מרדכי אנילביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מרדכי אנילביץ' בצעירותו

מרדכי אנילביץ' (1919 - 8 במאי 1943, ג' באייר ה'תש"ג) היה מפקד מרד גטו ורשה, נפל בקרב גבורה מול הנאצים אשר השתלטו על הגטו בעזרת כוחות גדולים. בחייו ניחן בכושר מנהיגות בולט, ולאחר מותו נחרטה אישיותו כסמל לאומץ ולהקרבה. עד היום מייצגת דמותו של אנילביץ' את ההתנגדות היהודית בשואה, ואת חוסר הנכונות ללכת "כצאן לטבח".

[עריכה] ילדותו

מרדכי אנילביץ' נולד בעיירה וישקוב בפולין לאברהם ולצירל. הוריו, שהיו בעלי חנות מכולת קטנה, התקיימו בדוחק, ולאחר לידתו של מרדכי, עברה המשפחה לוורשה הבירה בתקווה לשפר את מצבה הכלכלי. בוורשה התרחבה המשפחה ולמרדכי נולדו אח ושתי אחיות: פנחס, חווה ופרידה. ילדותו עברה עליו בשכונת פובישלה, שהייתה ידועה כשכונת עוני מוכת פשע, הממוקמת סמוך לנהר הוויסלה. הרחוב היחיד בשכונה בו גרו יהודים היה סולאץ, הרחוב הראשי, ושם גם השתכנה משפחת אנילביץ'. גם בוורשה עסקו אברהם וצירל בחנוונות.

משפחתו של אנילביץ' סבלה מעוני מתמיד, ולא פעם הגיע המצב בבית עד כדי רעב. בנוסף, נאלצו ילדי המשפחה להתמודד באופן תמידי עם גילויי אנטישמיות. כבר אז התבלט מרדכי כמנהיג, כאשר יחד עם אחיו הצעיר פנחס הנהיג חבורת ילדים שלא פחדה להגן על עצמה מפני הילדים הפולנים. מרדכי הגה תכסיס - הוא היה מנצל את כושרו הגופני כדי לחמוק מהבריונים הפולנים, ולאחר שתש כוחם היה מכה אותם שוק על ירך. בעקבות כך, הצליח להשיג "הפסקת אש", ומנהיג החבורה האנטישמית היריבה הצהיר: "אתם בכלל לא יהודים. יהודים לא נלחמים, אתם משלנו." בניגוד למקובל בקרב היהודים באותה תקופה, הרבה אנילביץ' לעסוק בספורט. הוא השקיע זמן רב באימוני היאבקות ואגרוף, ובנוסף, נהג לשוט בקיץ במי נהר הוויסלה, ולהחליק בחורף על מימיו הקפואים.

[עריכה] נעוריו

אנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ' בעיירת הולדתו וישקוב

עם סיום בית-הספר העממי קיווה אברהם לקבל עזרה מבנו בניהול החנות, אולם אמו החליטה לחפש עבורו גימנסיה. מרדכי לא התקבל לגימנסיות פרטיות בעיר, וצירל נאלצה לרשום אותו למוסד פחות יוקרתי, בית הספר לנערים "לאור" ברחוב נאלבקי. בלימודיו הצטיין אנילביץ' בעיקר במקצועות ההומניים, והתבלט בכושר הדיבור ויכולת ההבעה. במשך תקופה ארוכה שימש בתפקיד ראש ועד הכיתה והדובר שלה. הוא היה ידוע כעקשן וחסר סבלנות, ועם זאת גם כמנהיג טבעי שסוחף אחריו אחרים.

אנילביץ' החל את דרכו הציונית בגיל 15 בתנועת בית"ר. לאחר שנה הוא החליט לעבור לתנועת השומר הצעיר, וצורף מיד לקורס מדריכים, למרות גילו הצעיר. בתור מדריך בשומר הצעיר הקים שבט חדש ונתן לו את השם "למרד". הוא הרבה לעסוק עם חניכיו בטיפוח המשמעת, במסעות מפרכים ובדיונים אידאולוגיים. בניגוד למקובל בשבטים אחרים, לא עסק אנילביץ' בפעילות אינטלקטואלית. הייתה זו התקופה בה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ומרדכי היה טוען בהקשר זה: "הבעיה איננה בטולסטוי, אלא במערב, בגרמניה."

