פודינג בדרום העיר. בשל הרוחות החזקות התפשטה האש במהירות וכילתה את מרבית בתי העיר. הרוח נחלשה רק ביום רביעי בשבוע, והאש כובתה ביום חמישי. אולם בשל התחזקות הרוחות פרצה האש בשנית באזור טמפל. לבסוף רק שימוש באבק שריפה ופיצוץ שארית בתי העיר סביב אזור השריפה אפשר השתלטות על האש. האנדרטה לשריפה הגדולה של לונדון נבנתה כהנצחה לאירוע.
האש השמידה בין היתר 87 כנסיות ובהן קתדרלת סנט פול, 44 גילדות ואת הבורסה המלכותית, אולם מספר המתים בשריפה היה נמוך, ומשערים שלא עלה על 16 אבדות בנפש.
מספר ימים לאחר השריפה הוצגו למלך תוכניות לשיקום העיר על ידי האדריכלים כריסטופר רן, ג'ון אוולין ורוברט הוק. רן הציע לבנות שדרות רחבות החוצות את העיר ממזרח למערב ומצפון לדרום, וליצור מספר כיכרות גדולות אשר סביבן יבנו אולמות הגילדות. אוולין הציע תוכנית שונה במעט והציע רחוב ראשי אחד ממזרח למערב. תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל בשל שיקולים משפטיים - של בעלות האזרחים על הקרקעות, ורחובות העיר נבנו בתוואי המקורי של הרחובות מימי הביניים, תווי הרחובות הקיים עד ימינו.
[עריכה] שיקומה של לונדון
אמנם רחובות העיר נותרו באותו תוואי, אולם העיר השתנתה - בתיה נבנו אבן, ומרבית האריסטוקרטים ובעלי הממון העדיפו שלא לשוב אל הסיטי, ועברו להתגורר בווסט אנד בקרבת חצר המלוכה וארמון סנט ג'יימס אשר נבנה בקירבת ארמון וייטהול ולאחר השריפה בארמון וייטהול הפך מקום המגורים העיקרי של משפחת המלוכה.
לאורך הרחוב הכפרי דאז, רחוב פיקדילי, נבנו בתים רחבי ידיים של בעלי הממון, כגון בית ברלינגטון, ונוצרה הפרדה בין הסוחרים שהתגורר בסיטי לבין האצילים שהתגוררו בוסטמינסטר.
הבנייה באבן הפכה חובה על פי חוק של הפרלמנט שבא למנוע שריפות, ועל כן נבנתה העיר בלבנים.
אף שתוכניתו של רן לבנות את רחובות העיר מחדש לא יצאה אל הפועל, נבחר רן להקים את כל כנסיותיה של העיר ובהן את קתדרלת סנט פול שהפכה מאז לסמל העיר. רוברט הוק נבחר לפקח על בניית בנייני המגורים בעיר. בעקבות השריפה עברו פשוטי העם ועניי העיר להתגורר מזרחית לסיטי - באזור האיסט אנד אשר הפך להיות מקום מגוריהם של המעמדות הנמוכים. בהמשך גדלו שכונות אלה והתפתחו לאזור וייטצ'אפל, ואפינג, סטפני וליימהאוס.
בחורף של 1683 - 1684 שהיה קר במיוחד קפא נהר התמזה והתקיים יריד הקיפאון של התמזה.
בעקבות ביטולו של האדיקט של נאנט בשנת 1685 היגרו הוגנוטים רבים לעיר שהתיישבו באזור ספיטאלפילדס, והביאו עימם את תעשיית המשי לעיר.
