התנגדות יהודית בשואה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההתנגדות היהודית בשואה לבשה צורות שונות ומגוונות, בהתנגדות אישית ובהתנגדות קבוצתית.
תוכן עניינים |
[עריכה] התנאים והקשיים להתקוממות
באותן הנסיבות בהם היו שרויים היהודים, התנאים להתקוממות בכוח הנשק או בריחה היו קלושים עד בלתי אפשריים. המרד נראה בעיני אסירי המחנות רק כמוצא אחרון שנשאר לפני המוות ללא כל סיכויי הישרדות, כשמולו עמדה כל הזמן התקווה לשרוד למרות הכל. כל עוד חשבו היהודים שיצליחו להישאר בחיים ולראות את קץ המלחמה, הם תמכו בסוג של התנהגות שתאפשר לקהילותיהם להישאר בחיים. הם היססו להתחיל בהתקוממות כל עוד היה שביב של תקווה להצלה. כיוון שמרידות יכלו להיגמר אך ורק בהירצחם של כל התושבים היהודים ולא בהצלה, הם פרצו, אם בכלל, רק בשלב מאוחר יחסית, אחרי שהיו בטוחים שאין ליהודים שום סיכוי להינצל ואחרי שחוסל כבר חלק ניכר מהעם היהודי. ההיסטוריון ישראל גוטמן טען כי לחימה שאיננה מהווה פתח למוצא ותקווה אלא רק סמל וקריאת-תגר אנושית ולאומית, עשויה למשוך ולהלהיב רק מעטים ואכן, מרבית המורדים היו צעירים בוגרי תנועות הנוער. כמו כן, לרוב לא היה ליהודים את התנאים הטכניים הבסיסיים ללחימה, כמו למשל האפשרות להשיג כמויות נשק גדולות או להסתייע בתמיכת האוכלוסייה האזרחית, שחלקה הייתה עויינת להם ואף אנטישמית. מולם עמדו הכוחות הגרמניים במלוא עוצמתם.
הבעיה הנוספת לביצוע פעולות התקוממות או בריחה, הייתה האחריות הקולקטיבית שחשו היהודים לקרוביהם. הנאצים רצחו רבים כתגמול על מעשה מרידה או על כוונות בריחה של מעטים, כולל הריגת קרוביהם של אותם 'מפירי סדר'. היהודים היו צריכים להתחשב בגורם זה לפני כל ניסיון של מרד או בריחה. על כל פגיעה ברשויות היו הנאצים כתגמול תופסים יהודים ומענים אותם עד מוות.
היסטוריון השואה האמריקאי ראול הילברג טען, כי לא התקווה להינצל עמדה בבסיס החלטות היהודים לא להתנגד לנאצים, אלא חוסר מיומנות בלחימה וכתוצאה ממנטליות הציות שהשתרשה אצלם בשנות הגולה. לטענתו, במשך דורות שלמים יהודי הגולה למדו שכדי לשרוד צריך להימנע מהתנגדות. בהיותם מיעוט בעל סכנה מתמדת, הם למדו שהם יכולים למנוע סכנה ולשרוד לאורך זמן על ידי פיוס וריצוי אויביהם. לכן היהודים בניסיון למנוע 'התגרות' נענו מיד לכל צו או פקודה של הגרמנים, תוך כדי תקווה שבמשך הזמן השלטון הגרמני יתכלה מעצמו.
[עריכה] מערכת היחסים בין המחתרות ליודנראט ואסירי המחנות
עמדתם של המחתרות הלוחמות בדבר הצורך להתקומם כנגד הנאצים עמדה פעמים רבות בניגוד לעמדתם של יושבי המחנות והנהגתם היהודית (היודנראטים).
[עריכה] שלב ראשון: מחלוקת על מטרת ההשמדה
המחלוקת העקרונית הראשונה בין תנועות-הנוער והמחתרות לבין האוכלוסייה והנהגות היהודים התרכזה בשאלה, האם יש לראות בהרג שהתבצע תופעה זמנית ומוגבלת, או שמדובר על הרג עקבי ושיטתי הנסמך על תפיסה אידאולוגית המכוונת לרצח יהדות אירופה.
