הארגון היהודי הלוחם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) הוא מחתרת יהודית חמושה, אשר הוקמה בורשה ב-28 ביולי 1942 על ידי ארגון "החלוץ" וארגוני הנוער שפעלו במסגרתו בגטו ורשה - השומר הצעיר, דרור ועקיבא. שמו של הארגון ביידיש "יידישע קאמף ארגאניזאציע" ובפולנית Żydowska Organizacja Bojowa - ŻOB.
הארגון נטל חלק מרכזי במרד גטו ורשה כמו גם בפעולות התנגדות נוספות, וכן במרד ורשה בשנת 1944.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
בשנת 1939 פלשו הנאצים לפולין, והביאו לחלוקתה של הארץ עם ברית המועצות ולפתיחת מלחמת העולם השנייה. ב-22 ביוני 1941 פלשו הנאצים אף לברית המועצות. השמדתם של יהודי פולין על ידי הנאצים החלה רק לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות. עד אז ננקטו צעדים קשים כנגד היהודים, שכללו התעללות, סגירה בגטאות והטלת מגבלות קשות, אך רבים סברו כי אין המדובר אלא בגזרות קשות, ולא צפו את ההשמדה. יהודי הגנרלגוברנמן, "הממשל הכללי" הנאצי שכלל את חבלי פולין המרכזית, נותקו מיתר היהודים, והקשרים בינם לבין העולם החיצון, ובינם לבין עצמם, היו רופפים.
בסוף אוקטובר 1941 החלו מטפטפות אל יהודי הגנרלגוברנמן ידיעות על גורל אחיהם במזרח ובצפון, בביאליסטוק, ובוילנה. הידיעה על השמדת יהודי וילנה בפונאר התקבלה בחוסר אמון כללי כמעט. ההנהגה המסורתית סברה כי המדובר באירוע שיכול לקרות רק במזרח, בחבלי ארץ שהיו בשליטת הסובייטים, ואילו ביהודי הממשל הכללי לא יעזו לנהוג בדרך זו. תנועות הנוער הציוניות שהיו מאורגנות מסביב לתנועת "החלוץ" – דרור, עקיבא, השומר הצעיר, ראו את האסון המתקרב בבהירות, ורצו לנקוט בפעולה.
בינואר 1942 הגיעו לורשה ידיעות על שואת יהודי ווהלין וכן על המתרחש במחנה ההשמדה חלמנו. נראה כי היהודים מושמדים בכל מקום, וכי תורם של יהודי הגנרלגוברנמן קרוב. לנוכח זאת, התכנסו בורשה, באמצע מרץ 1942, נציגים ממספר מפלגות – פועלי ציון, פועלי ציון שמאל, הבונד, והחלוץ. יצחק (אנטק) צוקרמן אשר יזם את הפגישה מטעם "החלוץ" סקר את המצב, העלה את האפשרות כי בקרוב יחלו הנאצים להשמיד את היהודים אף בשטחי הממשל הכללי, והעלה תוכנית פעולה. נציג "הבונד", מאוריצי אוז'אך, טירפד את היזמה כאשר טען כי אין לקיים התנגדות יהודית אלא התנגדות סוציאליסטית כללית.
לאחר כשלון הפגישה הגיעו נציגי שאר הפלגים בפגישה, פרט לאנשי "הבונד" להסכם לפיו הוקם "גוש אנטי פשיסטי" שיעסוק ביצירת מסגרת ארגונית ובאימונים צבאיים. בין הפעילים ב"גוש" היו אנשים שיעמדו לימים בראש הארגון היהודי הלוחם – מרדכי אנילביץ',יצחק צוקרמן, צביה לובטקין ומרדכי טננבוים. על הפעילות הצבאית מונה אדם בשם אנדז'יי שמידט, הידוע אף כאליהו מוזס, או פינקוס קארטין. אדם זה, איש המפלגה הקומוניסטית הפולנית – PPR נאסר ביחד עם חבריו הקומוניסטים ב-30 במאי 1942, על רקע פעילותו הקומוניסטית, כפי הנראה עקב הלשנה. מאסרם של שמידט וכמה מחבריו הביא להפסקת פעילות "הגוש". על אף שהתארגנותו הייתה קצרת ימים, ולא היו לה כל תוצאות מעשיות, הגוש יצר את הבסיס להמשך ההתנגדות בגטו.