[עריכה] התפתחויות כלכליות
לאחר שיקומה, הפכה לונדון להיות מרכז פיננסי עולמי והשיגה אף את אמסטרדם. בנק אנגליה נוסד בשנת 1694 והחברה הבריטית להודו המזרחית החלה להגביר את התפשטותה במזרח. בעקבות העלייה בסחר, התפתחו הן תחום הבנקאות והן תחום הביטוח, כשבסוף המאה ה-17 החל לפעול שוק הביטוח של לוידס. בשנת 1700 80% מהיבוא לאנגליה, 69% מהיצוא ו-86% מהיצוא מחדש עברו דרך נמל לונדון. מרבית המוצרים היו מוצרי מותרות מהמושבות באמריקה ומאסיה: משי, סוכר, תה וטבק. בתקופה זו הסתמכה כלכלת לונדון בעיקר על מסחר ולא על תעשייה. הנוהג של בריטניה להביא את מוצרי המושבות אליה, ורק אז לייצא אותן, במקום להעביר את המוצרים ממושבה למושבה, הגביר את עושרה של העיר ושימש מנוף חשוב לכלכלתה.
[עריכה] תקופת ויליאם השלישי
ויליאם השלישי מלך אנגליה לא אהב את לונדון. עשן העיר החמיר את מחלת האסטמה בה לקה, ועל כן לאחר השריפה הראשונה בארמון וייטהול (בשנת 1691) רכש את בית נוטינגהאם והפך אותו לארמון קנזינגטון. קנזינגטון היה באותה עת כפר חסר חשיבות, אולם לאחר מעבר בית המלוכה אל הכפר הפך האזור לאזור מגורים פופולרי.
[עריכה] תקופת המלכה אן
בתקופת המלכה אן נחקק חוק המורה על הקמת חמישים כנסיות חדשות ברחבי העיר, בשל אוכלוסיית העיר הגדלה והולכת.
[עריכה] המאה ה- 18
במהלך המאה ה-18 גדלה לונדון והתרחבה. המהפכה התעשייתית ותחילת עלייתה של האימפריה הבריטית הביאו לגידול רב באוכלוסיית העיר.
במהלך התקופה הג'ורג'יאנית נוספו לעיר רבעים חדשים ובהם מייפר בוסט אנד, אליהם עברו עשירי העיר. גשרים שנבנו על התמזה איפשרו את פיתוחה של הגדה הדרומית ואת דרום לונדון, וגידולו של נמל לונדון אפשר את פיתוחה של העיר מזרחה.
המצאת הדפוס המודרני הביאה להפיכת רחוב פליט למרכז העיתונות הבריטית.
[עריכה] פשיעה
המהפכה התעשייתית הביא לתופעה של עיור, וכפריים רבים הגיעו לעיר בעקבות היצע העבודה הגדל. הגאות במספר התושבים בעיר והיווצרותם של רבעים עניים יותר הביאה לגידול ברמות הפשע של העיר, ובמקביל להקמת כוח שיטור בשנת 1750. הפשע הגובר הביא להחמרה בענישה, ולקביעת עונשי מוות בגין עבירות פעוטות. תלייות היו מאוד נפוצות והיוו בידור זול להמונים.
בשנת 1780 אירעו מהומות גורדון - מהומות של פרוטסטנטים נגד האמנציפציה שניתנה לקתולים. במהומות נהרגו 285 תושבים ונגרם נזק רב לכנסייות קתוליות.
[עריכה] המאה ה- 19
במהלך המאה ה-19 הפכה לונדון לעיר הגדולה בעולם (באותה עת). אוכלוסייתה גדלה ממיליון תושבים בשנת 1800 לששה מיליון תושבים בשנת 1900. לונדון הפכה באותה תקופה למרכז הפוליטי, הכלכלי והמסחרי של העולם כולו ונותרה במעמד זה אל תוך המאה העשרים.
עם גידולה של האימפריה הבריטית גדל עושרה של העיר מחד, וגדל מספר העניים בעיר מאידך. שכונות העוני של העיר גדלו והתרחבו. התנאים בהם התגוררו אנשים בתקופה זו מתוארים בספריו של צ'ארלס דיקנס כגון אוליבר טוויסט.
בשנת 1829 הקים ראש ממשלת בריטניה רוברט פיל את המשטרה המטרופולינית של לונדון במטרה להילחם בפשע הגובר והולך בעיר. עד ימינו מכונים שוטרי העיר "בוביז" על שמו ("בובי" הוא כינוי ל"רוברט").