אנילביץ', שהתעקש על השפה העברית ועסק ללא הפסק בחינוך ציוני, היה ידוע גם ביחס קר וענייני כלפי חניכיו בכלל וכלפי בנות בפרט. הוא טען כי "זה לא הזמן להתיידד עם בנות", ואף על פי כן הוא הכיר בתקופה זו את חברתו מירה פוכרר, הצעירה ממנו בשנה. בתקופה זו רצה אנילביץ' להקדיש את כל זמנו לפעילות בשומר הצעיר, ואת לימודיו הוא סיים בהצלחה רק משום שנענה להפצרות אמו ומוריו לא לעזוב את בית-הספר.

בגיל 18 יצא מרדכי למחנה אימונים פולני טרום-צבאי. כבר בתחילת האימונים, קבוצת חניכים פולנים גנבה את כלי נשקם של החניכים היהודים, על מנת להוכיח שיהודים לא יכולים להיות חיילים טובים. אנילביץ' ארגן את חבריו היהודים כדי להחזיר את הרובים ולהכות את הגנבים. בסיום הפרשה סולק ממחנה האימונים, למרות שמפקד המחנה הודה כי היהודים נהגו כהלכה.

[עריכה] במלחמת העולם השנייה

מרדכי אנילביץ' וחברתו מירה פוכרר על רקע גטו ורשה ההרוס. התמונה צוירה על-ידי שמעון גרמיזה. הכתובת ביידיש אומרת: "אל נא תאמר כי זו דרכי האחרונה"

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח אנילביץ' עם קומץ חברי השומר הצעיר לעיר קובל במזרח פולין. משם ניסה יחד עם חבריו להגיע לגבול הרומני על-מנת לפתוח נתיב עלייה לארץ ישראל דרך הים השחור, ואילו מירה פוכרר הגיעה לווילנה כדי לנסות ולקבל שם אשרת עלייה. אנילביץ' נתפס בדרכו לגבול הרומני על-ידי הצבא האדום. הוא נכלא למספר ימים, וחזר לוורשה אחרי שחרורו. ורשה באותה עת כבר נכבשה על-ידי הצבא הגרמני, ואנילביץ', מזועזע מהמראות, פגש שם בפעם האחרונה את אביו, שהועסק בעבודות כפייה.

אנילביץ' ארגן חבורת צעירים, שהגיעה לוילנה כדי לעזור ולנסות לפתוח משם נתיב עלייה לארץ. בווילנה הוא חבר למירה פוכרר ולשאר ידידיו מהתנועה. הוא ומירה החליטו לחזור מיד לוורשה כדי לשקם את פעילות השומר הצעיר, שנאסרה על פי צו של השלטונות הנאציים. בדרכם עצרו אותם הן החיילים הרוסים והן החיילים הגרמנים, שלא ידעו על יהדותם. עם חזרתו לוורשה התבשר מרדכי על מות אביו.

יחד עם חבריו להנהגת השומר הצעיר בוורשה החל אנילביץ' לארגן את הפעילות המחתרתית של התנועה, שהתרכזה באותו זמן בפעולות חינוך וארגון תאי מחתרת. הוא הוביל קו של התנגדות ליודנרט, ואסר על חבריו לקבל משרות במועצת גטו ורשה. מפורסם המקרה בו הכה שוטרים יהודים שבאו לעצור אותו לצורך משלוח לעבודות כפייה. המשטרה היהודית העלימה עין ולא הטרידה אותו שוב. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 החל אנילביץ' לארגן את ניצני ההגנה היהודית בגטו. תחילה, עם הקמת "הגוש האנטי-פשיסטי", היה אנילביץ' סגנו של מפקד הארגון הצבאי בגוש, פנחס קארטין, שהיה מוכר באותה עת כאנדז'יי שמידט.

ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום תיאר כך את מרדכי אנילביץ' ברשימותיו^[1]:

	בחור צעיר, כבן 25, בעל קומה בינונית, פנים חיוורות מוארכות ומחודדות, שיער ארוך, מראה נעים. לראשונה התוודענו זה לזה בתחילת המלחמה, כשבא אלי לבוש בגדי ספורט וביקש שאשאיל לו ספר. מאז היה בא אלי באופן תדיר לשאול ספרים בתחום תולדות ישראל, ובמיוחד בענייני כלכלה, שהחבר מרדכי התעניין בהם מאוד. מי יכול היה לנבא, שבחור שקט, צנוע וחביב זה ייעשה לאדם, שמקץ שנים מעטות יהיה האיש החשוב ביותר בגטו, ואשר את שמו יזכירו אנשים, אלה ביראת-כבוד ואלה בפחד... נאמנותו של החבר מרדכי לחבריו הייתה יוצאת מן הכלל, ורק לעתים רחוקות מוצאים כמותה בחברה או במפלגה. למען חברו מוכן היה לעבור באש.

[עריכה] מרד גטו ורשה

ערך מורחב – מרד גטו ורשה

אתר ההנצחה על תל החורבות שנותר מהבונקר המרכזי ברחוב מילא 18, ורשה

ב-1942, עם גבור גירושי היהודים והמשלוחים מהגטו למחנות ההשמדה, נסע אנילביץ' לצ'נסטוחובה כדי לארגן את תנועת המרד. הוא חזר לוורשה לאחר הידיעות על האקציה הגדולה, שבמהלכה גורשו רוב יהודי הגטו, והיה בין מייסדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה באוקטובר 1942. הוא נבחר לעמוד בראש הארגון, למרות חוסר הניסיון הצבאי שלו. כינויו המחתרתי היה "מלאכי" - תרגום מפולנית של הכינוי "אלניוק", שדבק בו מאז החל את דרכו הציונית.

ב-18 בינואר 1943 הנהיג אנילביץ' את הקרב הראשון שלו נגד הגרמנים, כאשר אלו נכנסו לגטו לבצע גירוש נוסף. אנילביץ' יחד עם קומץ לוחמים הצטרפו לשיירת המגורשים, וברגע בו הגיעה השיירה לפינת הרחובות זמנהוף-ניסקה, תקפו הלוחמים היהודים את הגרמנים, על-פי סימן של אנילביץ', והטילו לעברם רימון. מרבית הלוחמים נפלו בקרב פנים מול פנים שהתפתח ברחוב, ואנילביץ' עצמו ניצל בזכות מעשי הקרבה של פקודיו. פעולת הגירוש הופסקה לאחר ארבעה ימים, ובשלושת החודשים הבאים עסק אנילביץ' בהתארגנות לקראת הקרב הגדול הממשמש ובא.

הארגון היהודי הלוחם מנה באותה תקופה מספר מאות לוחמים ומאות לוחמים נוספים השתייכו לאצ"י (ארגון צבאי יהודי). בטרם החל המרד הגדול התקיימו ניסיונות איחוד בין שני הארגונים, אך אלו לא צלחו. שני הארגונים פעלו במקביל תוך כדי תיאום מוגבל. התחמושת של ארגון אי"ל הייתה מועטה ואנילביץ' החליט לנסות לחפות על כך בניידות של הכוחות. הוא חילק את חייליו לחוליות קטנות שתפקידן היה לצלוף בגרמנים מבתים אשר התרוקנו זה לא כבר מיושביהם. מקומות המחבוא של הלוחמים היהודים היו בבונקרים שהוכנו וצוידו מראש. נתיב נסיגה למקרה של מפלה לא הוכן.