ב-22 ביולי 1942 הנאצים הוציאו צו אשר חתם את גורל יהודי גטו ורשה. על פי הצו כל יהודי ורשה, מכל גיל ומין, מיועדים ל"התיישבות מחדש" במזרח. לאנשי תנועות הנוער היהודיות אשר עמדו בקשר עם חבריהם מחוץ לורשה, הייתה ברורה משמעותו של הצו. היה זה גזר דין מוות ליהודי ורשה באשר הם, בתאי הגזים של מחנות מבצע ריינהרד – טרבלינקה, בלזץ וסוביבור. לאחר פרסום הצו, החלה פעולת השמדה מאסיבית אשר נמשכה עד 12 בספטמבר 1942 במסגרתה גורשו לטרבלינקה כשלוש מאות אלף יהודים מגטו ורשה, ואוכלוסייתו פחתה עד כדי 55 – 60 אלף נפש.
[עריכה] הקמת הארגון היהודי הלוחם
מייד לאחר פרסום הצו, התכנסה הנהגת הגטו לדון במצב. ב-23 ביולי 1942 התקיימה אספה, אשר לא הגיעה להכרעות כלשהן. רבים סברו כי יש לחכות עד התבררות המצב לאשורו, ושמועה הרסנית התפשטה לפיה המדובר במבצע מוגבל במסגרתו יגורשו כחמישים אלף יהודים "בלבד". לאור חוסר היכולת להכריע הוקם ועד שכלל את נציגי סיעות השמאל, ו"הבונד", אך גם ועד זה לא הצליח לפעול. התיאום בין ששת הגופים שהרכיבו את "הגוש האנטיפשיסטי" הפך לבלתי אפשרי, כאשר אפילו חצייתו של רחוב בגטו ורשה הייתה למשימה שסופה אינו ודאי.
ב-28 ביולי 1942 נפגשו ראשי ארגוני החלוץ ותנועות הנוער הציוניות השומר הצעיר, דרור ועקיבא. בפגישה הוחלט על הקמת "הארגון היהודי הלוחם", שיהיה ארגון למאבק יהודי. הנהגת הארגון כללה את שמואל ברסלב, יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, מרדכי טננבוים ויוסף קפלן. שליחים נשלחו אל "הצד הארי" להשיג נשק. על אף שלרשות הארגון עמדו כמה מאות צעירים, כלל חימושו אך אקדח אחד.
מטרת הארגון הייתה להלחם בנאצים, כמו גם להסביר ליהודים את משמעותו האמיתית של "היישוב מחדש" במזרח. עוד ב-28 ביולי נפגש מנהיג "פועלי ציון" שכנא זאגאן עם שני אנשי SS אשר נתנו לו את "מילת הכבוד" שלהם כי ה"מיושבים מחדש" במזרח אינם מוצאים להורג אלא נשלחים לעבודה. לעומת זאת קבע הכרוז של האי"ל שהופץ בגטו כי "העקירה – פירושה טרבלינקה, וטרבלינקה פירושה מוות".