התפתחות מערכת הרכבות במאה ה-19 אפשרה את גידולה של העיר עקב מעבר התושבים לפרווריה. בעוד העשירים יצאו מהעיר ועברו להתגורר בפרוורים, נותרו העניים במרכזה של העיר בשכונות עוני צפופות ומזוהמות.
[עריכה] התפתחות התחבורה בעיר
קו הרכבת הראשון שנבנה בתוך לונדון נבנה בשנת 1836 וקישר את גשר לונדון לגריניץ'. במהרה נבנו בלונדון מספר תחנות רכבת אשר קישרו את לונדון לכל חלקי בריטניה: תחנת יוסטון (1837), תחנת פדינגטון (1838), תחנת רחוב פנצ'רץ' (1841), תחנת ווטרלו (1848), תחנת קינגס קרוס (1850) ותחנת סנט פנקראס (1863). החל משנות ה-50 של המאה ה-19 החלו להיבנות קווי הרכבת התחתית של לונדון.
[עריכה] שכונות חדשות
בעקבות הפרוור המהיר של לונדון, גדלה העיר, התפשטה ו"בלעה" לתוכה את הכפרים והעיירות סביבה, אשר הפכו למעשה לשכונות ורבעים של לונדון: איזלינגטון, פדינגטון, בלגרביה, הולבורן, פינסבורי, שורדיץ', סאות'ארק ולמבת'.
בשנת 1855 הוקמה הרשות המטרופולינית לעבודות ציבוריות של לונדון (Metropolitan Board of Works) על מנת לתאם בין הרשויות המקומיות השונות ולהתאים את התשתית המיושנת של לונדון לאוכלוסייה הגדלה והולכת.
[עריכה] בעיות התברואה
בשל האוכלוסייה הגדלה והולכת גברו גם בעיות התברואה של לונדון. עד לתקופה זו נהגו לשפוך את שפכי העיר לנהר התמזה. התמזה היוותה גם אחד ממקורות מי השתייה של העיר, והמים המזוהמים הביאו להתפשטות מחלות זיהומיות רבות. זיהום התמזה הגיע לשיאו בסירחון הגדול של 1858.
בעקבות הסירחון הגדול הקציב הפרלמנט הבריטי תקציב לפתרון הבעיה באמצעות הקמת מערכת ביוב ללונדון. המהנדס ג'וזף באזלגט אשר מונה להקים את מערכת הביוב, תיכנן והקים מערכת שאורכה למעלה מ-2,100 ק"מ, המרחיקה את הביוב מהעיר ומאפשר שימוש במים נקיים לשתיה. בעקבות הקמת המערכת הצליחו להכחיד את הכולרה ומגפות שהשתוללו בעיר ולצמצם את תמותת התושבים.
[עריכה] התערוכה הגדולה
אחד האירועים העיקריים שאירעו בלונדון במאה ה-19 הייתה התערוכה הגדולה של 1851. התערוכה נערכה בארמון הבדולח (קריסטל פאלאס), והגיעו אליה מבקרים רבים מכל רחבי העולם. התערוכה שיקפה את עוצמתה של בריטניה בשיא כוחה של האימפריה הבריטית.
[עריכה] שינויים בדמוגרפיה העירונית
בהיותה מרכז האימפריה הבריטית, היוותה העיר לונדון אבן שואבת למהגרים עניים מכל רחבי האימפריה ואף מארצות רבות באירופה.
בתקופה הוויקטוריאנית התיישבה בעיר אוכלוסייה אירית גדולה, בעיקר בעקבות הרעב האירי הגדול, והמהגרים האירים היוו כעשרים אחוז מאוכלוסיית העיר.
לונדון הפכה גם למרכז לקהילת מהגרים יהודית גדולה - בעיקר מהגרים ממזרח אירופה ומפולין, וכן הגיעו אליה קבוצות מהגרים קטנות מסין ודרום מזרח אסיה.
[עריכה] שינויים אדמיניסטרטיביים
בשנת 1888 הוקם מחוז לונדון המנוהל על ידי מועצת מחוז לונדון. הייתה זה הפעם הראשונה בה הוקם גוף אדמיניסטרטיבי המטפל בענייני המטרופולין כמכלול. גוף נבחר זה החליף את מחלקת העבודות המטרופולינית שהייתה גוף ממונה. שטחו של המחוז כלל את כל שטחי העיר ופרווריה באותה עת. כעבור מספר שנים, גדל שטח העיר ואף יצא את גבולות המחוז.