כל עוד לא הייתה ודאות ליהודי הגטאות כי פני הגרמנים להשמדה פיזית מוחלטת של יהדות אירופה, כל עוד הייתה להם תקווה כי קיים סיכוי כלשהו שחלק מהיהודים יצליחו לעבור את המלחמה בשלום ולשרוד-הם סברו כי אסור למרוד. זאת מכיוון שמרידה משמעה פעולה הרפתקנית וחסרת אחריות. היודנראטים סיגלו להם את התפיסה האומרת כי הפיכת יהודים לאלמנט יצרני התורם למאמץ המלחמתי הגרמני תשכנע את הנאצים לספק ליהודים תנאי מחיה מינימאליים. בתחילת תהליך ההשמדה לא ידעו יושבי הגטו על הגורל הצפוי להם. גם כאשר נפוצו שמועות, היהודים לא האמינו שהשמדת עם יכולה לקרות. כאשר נודעה האמת כבר הושמדו מרבית היהודים.
פעילי תנועות הנוער החלו לשאול את עצמם לאור מה שהם ראו במחנות ולאור הידיעות שהסתננו אליהם על השמדת יהודים במקומות שונים, האם השמדות אלו הן תופעות מקומיות או ראשיתו של מבצע השמדה כולל. הם הגיעו למסקנה כי אין לסמוך על הגרמנים וכי מדובר על אידאולוגיה כוללת להשמדת היהודים. התנועות העלו מספר מנשרים במחנות השונים והחלו להתארגן כדי להקים ארגוני לחימה.
למרות המחלוקת, בשלב זה לא התנהל קונפליקט גדול בין תנועות הנוער והמחתרות לבין יושבי המחנות והיודנראט, מכיוון שעד תחילת ההשמדה ההמונית (עד שנת 1942) לא יכלה הלחימה לשמש תשובה למצוקת היהודים ולרצון להצלת החיים.
[עריכה] שלב שני: מחלוקת על הצלה חלקית או מרד
המחלוקת השנייה בין המחתרות לבין יהודי המחנות והיודנראטים סבבה סביב השאלה, האם יש להעדיף הצלה חלקית של יהודים גם במחיר של שליחת יהודים אחרים למוות, כפי שנאלצו היודנראטים לבצע, לבין אופציית הלחימה שבה דגלו המחתרות.
היודנראטים נדחקו בהדרגה להשלמה עם הגירושים החלקיים להשמדה ובמקרים אחדים גם לסיוע פעיל במהלך גירושים אלה, מתוך הנחה שיעלה בידם לחלץ ולהציל חלק מתושבי הגטו. המשך תהליך הגירושים היווה קו אדום בעיני תנועות הנוער וארגוני הלחימה שראו ביודנראט בוגדים. הם קראו ליהודים לא להישמע להם ולפעול לקראת התקוממות. גם בקרב היהודים החלה מבוכה מסוימת לגבי מהלך ההצלה החלקי, אולם רובם פסחו על שני הסעיפים ולא הצטרפו לתנועות ההתנגדות. לפעמים אף גילו יחס עוין להם, בעיקר עקב פעולות העונשין הקשות שהפגינו הנאצים כלפי כל סוג של התנגדות ומרי ותחושת האחריות שחשו היהודים לקרוביהם ולמשפחתם.
כך למשל, הייתה הסתערות-זעם של המון יהודי כלפי הארגון הלוחם בגטו וילנה בגלל החשש לחיסול הגטו אם המחתרת לא תסגיר לנאצים את מפקדם, יצחק ויטנברג.
אל מול עמדתם של אנשי המחתרות, היו עמדות היודנראטים וחלק ניכר מאסירי הגטאות, כי בלי מרד אפשר יהיה להציל מספר רב יותר של אנשים מאשר במרד. ארגוני הלחימה נהפכו בשלב זה להנהגה אלטרנטיבית, לגוף המבקש להצביע על דרך שיש ללכת בה ולהדריך את הציבור בדרך זו: מרד כעניין של כבוד. רק לאחר שנסתיימו האקציות הגדולות בגטאות השונים וכבר היה ברור למעט היהודים שנשארו איזה גורל צפוי להם, הם העדיפו מרד ומוות תוך כדי לחימה על פני שילוח למחנות השמדה.
[עריכה] יחס היודנראט בגטאות השונים
יחס היודנראטים למרידות משתנה מגטו לגטו.