נסיונם של אנשי האי"ל להשיג נשק ב"צד הארי" נתקל אף הוא בכשלון. אנשי הארמיה קריובה (המחתרת הפולנית האנטי-נאצית) התייחסו אל המאבק היהודי באדישות, ולעתים אף בעוינות. מנהיג הארמיה קריובה, הגנרל סטפן רובצקי, התלונן כי "היהודים מבקשים מעמנו נשק כאילו מחסנינו מלאים". בנובמבר 1943 סופקו לארגון עשרה רובים. צעד זה הביא לטרוניה בקרב אנשי הארמיה קריובה, וניתנה הוראה, על ידי מפקד בשם "ריאנט" המנחה את היהודים שלא להלחם באופן אקטיבי אלא להתמקד בהישרדות כיחידים, מן הסיבה שהאוכלוסייה הפולנית עויינת את היהודים, אשר סייעו לכיבוש הקומוניסטי של מזרח פולין, ויש חשש כי הנשק ישמש את היהודים במעשי שוד ואכזריות. אנשי האי"ל שבו ופנו אל הדלגטורה, נציגותה בפולין של ממשלת פולין בגולה וטענו כי כאשר הולכים היהודים אל רכבות ההשמדה ללא התנגדות מגנים אותם ארגוני המחתרת על כניעותם, אך מצד שני נאסרת עליהם ההתנגדות החמושה. פנייה זו הביאה לאספקת 49 אקדחים, 50 רימוני יד, ומעט חומר נפץ, בינואר 1943.
בחודשים אלו היו הגירושים לטרבלינקה בשיאם. כרוזי האי"ל אשר הסבירו למגורשים את הצפוי להם לא סייעו להאטת קצב הגירוש. "דואר" שהגיע מטרבלינקה, ושלושה קילו לחם וקילו ריבה אותם חילקו הגרמנים לאלו שהתפתו, התנדבו לעלות על המשלוחים, והגיעו אל האומשלגפלץ, הם שהכריעו את הכף, כמו גם התנהגות חברי היודנרט והשוטרים היהודים.
ב-20 באוגוסט 1942 ביצע הארגון את פעולתו הראשונה. אנשי הארגון ירו ביוסף שרינסקי, מפקדה של המשטרה היהודית בגטו אשר הייתה חלק ממנגנון המשלוחים. התנקשות בחיי קצין נוסף בשם שמרלינג נכשלה. היהודים בגטו התייחסו אל השוטרים היהודים בזעם ובסלידה. האי"ל התייחס אליהם כבוגדים ומשתפי פעולה והוציא "צווים" המורים על הוצאתו להורג של כל מי שיצטרף לשורותיהם.
מהלומה כבדה נחתה על הארגון ב-3 בספטמבר 1942 כאשר שמואל ברסלב ויוסף קפלן נתפסו על ידי הגרמנים והוצאו להורג. יחד עמם נפל נשקו של הארגון – מספר אקדחים ורימונים. המצב התייצב כאשר אל הארגון הצטרפו חברי התנועות גורדוניה והנוער הציוני.
ב-12 בספטמבר הכריזו הגרמנים רשמית על סיומו של הגירוש. בגטו ורשה נותרו כחמישים וחמישה אלף יהודים.
ב-30 באוקטובר 1942 הוקם "ועד התיאום" אשר לקח תחת חסותו את הנהגת האי"ל, והביא לצירוף גורמים שעד עתה נמנעו מלהצטרף לפעילות כגון אנשי הבונד, פועלי ציון ופועלי ציון שמאל. למפקד הארגון מונה עתה איש "השומר הצעיר" מרדכי אנילביץ', לסגנו יצחק צוקרמן, לאחראי על המודיעין מארק אדלמן ולנציג בצד הארי – אריה וילנר. כן מונתה "ועדת תעמולה" אשר בשורותיה פעל ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום.
הוועד אף שלח שליחים אל הגטאות השונים, על מנת שיארגנו שם תאי התנגדות בדומה לאי"ל בגטו ורשה. מרדכי טננבוים נשלח אל ביאליסטוק, אבא קובנר מונה כמפקד בוילנה וכן מונו נציגים נוספים בבנדין, קרקוב וצ'נסטוחוב.
פעולתו הראשונה של הארגון מחוץ לורשה הייתה התקפה על בתי קפה גרמניים בקרקוב ב-24 בדצמבר 1942, שבה היו לגרמנים כעשרים הרוגים ופצועים. פעולה זו הביאה לחיסולו של הארגון בקרקוב, (וראה פירוט בהמשך הערך).
