הסופות בנגב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הסופות בנֶגֶב (כונו גם הפרעות בנגב) הוא כינוי לפרעות (פוגרומים) שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית (בעיקר בחבלי ארץ של אוקראינה של ימינו). הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון. בשנה שבין רצח הצאר ועד להתגבשותה של מדיניות חדשה התחולל גל הפרעות שהביא לגל הגירה אדיר של יהודים, בעיקר לארצות הברית, מחד גיסא, ולניצני מחשבה ראשונים על התנועה הציונית, מאידך גיסא. שמם של הפרעות ניתן על ידי סופרים רוסיים מכיוון שהתחוללו בדרום מערב רוסיה.

תוכן עניינים 1 הרקע לפרעות 2 מהלך הפרעות 3 הפוגרום הקר ו"חוקי מאי" 4 התגובות למאורעות 4.1 בעם היהודי 4.2 בעולם 5 הערות שוליים

[עריכה] הרקע לפרעות

האנטישמיות המודרנית, שהחלה במאה התשע-עשרה ברוסיה, ניזונה משני מקורות: שכבת המשכילים ואנשי הכמורה שדגלו בפאן-סלאביות, קרי: אין לעמים אחרים או דתות זרות מקום בקרב האומה הרוסית. הגורם השני היו סוחרים ובעלי מלאכה שראו ביהודים מתחרים. העיתונים מלאו מאמרים נגד היהודים ופגיעתם בחיי רוסיה. הם נהגו לומר ששליש מיהודי רוסיה צריכים להגר, שליש להמיר את דתם ושליש פשוט לגווע ברעב.

באותה תקופה הנהיג הצאר אלכסנדר השני רפורמות חוקתיות ברוסיה. הרפורמות כללו גם שילוב מסוים של היהודים בחיי הכלכלה של הממלכה. הרפורמות יצרו התנגדות בקרב מגזרים שונים בעם הרוסי ובמאבק נגד הרפורמה נרצח הצאר במרץ 1881 על ידי חברי תנועת מחתרת מהפכנית - קבוצת הנרודניקים. העיתונות האנטישמית בקייב ובאודסה רמזה באופן ברור מאוד שהיהודים הם אלו שרצחו את הצאר, הופצו כרוזים רבים ותעמלנים הטיפו לממשלה להכות את היהודים על שרצחו את "הצאר הגואל", משחרר הצמיתים.

פקידי הממשל ובראשם שר הפנים, הגראף איגנאטייב, לא רק שלא מנעו את פרוץ הפרעות, אלא די עודדו אותם כדי להסיח את דעת הקהל הכללית מהמשבר הפוליטי בעקבות הרצח. פגיעה ביהודים התאימה גם לתפיסתם הפאן-סלאבית, כאמור לעיל. איגנאטייב אמר אז שהגבול למערב פתוח לפני היהודים, וכוונתו הייתה ברורה.

[עריכה] מהלך הפרעות

הפרעות החלו בפסח (15 באפריל 1881) בעיר יליזבטגראד (קירובגראד של ימינו) שבחבל אוקראינה. משם התפשטו לאזור קייב, צ'רניגוב, פולטאבה, חרסון ויקטרינוסלב (דניפרופטרובסק). במאי 1881 נערך פוגרום ביהודי אודסה. כל אלה באזור אוקראינה. בחג המולד של 1881 נעשה נסיון להרחיב את הפוגרום גם לאזורי פולין שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית, על ידי פרובוקטורים רוסים. הפרעות שהחלו בוארשה נבלמו על ידי ראשי החבל, אצילים פולנים, אשר מנעו את המשכם משנאתם לשילטון הרוסי ולאו דווקא מאהדה ליהודים. במאי 1882 הגיעו הפרעות לבאלטה, שמרבית תושביה יהודים, בפרק זמן של 36 שעות נותרו על תילם 40 מתוך כ-1000 בתי יהודים^[1]. הפרעות, שבאו לידי ביטוי בהרס, שריפה, ביזה ושוד יותר מאשר רצח, לא נבלמו בתחילה על ידי המשטרה או הצבא. התושבים הנותרים סימנו את בתיהם בצלב כדי לציין לפורעים במי אין לפגוע. בחלק מהמקומות נערכו היהודים להגנה. כך היה ביליזבטגראד, ובאודסה, שם הקימו הסטודנטים היהודים קבוצות להגנה עצמית. דווקא האיכרים והכמורה הנמוכה סייעו ליהודים ומילטו אותם.