- במינסק ראש הגטו הודיע ליהודים שהמשאיות מובילות להשמדה ושיברחו, וזאת בניגוד לפקודת הגרמנים שרצו להרגיע את היהודים.
- בלאכווה ראש היודנראט עודד את הבריחה על ידי שרפת בניין היודנראט. 600 איש מתוך 2000 יושבי הגטו פרצו מהגטו ומהם 120 הגיעו ליער ורק מעטים שרדו. שאר יושבי הגטו נרצחו.
- היודנראט של גטו קובנה שיתף פעולה באופן קבוע עם המחתרת.
- בגטו וילנה הייתה התנגשות אלימה בין המשטרה היהודית בפיקוד יעקב גנס למחתרת היהודית.
- בביאליסטוק, למנהיג המחתרת, מרדכי טננבוים-תמרוף היה קשר אישי עם ראש הגטו, ברש שהודיע לו על גירוש מתקרב וביקש ממנו לא למרוד. תמרוף היתנה זאת בגירוש מס' היהודים שנקבע מראש. למרות שגורשו יותר לא פורץ מרד ובכך תמרוף קיבל את גישת היודנראטים משתפי-הפעולה.
- בגטו לודז' ראש היודנראט חיים מרדכי רומקובסקי התנגד בכל צורה שהיא למרידות ופעל נגד המחתרת.
- בבוצ'אץ' היודנראט שלל פעולת התנגדות גלוייה כל עוד התקיימו חיים יהודיים ובוצ'אץ' לא הוכרזה כיודנריין ובינתיים ממן רכישת נשק ל"תנועת המרי" (אנשי בית"ר וציונים כללים) ובאותה העת סרב לממן את התחמשותה של קבוצת פרידלנדר (קבוצה יהודית בעלת אורינטציה קומוניסטית).
- בגטו פיוטרקוב טריבונלסקי סייעו אחדים מחברי היודנראט לתנועת ההתנגדות היהודית בגטו. 11 מחברי היודנראט, בהן זלמן טננבאום, ראש היודנראט, נעצרו במחצית שנת 1941, עונו, וב-13 בספטמבר, 1941 נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ.
[עריכה] המרידות
[עריכה] מרידות בגטאות
לאחר ששמעו היהודים בגטאות על פעולות האיינזצגרופן מ-1941, ועל מחנות ההשמדה, הם הבינו כי גורלם יהיה מוות. בינואר 1942 פרסם אבא קובנר מגטו וילנה כרוז, שתיאר את השמדת העם היהודי, וקרא לתושבי הגטאות למרוד במילים: "לא נלך כצאן לטבח".
תנועות הנוער הציוניות התארגנו במחתרות והמשיכו בפעילותן האידאולוגית. הן הגישו עזרה, יצרו קשר בין הגטאות השונים תוך סיכון חייהם, הבריחו צעירים רבים לגבול בטוח והעבירו אותם לארצות נייטרליות, הפיצו עיתונים לא-חוקיים ובהם ידיעות על המצב וקריאה ליהודים להצטרף למרד, וארגנו תנועת התנגדות מזוינת נגד הנאצים.
רק לאחר שנסתיימו האקציות הגדולות בגטאות השונים וכבר היה ברור למעט היהודים שנשארו איזה גורל צפוי להם, הם העדיפו מרד ומוות תוך כדי לחימה על פני שילוח למחנות ההשמדה.
ברוב הגטאות נערכו ניסיונות מרד, על אף הקשיים הנוראים. המרידות פרצו בעת כניסתם של הגרמנים לגטו לביצוע "אקציה".
מרד גטו ורשה היה המרד הגדול ביותר, שנערך בגטו הגדול ביותר, הוא גטו ורשה. ייחודו של מרד גטו ורשה הוא בכך שכל יושביו של הגטו נטלו חלק במעשה המרד. ב-18 בינואר 1943, פרץ השלב הראשון במרד, בעת שהגרמנים ביצעו אקציה. באפריל פרץ המרד, ובו השתתפו הארגון היהודי הלוחם והארגון הצבאי היהודי. חברי המחתרת היהודית ארבו לגרמנים, ולאחר כניסתם לתוך הגטו פתחו עליהם באש. הגרמנים נאלצו לסגת, להתארגן, ולשוב אל הגטו בכוחות מחודשים. הלחימה במורדים היהודים התנהלה מבית לבית, בתוך חדרי המסתור ובמרתפים. הלחימה ארכה זמן רב, וגבתה קורבנות מן הגרמנים. מעטים בלבד מן הלוחמים היהודים הצליחו לברוח מן הגטו לאחר הקרב, דרך תעלות ביוב. ב-8 במאי 1943 נפל הבונקר הראשי של לוחמי אי"ל, ועימו נפל מרדכי אנילביץ', מנהיג האי"ל. הגטו הוקף בכוחות צבא גדולים וב-16 במאי הועלה סופית באש.