פעילותו הדחופה והחשובה ביותר של האי"ל בצורתו החדשה הייתה הריגתם של משתפי הפעולה ששרדו את הגירושים והמשיכו את פעולתם בגטו. על אף שבין המניעים להריגות הייתה גם הנקמה, הרי שהמטרה העיקרית הייתה הרתעה מלהשתתף בפעילות דומה בעתיד, ונסיון להניע את היודנרט של גטו ורשה אל הכיוון הרצוי מבחינת אנשי האי"ל. כרוז שיצא לאחר הריגתו של יעקב לייקין, מפקד המשטרה, הודיע כי "הורשעו בדין" כל חברי היודנרט "בעוון שיתוף פעולה עם האויב וחתימה על גזירת העקירה", וכן אנשים נוספים. כן נהרג ישראל פירשט, אשר היה בין המתווכים בין היודנרט ובין הגסטאפו וד"ר אלפרד נוסיג, פעיל ציוני שהיה למודיע גרמני.
[עריכה] ההתנגדות למשלוחים בינואר 1943
בתקופה שלאחר הגירוש ההמוני תפסו אנשי האי"ל את מקומה של הנהגת הגטו המסורתית. אלפים, אשר ידעו כי במוקדם או במאוחר יגיע תורם להיות מגורשים אל המוות הבטוח במזרח, ירדו למחתרת והסתתרו במקומות מסתור שהוסוו והוכנו מראש. הגרמנים נלחמו כנגד תופעה זו בדרכי רמייה ושקר. "הדואר" מן המגורשים שב והחל לפעול. מנהל בתי חרושת בשם טבנס, גרמני, הגיע אל הגטו ללא מדים והציע עבודה ומזון ליוצאים מן המסתור, והגרמנים הצהירו כי האומשלגפלץ לא יפעל עוד.
תגובתו של האי"ל הייתה הפצת כרוזים בהם נקבע כי "גם יהודי אחד לא ילך לרכבות. אנשים שאינם יכולים להלחם חייבים בהתנגדות שקטה. פירושו של דבר שעליהם להסתתר".
ב-18 בינואר 1943 הוקף הגטו לפתע באנשי SS וורמאכט, ונראה היה כי עומד להתחיל גל נוסף של משלוחים. יחידות האי"ל לא יכלו לתקשר ביניהן. איש לא הוזהר מראש על האקציה, והאי"ל נתפס כשיחידותיו מנותקות זו מזו, וללא יכולת תיאום או הנהגה מרכזית. ההחלטה הסימולטנית שקיבלו הלוחמים, שלא נועצו ב"ועד התיאום" אלא פעלו במקביל ובאופן ספונטני, הייתה להלחם באופן פעיל בגירוש. האי"ל היה מחולק לחוליות קטנות של מספר אנשים, שפעלו לפי השתייכות מפלגתית.
אל המשלוח הראשון הסתננו מספר אנשי אי"ל בהנהגת מרדכי אנילביץ', ומשקיבלו את האות, יצאו מקהל האנשים שהמתין לגירוש אל המוות, ופתחו ביריות אל אנשי הSS. במקביל פתחו יחידות נוספות של האי"ל במתקפה. בסופו של דבר נהרגו כחמישים גרמנים, ונשקם נלקח שלל. אבידות אנשי האי"ל היו אף הן כבדות, (מן החוליה אותה הנהיג מרדכי אנילביץ' נותר אך הוא בחיים) אך הפעולה הפתיעה את הגרמנים, אשר הפסיקו את המשלוחים לאחר שלושה ימים, שבהם נשלחו אל מותם כחמשת אלפים יהודים. הפסקת המשלוחים נתפסה כנצחון אנשי האי"ל על הנאצים.
