לופטוואפה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לופטוואפה (גרמנית: Luftwaffe, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה) ) - חיל האוויר הגרמני.
נוסד בשנת 1910, ופורק בשנת 1918 בעקבות הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הוקם שוב על ידי היטלר בשנת 1935 ופורק שוב עם כניעת גרמניה בשנת 1945. בשנת 1955 הוקמו בגרמניה המזרחית ובגרמניה המערבית חילות אוויר. בשנת 1990 הם אוחדו לחיל אחד, בעקבות איחודה של גרמניה. הפעילות הקרבית הראשונה של הלופטוואפה אחרי מלחמת העולם השנייה נערכה בבוסניה, בשנת 1999.
בתחילת מלחמת העולם השנייה (1939-1945), הלופטוואפה סייע לצבא הגרמני לכבוש במהירות שטחים רבים ביבשת אירופה. עם זאת, הוא נכשל בניסיון להשיג עליונות אווירית מעל בריטניה, ולא הצליח למנוע את הפצצות בעלות הברית על גרמניה ואת תבוסתה.
הלופטוואפה היה חיל האוויר הראשון בעולם שהכניס לשירות מבצעי מטוס קרב סילוני (מסרשמיט Me-262, בשנת 1942), טיל מונחה (V-1, בשנת 1944) וטיל בליסטי (V-2, בשנת 1944).
תוכן עניינים |
[עריכה] שנים ראשונות ומלחמת העולם הראשונה
החיל נוסד בשנת 1910, בעקבות פיתוחם של המטוסים הצבאיים הראשונים. המטוסים הראשונים שימשו בעיקר לסיור, כסיוע לכוחות הקרקע.
במלחמת העולם הראשונה (1914-1918) החיל הפעיל מטוסי קרב, סיור והפצצה וספינות אוויר להפצצה. בחיל שירתו טייסי קרב בולטים שזכו לפרסום רב, כמו מנפרד פון ריכטהופן (כונה "הברון האדום", הפיל 80 מטוסים), ארנסט אודט (הפיל 62 מטוסים), הרמן גרינג (הפיל 22 מטוסים) ומקס אימלמן (הפיל 15 מטוסים).
אחרי תבוסת גרמניה במלחמה, חוזה ורסאי שנחתם בשנת 1919 כפה עליה לפרק את חיל האוויר.
[עריכה] בין מלחמות העולם
בשנת 1924 הגרמנים החלו לאמן טייסי קרב בבסיס אימונים סודי, בסיועה של ברית המועצות. הבסיס נסגר בשנת 1933.
בפברואר 1935, קנצלר גרמניה אדולף היטלר החליט להקים מחדש את חיל האוויר, בניגוד להוראות חוזה ורסאי, ומינה את הרמן גרינג למפקדו. הקמת החיל לא עוררה כל תגובה מצד חבר הלאומים, בריטניה או צרפת.
החיל השתתף במלחמת האזרחים הספרדית (1936-1939), וסייע לכוחותיו של פרנסיסקו פרנקו לתפוס את השלטון בספרד. באפריל 1937 החיל השתתף בתקיפת העיר גרניקה, שזכתה לגינוי בינלאומי.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
בתחילת המלחמה, החיל נחשב לחיל האוויר החזק ביותר בעולם. הוא מילא חלק חשוב בכיבוש המהיר של פולין, נורבגיה, דנמרק, לוקסמבורג, בלגיה, הולנד וצרפת, מספטמבר 1939 עד יוני 1940. החיל נכשל בניסיון להשיג עליונות אווירית מעל בריטניה ("הקרב על בריטניה"), משום שמיהר לתקוף מטרות תעשייה בערים, ולא התמקד בתקיפת שדות התעופה ותחנות המכ"ם.
חיל האוויר האמריקני הצטרף למלחמה נגד גרמניה בדצמבר 1941, והפעיל מפציצים כבדים שתקפו מטרות תעשייה בשעות היום, בחסות הגנה של מטוסי P-51 מוסטנג ארוכי טווח. חיל האוויר הבריטי תקף מטרות בשעות הלילה. מטוסי הלופטוואפה הצליחו להפיל מאות מפציצים, בהם 95 מפציצים שהופלו בליל ה-1 בנובמבר 1944 מעל העיר נירנברג.