השלטונות ניסו לתלות את הקולר בצווארם של הקבוצות המהפכניות. אף הצאר, אלכסנדר השלישי שירש את הכתר מאביו הנרצח, אמר זאת לנציגי היהודים שפנו אליו. עם זאת המשיכו פקידי השלטון לטעון שבעצם האשמה היא ביהודים עצמם. הגופים שהסיתו לפרעות אלו, בעידוד סמוי של השלטון, הגיעו מחוץ לחבל, מהחלק הצפוני של רוסיה, מקורסק, מוסקבה וחארקוב.

לאחר שדעת הקהל העולמית החלה להביע את הזדעזעותה מהמאורעות המתרחשות ברוסיה, אף הממשלה החלה להרגיש שיש לדכא את המהומות. איגניטיב הבין שעליו לעשות מעשה והחל להפעיל את המשטרה לדיכוי המהומות. 3,675 איש נאסרו ומהם נמצאו אשמים 2,350 ^[1], אך נגזרו עליהם עונשים קלים יחסית. במאי 1882 פוטר איגנאטייב מתפקידו ומחליפו הרוזן דימטרי טולסטוי נקט צעדים חמורים והצליח לדכא את הפרעות.

[עריכה] הפוגרום הקר ו"חוקי מאי"

במשך כל 14 שנות מלכותו, היה אלכסנדר השלישי נוקשה כלפי היהודים. לאחר שהפרעות ביטאו את זעם העם כלפי היהודים, הגיע תורו של השלטון, והחלה תקופת "הפוגרום הקר". על היהודים נגזרו גזירות קשות בצורת הפליה והגבלה נוספות, שצמצמו עוד יותר את זכויותיהם של היהודים, שהיו בלאו הכי מוגבלות.

עוד במהלך הפרעות הקים איגנאטייב ועדות מחוזיות שמטרתן: "לברר את התנאים הקשים של התושבים הרוסים, שנגרמו על ידי התנהגות היהודים בעסקיהם". הוועדות כללו גם שני יהודים, למראית העין של הוגנות, אך עקב היותם במיעוט קולם לא נשמע ולא נחשב. השאלות שהועמדו לפני הוועדות היו בדבר פעולות כלכליות מזיקות של היהודים וכיצד יש למונען. המלצות הוועדות היו שורת הגבלות שיש להטיל על היהודים.

במאי 1882 נקבעו חוקים שמטרתם הייתה להצר את צעדי היהודים, בייחוד מבחינה חברתית וכלכלית. חוקים אלה הותקנו כ"הוראת שעה" ועל כן לא היו צריכים לעבור הליך הצבעה במועצת המלוכה. לחוקים אלה קראו "חוקי מאי" והם:

1. אסור ליהודים לגור בכפרים, גם בתחום המושב, אלא רק במושבות היהודיות הקיימות.
2. יופסק קיומם של כל שטרי מכירה וחכירה שבידי היהודים על נכסי דלא-ניידי הנמצאים מחוץ לערים ועיירות.
3. אסור ליהודים לסחור בימי ראשון ובחגי הנוצרים.