בשלב זה היו אנשי האי"ל לשליטי גטו ורשה. הגרמנים חששו מן ההליכה ברחובות הגטו, לא נראו עוד לאחר החשיכה, צעדו רק בקבוצות והמעיטו את נוכחותם. משתפי הפעולה היהודים הוצאו להורג. היודנרט סיפק לאנשי האי"ל סך של מיליון זלוטי, לאחר שניתן לו אולטימטום של שלושה ימים. מס הוטל על תושבי הגטו, וברוב המקרים הוא שולם ברצון. בתוככי הגטו הוקם כלא בו הושיבו אנשי האי"ל את סרבני המס, כמו גם אנשי קבוצות מזוינות שהתחזו לחברי האי"ל וגבו את המס. מקור הכנסה נוסף היה שוד בנקים, אשר פעלו בגטו ועליהם שמרו שומרים פולנים.
מבנה האי"ל התגבש סופית. הוא חולק לעשרים ושתיים קבוצות, אשר חיו יחדיו כקולקטיב, והיו שקראו לעצמן קיבוץ. כל לוחם היה חמוש באקדח. הקבוצות חולקו על פי השתייכות מפלגתית: ארבע מהשומר הצעיר, חמש מתנועת דרור, אחת מעקיבא, אחת מגורדוניה, ארבע מהבונד, אחת מפועלי ציון שמאל, אחת מפועלי ציון, אחת מהנוער הציוני, וארבע מן המפלגה הקומוניסטית PPR.
בינואר 1943 בוצעה אקציה גדולה ביהודי צ'נסטוחוב. אנשי האי"ל במקום ביצעו פעולת מגננה הירואית, וכולם נפלו בקרב. היה ברור כי יום מבחנם של חברי האי"ל בורשה קרב ובא.
בתקופה זו החל ביתר שאת מסע התעמולה הגרמני. אנשי ה"שופים" נותני העבודה הגרמנים הגיעו לגטו על מנת לשכנע את היהודים להתייצב מרצונם למשלוחים. ולטר טבנס, מנהלו הגרמני של בית החרושת הגדול בגטו התמנה למנהל המשלוחים. בחודש מרס החלו במשלוח פועלי המפעלים. האי"ל הגיב בשריפת המפעלים, ולמחרת איש מבין הפועלים לא התייצב אל המשלוח. כחלק מן המסווה הזמין ולטר טבנס את אנשי האי"ל להתייעצות. ההזמנה הועברה אל הלוחמים דרך היודנרט, ואלו דחו אותה. משפנו הגרמנים אל אנשי היודנרט כי ייקחו על עצמם את פעילות המשלוחים, נענו על ידי ראש היודנרט מרק ליכטנבוים כי לא היודנרט אלא אנשי האי"ל הם השולטים בגטו.
בתקופה זו אירע חיכוך עם אנשי הארגון הצבאי היהודי. היה זה ארגון מחתרת יהודי חמוש מקביל, מאוייש ברובו בחברי תנועות בית"ר והצה"ר. אנשי האי"ל סרבו לקבל את אנשיו לשורותיהם, אם מחמת השוני הפוליטי, ואם, כטענת אנשי האי"ל בשל נסיון אנשי האצ"י להשתלט על הנהגת האי"ל. החיכוכים, שעסקו בעיקר בשאלות של גביית הכספים וחלוקת הנשק שהגיע אל הגטו, הסתיימו בהסכמה, נקבעה חלוקת נשק, סמכויות וגבולות גיזרה. קשר משמעותי, עם זאת, לא התקיים בין הארגונים.
[עריכה] מרד גטו ורשה
ערך מורחב – מרד גטו ורשה
השלב הסופי בחיסולו של הגטו החל בערב פסח, 19 באפריל 1943. רחובות הגטו רוקנו מאנשים. רוב שלושים אלף היהודים שנותרו בגטו הסתתרו במקומות מחבוא ובבונקרים שהוכנו מראש, אשר ברבים מהם הייתה אספקת מים וחשמל, אך לא הייתה מהם כל דרך ליציאה אל מחוץ לגבולות הגטו.
כאשר צעדו הגרמנים אל הגטו נתקלו בהתנגדות כבדה מצד הלוחמים אשר ירו בהם מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים שהתרוקנו מיושביהם. לוחמת הגרילה שבה השתמשו מגיני הגטו, הביאה ליתרון זמני של המגינים על הגרמנים, ואלו נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש. בבוקר היום שלאחר מכן ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם עד השעה עשר בבוקר. כוחות הואפן אס.אס. שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות כבדה.