בחזית המזרחית (נגד ברית המועצות) החיל נהנה מעליונות אווירית מוחלטת, בזכות מטוסים מתקדמים יותר וטייסים איכותיים ומנוסים יותר. הטייס הבולט ביותר היה אריך הרטמן, שהפיל 352 מטוסים ונחשב לאלוף ההפלות של כל הזמנים (לשם השוואה, הטייס המצליח ביותר של בעלות הברית היה איוואן קוז'דוב, רוסי שהפיל 62 מטוסים). הצבא הרוסי, שנהנה מכמויות אדירות של אמצעי לחימה, הצליח להדוף את הגרמנים מערבה בעקבות תבוסות הצבא הגרמני בקרב קורסק, בסטלינגרד ובלנינגרד.
החיל סייע לכוחות הקרקע שלחמו בצפון אפריקה (בפיקודו של ארווין רומל), ביוגוסלביה, ביוון ובאיטליה וסיפק הגנה לשדות הנפט ברומניה.
החיל הפעיל יחידת צנחנים מובחרת, שלחמה בשנים 1940-1941. בעקבות מותם של יותר מ-3,000 צנחנים בכיבוש האי כרתים במאי 1941, לא ביצעו הגרמנים צניחה קרבית נוספת בקנה מידה גדול.
הלופטוואפה היה חיל האוויר הראשון בעולם שהכניס לשירות מבצעי מטוס קרב סילוני (מסרשמיט Me-262), טיל שיוט מונחה (V-1) וטיל בליסטי (V-2). אך המחסור בדלק, בטייסים ובשדות תעופה, לצד לחימתן העיקשת של בעלות הברית, הובילו לתבוסתו. המתקפה האחרונה של החיל נערכה ב-1 בינואר 1945, במטרה להשמיד מטוסי אויב על הקרקע, אך החיל איבד יותר מ-300 מטוסים ונאלץ להתמקד במשימות הגנה.
היטלר פיטר את גרינג מפיקוד על החיל זמן קצר לפני כניעת גרמניה, כשגילה שהאחרון ניסה לארגן הסכם כניעה מול בעלות הברית, כדי למנוע את כיבוש ברלין על ידי הרוסים. למפקד הלופטוואפה מונה רוברט גריים, קצין בכיר בחיל. גריים הציע להיטלר להימלט מברלין במטוסו, אך היטלר סירב. גריים נמלט מברלין ונתפס על ידי הצבא האמריקני ב-8 במאי 1945. הוא התאבד בכלאו באוסטריה ב-24 במאי 1945.
גרינג נתפס על ידי הצבא האמריקני באוסטריה, הורשע בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות במשפטי נירנברג, נידון למוות והתאבד בכלאו ב-15 באוקטובר 1946.
אחרי המלחמה, הלופטוואפה פורק על ידי בעלות הברית שכבשו את גרמניה.
[עריכה] המלחמה הקרה
מערב גרמניה הצטרפה לברית נאט"ו בשנת 1955, בעקבות האיום מצד ברית ורשה, בהנהגת ברית המועצות הקומוניסטית. הלופטוואפה של מערב גרמניה הפעיל מטוסים אמריקניים, שיוצרו ברישיון במפעלים מקומיים. כסמל החיל נבחר צלב הברזל הישן, שעיטר את כלי הטיס של הלופטוואפה במלחמת העולם הראשונה.
החיל העסיק טייסים רבים ששירתו במלחמת העולם השנייה ונשלחו לאימונים בארצות הברית, ביניהם אריך הרטמן (הפיל 352 מטוסים, פרש בדרגת קולונל בשנת 1970), יוהנס סטיינהוף (הפיל 176 מטוסים, לימים מפקד החיל) וגונתר רול (הפיל 275 מטוסים, לימים מפקד החיל).
משנת 1957, החיל הפעיל בהצלחה מטוסי קרב מדגם F-86 מתוצרת קנדה. במהלך שנות השישים החיל הפעיל מטוסי קרב מדגם לוקהיד F-104, שעברו הסבה לא מוצלחת לשימוש החיל, נטו להתרסק וזכו לכינוי "מטוס האלמנות".
חיל האוויר של מזרח גרמניה הקומוניסטית הפעיל מטוסים מתוצרת רוסית, כמו סוחוי 7, מיג-21, מיג-23 ומיג-29.
[עריכה] איחוד גרמניה
בעקבות איחודה של גרמניה באוקטובר 1990, חילות האוויר של המזרח והמערב אוחדו, והמטוסים הרוסיים נמכרו למדינות במזרח אירופה.
משנות השבעים, חיל האוויר של גרמניה היה מעורב בפיתוח מטוסי קרב אירופיים, כמו הטורנדו והיורופייטר.
בשנת 1999, במסגרת פעילות ברית נאט"ו בבוסניה, הלופטוואפה השתתף בפעילות קרבית בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. החיל לא השתתף במשימות תקיפה, אלא רק במשימות סיוע והשמדת סוללות טילי נ"מ.