המרד הגדול, בהנהגת אנילביץ', החל בערב פסח, 19 באפריל 1943, עת חזרו הגרמנים בכוחות גדולים לגטו. ידוע מכתבו ליצחק (אנטק) צוקרמן שנכתב בזמן המרד, ובו מובא המשפט:

	חלום חיי קם והיה - זכיתי לראות הגנה יהודית
-- מרדכי אנילביץ', 23 באפריל 1943

בעקבות אירועי הקרב הראשון בינואר, החליט אנילביץ' להימנע מלחימה ברחוב, שם יש יתרון לגרמנים, ולהעביר את הקרבות לבתים ולבונקרים. השליטה שלו בכוחות הייתה טובה בימים הראשונים של המרד, ותוכניתו לנהל מלחמת התשה באמצעות לוחמת גרילה נחלה הצלחות מקומיות. כעבור מספר ימים, הגרמנים הבינו כי היהודים נמנעים מלחימה ברחוב והחלו להצית את בתי הגטו ולאחר מכן להזרים גז לבונקרים. פעולות אלו החלישו את השליטה של אנילביץ' בכוחותיו, ומשלב זה ואילך חלק מכוחותיו המשיכו לפעול בכוחות עצמם על פי תוכניות מוכנות מראש.

מרדכי אנילביץ', חברתו מירה פוכרר וחלק גדול מאנשיו נפלו ב-8 במאי 1943, בעת נפילת הבונקר המרכזי ברחוב מילא 18. בונקר זה שימש כמפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, והוא נכבש על ידי הנאצים באחד הקרבות האחרונים של המרד. חלק מהלוחמים התאבדו על מנת לא ליפול בשבי הנאצים. לאחר שחרור פולין העניקה ממשלת פולין החדשה אות הצטיינות צבאי גבוה למרדכי אנילביץ'. התאריך בו פרץ המרד נקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה של מדינת ישראל.

[עריכה] מכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ'

פסל מרדכי אנילביץ' ביד מרדכי

23 באפריל 1943. שלום יצחק. אינני יודע על מה לכתוב לך. ותר נא הפעם על פרטים אישיים. אין בפי אלא ביטוי אחד לציין את הרגשתי והרגשת חברי. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר: הגרמנים ברחו מן הגיטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה והשנייה - למעלה משש שעות. המוקש שהוטמן בשטח המברשתנים התפוצץ. מצדנו לא נפל עד עתה אלא קרבן אחד בלבד: יחיאל, נפל כחייל-גיבור על יד מכונת היריה.

משהגיעונו אתמול ידיעות, שחברי פ.פ.ר. התקיפו את הגרמנים, וכי תחנת השידור "שוויט" שידרה ידיעה נפלאה על ההגנה העצמית שלנו - הייתה לי הרגשת שלמות. עוד רבה אמנם לפנינו העבודה, אך כל מה שנעשה עד עתה נעשה בשלמות.

המצב הכללי: כל הסדנאות בגיטו ומחוצה לו נסגרו, פרט ל"ווערטארפאסונג", "טראנסאוויא" ו"דרינג". על המצב אצל שולץ ואבאנס אין בידי ידיעות. הקשר נותק. סדנת המברשתנים אחוזה להבות מזה שלושה ימים. אין לי קשר עם הפלוגות. שריפות רבות בגיטו. אתמול בער בית החולים. גושי-בנינים אחוזים להבות.

המשטרה פורקה, פרט ל"וורטארפאסונג". שמרלינג צף ועלה שנית. ליכטנבוים שוחרר מן האומשלאג. מן הגיטו לא הוצא מספר רב של אנשים. מה שאין כן בשופים. פרטים אין בידי. ביום יושבים במחבואים. מהערב אנו עוברים לשיטת פעולה פרטיזנית. בלילה יוצאות 3 פלוגות שלנו, שני תפקידים לפניהן: סיור מזוין והשגת נשק.

ודע, האקדח - אין לו כל ערך, כמעט שלא השתמשנו בו. נחוצים לנו: רימונים, רובים, מכונות-יריה וחומר-נפץ.

לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים. רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד. כל השאר ייספו, במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ. בכל הבונקרים בהם מסתתרים חברינו אי אפשר להדליק נר בלילה מפאת חוסר-אויר... מכל הפלוגות שבגיטו נעדר איש אחד: יחיאל. אף זה נצחון הוא.

איני יודע מה אוסיף ואכתוב לך. מתאר אני לעצמי, ששאלה רודפת שאלה, אולם הפעם הסתפק נא בכך. היה שלום, יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה. מרדכי.^[2]