בשלב זה החלו הגרמנים להצית את בתי הגטו. פעולה זו הייתה היחידה שבכוחה היה להתגבר על ההתנגדות המזוינת בגטו. כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת קרקעיים, כילתה השריפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק.
הסיוע שקיבלו הלוחמים מן הפולנים שמחוץ לגטו היה מוגבל. הארמיה קריובה לא השתתפה בלחימה, ולמעט יוזמה מקומית של אחד מן הקצינים שתקף בראש אנשיו עמדה גרמנית ב-20 באפריל, היה היחס למרידה אדיש. הרדיו המחתרתי אשר שידר מלונדון, הודיע על ההתקוממות היהודית אך שבועיים לאחר פריצתה. אנשי הארמיה לודובה ביצעו מספר פעולות, ובמיוחד פעלו כנגד קוי התחבורה של הגרמנים אל הגטו, אך השפעת פעולות אלו הייתה מוגבלת, ונראה כי ערכן היה סימבולי בלבד.
הלחימה נמשכה מבית לבית עד ה-16 במאי. ב-8 במאי נהרגו אנילביץ' וחברי מפקדתו בבונקר שלהם, ברח' מילא 18, כשהם לוחמים עד הסוף, ואיש מהם לא נפל חי בידי הגרמנים. רבים שלחו יד בנפשם. כמה עשרות ביניהם שניים ממנהיגי המרד צביה לובטקין ומארק אדלמן הצליחו להמלט בעזרת קאז'יק שמחה רותם (ראטהייזר) שחילץ אותם דרך תעלות הביוב אל "הצד הארי" ומשם בעזרת משאית אל היער . ב-16 במאי 1943 הודיע הגנרל יורגן שטרופ כי "גטו ורשה איננו עוד".
[עריכה] לאחר המרידה בורשה
אפילו לאחר השמדת הגטו נמצאו מספר יהודים בבונקרים תת קרקעיים, הן בתחומי הגטו והן "בצד הארי". רבים הצליחו להמלט אל "הצד הארי" עוד בטרם החלה הלחימה. יצחק צוקרמן ומארק אדלמן הצליחו להמלט, ואף השתתפו בראש אנשיהם במרד ורשה באוגוסט 1944, כשהם מהווים פלוגה של הארמיה לודובה אשר לחמה לצד הארמיה קריובה.
[עריכה] האי"ל במקומות אחרים
[עריכה] קרקוב
הארגון היהודי הלוחם הוקם בגטו קרקוב באוקטובר 1942, בידי חברי התנועות עקיבא, דרור, השומר הצעיר ופעילים נוספים. בשונה מחבריהם בורשה, בקרקוב החליטו חברי הארגון לפעול כנגד הגרמנים בעיקר מחוץ לחומות הגטו. ההתקפה על "קפה ציגנריה" ב-22 בדצמבר 1942 היוותה את שיאה של פעילות אנשי המחתרת בעיר. הוחלט לבצע את המבצע לפני חג המולד, כאשר רוב הגרמנים היו שרויים במצב רוח מרומם והרחובות היו הומי אדם. מטרת הפעילות הייתה להראות לגרמנים, שקרקוב אינה עיר גרמנית שאפשר לעשות בה ככל העולה על רוחם, לפגוע בגרמנים ולהרבות חלליהם ולזעזע את האדישים בגטו וברחוב הפולני. הם התאספו בבית החולים ברחוב סקאבינסקה, שהיה כמעין בונקר שהוכן כמקום נסיגה ללוחמים אחרי הפעולה. "התאספנו בחדר הגדול של אותו צריף, ולאור הנר הקריא לאבאן את חלוקת התפקידים של כל אחד ואחד" (זכרונות פולצק וסרמן, יהודה מיימון). ראשונות יצאו מהבית הבחורות עם הכרוזים, לפני השעה שבע בערב, שנקבעה כשעת האפס של הפעולה. דגלים פולנים הונפו על הגשרים ברחובות קורקובסקה, מוסטובה וסטארובישלנה. בשעה שבע בדיוק הותקפו חוץ מ"קפה ציגנריה" גם "קפה אספלנדה" ו"קפה זקופיאנקה", ברימוני יד ובבקבוקי מולוטוב. "ביצענו את הפעולה: הדגלים הונפו והכרוזים הודבקו, איצק לובר זרק בקבוקי מולוטוב ורימון לתוך בית קפה "ציגנריה", שהיה באותה עת מלא בקצינים גרמנים חוגגים" (זכרונות פולצק וסרמן, יהודה מיימון).