[עריכה] התפתחות ארכיטקטונית
במאה ה-19 נבנו אחדים מהמבנים והאתרים המונומנטליים המאפיינים ומסמלים את העיר עד ימינו אלה:
- כיכר טרפלגר
- ביג בן וארמון וסטמינסטר משכנו של הפרלמנט הבריטי
- רויאל אלברט הול
- מוזיאון ויקטוריה ואלברט
- גשר מצודת לונדון
- ארמון הבדולח
[עריכה] המאה ה-20
[עריכה] 1900 ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה
בתחילת המאה ה-20 הייתה לונדון בשיא השפעתה, בהיותה בירת האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, אולם מצב זה השתנה במהירות.
העיר נפגעה בהפצצות מצפלינים במהלך מלחמת העולם הראשונה. הפצצות אלו הרגו 700 תושבים ויצרו בהלה גדולה בקרב הציבור.
בין שתי מלחמות העולם גדלו אוכלוסייתה ושטחה של העיר במהירות רבה. שכונות העיר החדשות התפרסו על פני מרחקים גדולים בשל רצונם של התושבים להתגורר בבתים פרטיים (קוטג'ים), והעובדה שהרחבת השימוש במכוניות, במערכות הרכבת והרכבת התחתית אפשרו מגורים במרחק ממרכז העיר.
בדומה ליתר בריטניה, סבלה לונדון משיעורי אבטלה גבוהים במהלך השפל הכלכלי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20. בשנת 1939 הגיעה אוכלוסיית העיר לשיאה - 8.6 מיליון תושבים.
בשל השימוש של התושבים בפחם לחימום בתיהם, כוסתה העיר בערפיח תמידי, אשר כונה "ערפל לונדוני", או "מרק האפונים" בשל סמיכותו.
מצב זה הלך והחמיר עד "הערפיח הגדול" שנמשך חמישה ימים - בין ה-5 בדצמבר וה-9 בדצמבר, 1952, שגרם לחושך מוחלט בעיר, והביא למותם של 4,000 תושבים. בעקבותיו נחקק חוק האוויר הנקי 1956, אשר הגביל את סוגי הדלקים המותרים בשימוש.
[עריכה] בתקופת מלחמת העולם השנייה
ערך מורחב – הבליץ
במלחמת העולם השנייה סבלה לונדון מהפצצות רחבות הקף של החיל האוויר הגרמני במסגרת הבליץ. קודם לתחילת ההפצצות ובמהלכן הספיקו השלטונות העירוניים להוציא מן העיר לאזורים כפריים מאות אלפי ילדים. תושבי העיר עצמם נאלצו למצוא מחסות מההפצצות בתחנות הרכבת התחתית של לונדון. הנזק העיקרי נגרם לאזור הדוקלנדס ואזור האיסט אנד. כ-35,000 מתושבי העיר נהרגו, ו-50,000 נפצעו קשה. עשרות אלפי בניינים נהרסו, ומאות אלפי תושבים נותרו חסרי קורת גג.
[עריכה] לונדון שלאחר המלחמה
זמן קצר לאחר המלחמה נערכו המשחקים האולימפיים של שנת 1948 באצטדיון ומבלי, וזאת למרות ההרס הרב שטרם שוקם.
בשנים שלאחר המלחמה, אחת המטלות העיקריות שעמדה בפני העיר הייתה בניית מגורים למאות אלפי התושבים שנותרו בלא קורת גג. על למנת לפתור את המחסור בדירות הותרה בנייה לגובה של מבני מגורים. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 השתנה קו הרקיע של לונדון בצורה משמעותית, ונבנו מגדלי מגורים רבים. בהמשך התברר כי מבנים אלה אינם פופולריים, והמגמה השתנתה - מעבר לפברברי לונדון במקום מגורים במגדלים צפופים.