מורדי גטו וילנה, וביניהם אבא קובנר, נתקלו בהתנגדות מצד יהודים רבים בגטו, שהעדיפו להאמין כי השמועות על ההשמדה אינן נכונות, וגם אם הן נכונות, רובם העדיפו לנסות הצלה חלקית על פני מרד שסיכוייהם להינצל בו קטן יותר. מרד גטו וילנה פרץ מאוחר מדי. הנאצים פתחו בהשמדת הגטו, שבוצעה ביער פונאר הסמוך לעיר, על ידי ירי ביהודים לתוך בורות פתוחים.
בגטאות ובמחנות התקיימו גם התנגדויות בלתי אלימות אך יעילות ומשמעותיות על ידי נסיונות הברחה אל מחוץ לגטו, הברחת מזון, הסתתרות בבונקרים ומקומות מסתור אחרים, זיוף תעודות, אי-מילוי פקודות וציוויי הנאצים ואף הערמה עליהם כדי לנסות ולשרוד או ללכת למוות בכבוד כמו הקריאה לאסירים לא להתפשט לפני מקלחות הגזים בטרבלינקה, דבר שהוביל להכאה וירי עליהם מצד השומרים הגרמנים והאוקראינים או נסיונות להבריח את יושבי הגטאות למדינות נייטרליות כדוגמת הנפקת הדרכונים המזוייפים של חיים ישראל אייז בשווייץ.
[עריכה] מרידות במחנות ההשמדה
גם במחנות ההשמדה והעבודה פרצו מרידות, כמו בגטאות, בשלבים האחרונים של המלחמה, כאשר הגרמנים החלו בחיסול כל יושבי המחנה. מטרת המרידות הייתה לנסות להימלט מן המחנה אל היערות הסמוכים לו. רוב המרידות החלו בשעת המיפקד, כאשר רוכזו כל האסירים ברחבה המרכזית של המחנה. הם היו מסתערים על השומרים ועל הגדרות על-פי תכנון מוקדם ובורחים מן המחנה. הצלחתן של המרידות הייתה מועטה, ורוב הבורחים נורו למוות בעת מנוסתם. מי שהצליח לברוח התקשה לשרוד ביערות, ורבים מצאו בהם את מותם.
המרד במחנה ההשמדה סוביבור נערך בסוף 1943, לאחר שהגיעו שמועות למחנה על מעשי הנאצים ועל תוכניתם להשמדה כוללת של היהודים. בשלב הראשון של המרד האסירים הרגו כמה סוהרים ושומרים מאנשי האס אס, ריכזו ציוד ונשק שגנבו מהגרמנים, ניתקו את קווי הטלפון ואת החשמל מן הגדר החשמלית, וחיבלו בכלי הרכב הגרמנים במטרה להוציאם מכלל שימוש. בשלב השני תוכנן לפרוץ למחסן הנשק, חייל נאצי שהבחין בחברו ההרוג פתח באש, והיהודים החלו לרוץ בהמוניהם לעבר הגדרות ואל היער הסמוך. רבים מן הבורחים נתפסו והוצאו להורג. אחרים נהרגו בעת מנוסתם ממוקשים שפוזרו בשטח. 200 מתוך 600 האסירים הגיעו ליער וניצלו. ההישג במרד במחנה סוביבור היה בסגירת המחנה לאחר המרד, עקב חשש של הנאצים שהיהודים יפרסמו את מעשיהם בעולם.
מרידות נוספות במחנות השמדה היו בטרבלינקה, בה ברחו מאות אסירים, אך רק כ-70 מתוכם הצליחו לשרוד. באושוויץ פוצצה משרפה על ידי אסירי הזונדרקומנדו, מאות נמלטו אך לא היה להם סיכוי להתרחק מהמחנה, ואיש מהמורדים לא נותר בחיים.