הגרמנים הוכו בתדהמה וכעבור שעה קלה החלו להתרוצץ ברחובות-העיר מכוניות עם אנשי S.S, שהובילו פצועים והרוגים. לפי מקורות פולניים נהרגו בהתקפה זו 11 איש ונפצעו 13, מקורות גרמניים הודיעו על כ-20 הרוגים ופצועים. מבצעי הפעולה חזרו ללא פגיעה לדירתם המוסתרת, אך עוד באותו לילה נפלו בידי הגסטאפו. לפי העדויות הסגירו אותם לידי הגרמנים. כ-20 איש נאסרו בגטו קרקוב בעקבות המבצע. המבצע הנועז הדהים את גורמי השלטון בקרקוב, ועורר התפעלות באוכלוסייה היהודית בגטו, וכן מחוצה לו, אצל הפולנים. אך, הייתה זו גם הפעולה האחרונה של הארגון היהודי הלוחם בתחומי העיר קרקוב. המאסרים שבאו בעקבות המבצע המוצלח והקורבנות שנפלו שיתקו את פעולתו. עשרות חברי הארגון נכלאו במונטלופי, שהיה בעבר בית-סוהר לאסירים פוליטיים, ובתקופת הכיבוש בית-הכלא של הגסטאפו. במרץ 1943 הוצאו להורג 10 מן האסירים.
- "היכן הסיבה הגדולה שבגללה עלינו להימנע מן התגובה היחידה, הראויה לאדם שיש לו כבוד עצמי? ההיסטוריה תנדה אותנו לנצח, אם נשאר לנו איזה מוצא, אין זה אלא להציל את עצמנו בפני משפטו של העתיד, להציל אותנו משכחה כיוון בלאו-הכי אבודים אנו. נשאיר-נא למצער זכר אחרינו, שיעורר בלב מישהו יראת-כבוד כלפינו." (מתוך כרוז ביום-השנה להקמת הארגון היהודי הלוחם, 1943)
[עריכה] ערים אחרות
גם בברודי, בצ'נסטוחוב, בבנדין, בביאליסטוק ובוילנה הוקמו תאי האי"ל באמצעות שליחים שנשלחו למקומות אלו ביולי 1942. תאים אלו קיימו פעילות מחתרתית בנוסח הפעילות אותה קיימו אנשי ורשה, אך לא ניתן לראות בהם חלק מתנועה אחת, בעלת הנהגה מרכזית, אלא, במיוחד לאחר חיסולו של גטו ורשה, ארגונים מקבילים בעלי אופי פעילות מקומי. במהלך מבצע ריינהרד חוסלו הגטאות אף במקומות אלו. חברי הארגונים הלוחמים התנגדו למשלוחים. רבים התבצרו בבונקרים ובמתחמים מבוצרים בתחומי הגטאות. חלקם נפלו כשנשקם בידם, חלקם הצליחו להמלט אל היערות הסמוכים. חיסול הגטו בקמיונקה, לשם נשלחו יהודי בנדין, נמשך כשבועיים. בביאליסטוק נלחמו המורדים כחמישה ימים. אנשים אלו ראו לנגד עיניהם את מסורת הגבורה שהותירו אחריהם לוחמי גטו ורשה, אשר לחלקם היו מוכרים באופן אישי, והיו חברי אותן תנועות הנוער – החלוץ, גורדוניה ואחרות. סופם הטראגי של הגטאות בתחום הממשל הכללי לא הגיע ללא התנגדות, הודות לפועלם של אנשים אלו.