החוקים פגעו ביהודים בעיקר מבחינה כלכלית, משום שנאסר עליהם לעסוק במסחר ביום ראשון, יום בו באים האיכרים לעיר. כמו כן, נאסר על היהודים לעסוק בחקלאות או לגור באזור חקלאי. תקנה זו פגעה לא רק בפרנסת היהודים אלא אף חיזקה את הטענה שהיהודים אינם עוסקים בפעילות יצרנית. יהודים שחיו בכפרים הועברו לערים הגדולות, דבר שצמצם יותר את אפשרויות הפרנסה. הפקידים נתנו פירוש מרחיב במיוחד והצרו עוד יותר את חיי היהודים. כיוון שנאסרה ישיבת קבע חדשה בכפרים, הרי כאשר בן משפחה, אפילו חייל, הגיע לביקור אצל משפחתו נחשב הדבר להפרת החוק. יחד עם תקנות אחרות שהגבילו זכות ישיבה רק לבעלי מלאכה מיומנים (כאשר ההגדרה מהי בעל מלאכה מיומן הייתה נתונה בידי הפקידים ששיתפו פעולה עם מתחרי היהודים) הלכה והצטמצמה יכולתם של היהודים להתפרנס.

למרות היות התקנות "זמניות", הן היו שרירות וקיימות, ואף הורחבו לשטחי פולין, עד המהפכה הרוסית ב-1917.

[עריכה] התגובות למאורעות

[עריכה] בעם היהודי

ה"סופות בנגב" הפכו אבן דרך בתולדות העם היהודי. הפרעות יחד עם הקשיים הכלכלים בכלל, ובעקבות "חוקי מאי" בפרט, הביאו יהודים רבים לחפש מפלט בארץ אחרת - הרוב בחרו בארצות הברית. מתחילת הפרעות ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגרו מרוסיה כ-2.4 מליון יהודים. 2 מליון מתוכם לארצות הברית והשאר לארגנטינה (115,000), קנדה, דרום אפריקה ועוד. מיעוט (כ-3 אחוז) עלו לארץ ישראל. הן השלטון הטורקי והן הרוסי אישרו הגירת יהודים מה שהקל עליה להתרחש.

בין המתעוררים הראשונים לאחר הפרעות היו המשכילים היהודים, שהפרעות נגעו בהם באופן אישי. הפרעות גרמו ליהודה לייב פינסקר להתפכח מחלום ההשתלבות והאמנסיפציה וב-1882 פרסם את רעיון האוטואמנסיפציה בחוברת. הסופר מרדכי זאב פיירברג כתב את סיפרו "לאן?" המתאר את התלבטויותיו של צעיר משכיל יהודי לאחר "הסופות בנגב" וגל ההגירה בעקבותיו. בעקבות רעיונות אלו התהוותה תנועה ציונית – תנועת "חיבת ציון" והחלה העלייה הראשונה.

[עריכה] בעולם

דבר הפרעות הגיע למערב. העיתונים הרוסים כתבו על הנעשה בפרוטרוט, דיפלומטים אמריקאים ואחרים דיווחו לממשלותיהם על ההתרחשויות. אסיפות מחאה התקיימו בארצות הברית ובאירופה. בצרפת קראו העיתונים לממשלה להביע מחאתה. בהולנד, בריסל ובווינה הוקמו ועדים לעזרה הומאנית. הגדילה לעשות אנגליה. בינואר 1882 התקיימה בעירית לונדון עצרת הזדהות ומחאה גדולה בהשתתפות ראשי החברה והכנסייה האנגלית והוקמה קרן סיוע. גם ממשלת אנגליה, הפרלמנט והאוניברסיטאות הגדולות גינו באופן רישמי ופומבי את רדיפות היהודים.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ^{1.0 1.1} יצחק משה (איתמר) אלבוגן, דברי ימי ישראל במאה השנים האחרונות, הוצאת "יזרעאל", 1952. (ספר שנכתב כהמשך לספרו הגדול של צבי גרץ, ויצא לאור באנגלית ב - 1943, תירגם לעברית: ברוך קרופניק).