בשנות ה-60 של המאה ה-20, בעיקר בשל הצלחתן של הלהקות הביטלס והרולינג סטונס, הפכה לונדון למרכז עולמי לתרבות הנוער של אותה תקופה.
לאחר המלחמה נעצר הגידול של העיר בשל קביעת חגורה ירוקה סביב העיר. בשנת 1965 בוטל מחוז לונדון והוקמה מועצת לונדון רבתי בה 32 רבעים.
בשל מחלוקת פוליטית בין ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר לבין ראש מועצת לונדון רבתי קן ליבינגסטון בוטלה המועצה בשנת 1986, וכל סמכויותיה נמסרו לרבעים השונים. בעקבות צעד פוליטי זה הפכה לונדון למטרופולין היחיד בעולם בלא מנהל מרכזי. המועצה הוקמה מחדש בשנת 2000 וקן ליבינגסטון נבחר שנית לראש עיריית לונדון.
בשל המחלוקות על השליטה בצפון אירלנד החל משנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה לונדון נתונה לפיגועי טרור רבים של ה-IRA.
לאחר מלחמת העולם השנייה קטנה בהדרגה אוכלוסיית העיר. בשנת 1939 הגיעה האוכלוסייה לשיאה - עם כ-8.6 מיליון תושבים. מאז פחתה האוכלוסייה עד שנות ה-80 בשל המעבר לפרוורים, והגיע ל-6.8 מיליון. לאחר שנות ה-80 החלה עלייה הדגרתית במספר התושבים, ומעריכים כי מספר התושבים יגיע ל-8.1 מיליון בשנת 2016.
[עריכה] המאה ה- 21
על מנת לחוג את המילניום החדש הוקמה כיפת המילניום בגריניץ'. הקמתה הביאה למחאות ציבוריות בשל העלות הגבוהה, והמחלוקות בדבר שימושים עתידיים אפשריים. פרויקט אחר זכה להצלחה רבה יותר - הלונדון איי שהוקם כמבנה זמני והוחלט להשאירו במקומו. גם פרויקט בניית גג הזכוכיות לחצר הגדולה במוזיאון הבריטי זכה להצלחה.
ב-6 ביולי, 2005 הוחלט כי לונדון תארח את אולימפיידת 2012. למחרת, ב-7 ביולי 2005, אירעו סדרת פיגועי טרור ברכבת התחתית בהם נהרגו 50 ונפצעו כ-700 מהנוסעים שהיו ברכבת התחתית ועל אוטובוס קומותיים ככיכר ראסל.
[עריכה] אוכלוסיית העיר לאורך ההיסטוריה
- 1 - מספר חוות חקלאית
- 50 - 5,000 - 10,000
- 140 - 20,000 - 40,000
- 300 - 10,000 - 20,000
- 400 - כ- 5000
- 500 - פחות מאלף תושבים.
- 700 מוקמת העיר החדש לונדנוויק - כמה אלפי תושבים
- 900 העיר מוקמת בחדש בשם לונדנבורג - כמה אלפי תושבים
- 1000 - 10,000
- 1100 - 10,000 - 20,000
- 1300 - 100,000
- 1350 - 50,000 בעקבות המגפה השחורה
- 1500 - 100,000 - 150,000
- 1600 - 200,000 - 250,000
- 1700 - 600,000 (כ-10% מאוכלוסיית אנגליה וויילס)
- 1750 - 700,000
- 1801 - 959,300 (העיר הגדולה בעולם באותה עת)
- 1831 - 1,655,000
- 1851 - 2,363,000
- 1891 - 5,572,012
- 1901 - 6,506,954
- 1911 - 7,160,525
- 1921 - 7,386,848
- 1931 - 8,110,480
- 1939 - 8,615,245 (שיא מספר התושבים - החל מתקופה זו ירידה במספר התושבים)
- 1951 - 8,196,978
- 1961 - 7,992,616
- 1971 - 7,452,520
- 1981 - 6,805,000
- 1991 - 6,829,300
- 2001 - 7,322,400
- 2003 - 7,387,900
- 2016 - תחזית - 8.2 מיליון תושבים.