[עריכה] הנצחת חברי האי"ל
בשנת 1949, ביום השנה השישי למרד, הקימו אחדים מלוחמי האי"ל שנותרו בחיים את קיבוץ לוחמי הגטאות המפעיל את בית לוחמי הגטאות. המקום משמש מרכז הנצחה לגבורה היהודית בשואה, וכן לפעולות ההתנגדות והמחתרת.
מורשת הגבורה של אנשי תנועות הנוער הציוניות במסגרת האי"ל נשמרת אף כיום על ידי אנשי התנועות הפעילות בכל רחבי העולם. כיום פעילות השומר הצעיר והבונים דרור בארצות כדרום אפריקה, בריטניה, ארגנטינה, צ'ילה, איטליה, ארצות הברית, ישראל, מקסיקו ואוסטרליה.
מנהיגי המרידה ששרדו בחיים – ביניהם יצחק צוקרמן, מארק אדלמן וצביה לובטקין היו למתעדים החשובים של השואה ושל הגבורה. צוקרמן ולובטקין אף העידו במשפטו של אדולף אייכמן.
פרט ל"לוחמי הגטאות" מונצחים אנשי האי"ל בשמות רחובות ומוסדות ברחבי הארץ, לרבות היישובים יד מרדכי הקרוי על שמו של מרדכי אנילביץ' ומעלה צביה על שמה של צביה לובטקין.
ביטוי ויזואלי עז מבע לפועלם של חברי האי"ל נותן ביצירתו הפסל נתן רפפורט אשר פסלו הידוע לזכרם של אנשי הגטו הלוחמים המוצב הן בלב גטו ורשה, והן ברחבת יד ושם בירושלים, הוא אחד הסמלים המוכרים של מורשת השואה והגבורה שהותירו אחריהם אנשי האי"ל.
משוררה הגדול של קינת העם היהודי בפולין יצחק קצנלסון, הנציח את פועלם של אנשי האי"ל בשורות אלו (מתוך "השיר על העם היהודי שנהרג - פרק י"ד - הסוף" תרגום מ.ז. וולפובסקי):
- "הם לא ידעו, לא שערו - "היהודים יורים!" שמעתי קול כיעור בפי מושחת,
- בטרם נשמתו טמאה יפח, לא קול קריאה אשמע, רק פלצות - הייתכן?!
- תמהון לבב משמים ומשונה, אף תדהמה רבה: "היהודים יורים!" הו, אין זה קול אחד,
- זה קול של עם רוצחים, שמונים מיליון: גם הם היהודים עושים כמונו, ככל איש גרמני, אכן.
- אבוי לנו! כי יודעים גם אנו, כי נדע לקום ולהרוג בכם, גם אנו, כן, נדע, נרהב!
- אך זה כוחנו, כי נדע אשר לא ידעתם ולא תוכלו לעד ולעולמים -
- לבלי הרוג את הזולת, לבלי רצוח עם באשר ללא מגן הוא, אשר יישא מרום עיניו לשוא,
- אינכם יודעים לבלי הרוג, אתם, פושעים מברייתכם, מניפי החרב מקדמת ימים."
[עריכה] לקריאה נוספת
- חייקה גרוסמן – "קווים ללקח המדיני והקרבי של מלחמת היהודים בגטאות ובמחתרת האנטינאצית" מתוך צבא ומלחמה בישראל ובעמים הוצאת ספרית פועלים, 1955.
- לוסי דווידוביץ' – המלחמה נגד היהודים, זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור, 1982.
- האנציקלופדיה של השואה, יד ושם וספרית פועלים 1990.
- יצחק צוקרמן ומשה בסוק, ספר מלחמות הגיטאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956
- קאז'יק שמחה רותם (ראטהייזר) - ובתוכי העבר , בהוצאת לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד 1985.