[עריכה] סיכום והשלכות
מרבית אסירי הגטאות והמחנות העדיפו לנסות ולשמור על קיום החיים האישיים שלהם ושל משפחותיהם על אף התנאים הקשים. גם כשנודע להם על ההשמדה, העדיפו רובם לדבוק בעמדה שיש לנסות להציל כמה שיותר אנשים וכי דרך ההתקוממות היא יעילה פחות להצלת-חיים. גם התנאים הטכניים והעונש הקולקטיבי שהנהיגו הנאצים פעלו כנגד מרידות מזוינות. רק כשכלו כל הקצין וההשמדה הייתה כבר דבר כמעט מוגמר, הייתה תמיכה במאבק מיליטנטי. המחתרות, שהורכבו בעיקר מתנועות הנוער, דגלו בעמדה שכשלא מתאפשרת הצלת חיים, כפי שזה קרה עם החלת ההשמדה שהבחינו שהיא טוטאלית, עדיף היה בעיניהם מוות בלחימה מתוך כבוד עצמי.
המרידות פרצו לקראת סיום האקציות או בסמוך לחיסול הגטאות, והן היו קטנות יחסית בהיקפן ללא תוצאות של פגיעה גדולה בגרמנים או בעיקוב משמעותי בחיסול הגטו (להוציא אולי את מרד גטו ורשה שהיה גדול יותר בהיקפו). גם הבריחות מהמחנות הצליחו להציל מעטים יחסית, אך ערכן הסמלי של התנגדויות אלו היה רב ביותר ועד היום הן משמשות כסמל לגבורה בשואה. גבורה אחרת, לא מליטנטית, התרחשה באופן יומיומי כמעט, בהברחות מזון, מסתור ואי-מילוי פקודות וציוויי הנאצים במחנות ומחוץ להן.
היישוב היהודי ומדינת ישראל הצעירה, שטיפחו לעצמם חזות של גבורה ושל עמידה איתנה כנגד הערבים ושאר גורמים עויינים, התקשו לקבל את ניצולי השואה ואת העובדה כי המרידות וההתנגדות היו בעלות היקף קטן. לא פעם נדרשו הניצולים להשיב מדוע לא מרדו בנאצים, מדוע הלכו כצאן לטבח. עם הזמן השתנתה תפיסת הגבורה שדרשו הישראלים מקורבנות השואה. ככל שחלפו השנים ועם השתנות תודעת השואה, למדו להעריך, לצד מורדי הגטאות והלוחמים ביער, גם את גיבורי ההתנגדות הפסיווית: אם המנסה להשיג לחם לילדיה, להקת תיאטרון המנסה להמשיך בהצגותיה, ולמעשה כל פעולה שמטרתה לשמור על צלם האדם.
[עריכה] סימוכין
- יצחק ארד, "הלחימה היהודית בימי הכיבוש הנאצי", בתוך: י. גוטמן, ל. רוטקירכן (עורכים), שואת יהודי אירופה: רקע – קורות – משמעות. הוצאת יד ושם, 1973.
- יהודה באואר, השואה- היבטים היסטוריים. הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספרית פועלים, 1982.
- ישראל גוטמן, בעלטה ובמאבק – פרקי-עיון בשואה ובהתנגדות היהודית. הוצאת מורשת בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', ספרית פועלים והאוניברסיטה העברית, 1985.
- ישראל גוטמן "ההתנגדות היהודית - שאלות והערכות", בתוך: י. גוטמן וג. גרייף (עורכים), השואה בהיסטוריוגראפיה. הוצאת יד ושם, 1987.
- .Hilberg, R. ,The Destruction of the European Jews, 1961
- תום שגב, הציונים החדשים. הוצאת כתר, 2001, 79-85.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- התנגדות יהודית בשואה, באתר בית לוחמי הגטאות
- שרה שנר-נשמית, מאבקו של הגטו, באתר בית לוחמי הגטאות
- מרד הגיטאות, באתר "עמלנט"
- ההתקוממות במחנות ההשמדה, באתר "עמלנט"
- פעולות הצלה על ידי יהודים למען יהודים, באתרה של שושנה גולדפינגר על חיים ישראל אייז.
- ההתנגדות היהודית, באתר "יד ושם"
- ישראל גוטמן, התנגדות יהודית בשואה, באתר "יד ושם"
