התנועה הדמוקרטית לשינוי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| התנועה הדמוקרטית לשינוי | |
|---|---|
| אפיון: | מפלגת מרכז |
| כנסות: | הכנסת התשיעית |
| מנהיגים: | יגאל ידין |
| שיא כוחה: | 15 מנדטים |
| נוצרה מתוך: | |
| התמזגה לתוך: | התפלגה לפלגים שונים |
התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) - מפלגת מרכז שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקמת התנועה
ד"ש הייתה מענה למשאלותיהם של ישראלים רבים שקצו בשחיתות שיוחסה אז למפלגת העבודה, עם חשיפת פרשיות כפרשיית אשר ידלין, חקירות שר השיכון אברהם עופר ופרשת חשבון הדולרים של לאה רבין, ותחושת אובדן הדרך והמיאוס שהותירה אחריה מלחמת יום הכיפורים וההתפתחויות החברתיות והפוליטיות שלאחריה. מנהיג המפלגה, הרמטכ"ל לשעבר פרופסור יגאל ידין, נתפס בעיני הציבור כאיש עשייה וכאדם ישר שלא דבק בו רבב.
מאז פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל נמנע ידין מעיסוק בפוליטיקה אך ב-2 בנובמבר 1976 הוא הודיע כי הוא מקים תנועה חדשה בשם "דמוקרטים - שינוי". תנועת "שינוי", שהקימו הפרופסור אמנון רובינשטיין ואנשיו של ידין, חברו לגורמים נוספים, כגון פורשי "המרכז החופשי" בראשות שמואל תמיר ולדמויות נודעות כאלוף (מיל.) מאיר עמית והתעשיין סטף ורטהיימר להקמת מפלגה חדשה, שאמורה הייתה להביא מזור לתחלואי הפוליטיקה הישראלית.
המפלגה הכתה הדים במערכת הפוליטית. בתוך מספר שבועות נרשמו כחברים בה כ-37,000 איש. המפלגה ערכה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות פתוחות לכל, שנועדו לקבוע את רשימתה לכנסת. עד אז קבעו המפלגות את מועמדיהן ב"ועדת מינויים". הבחירות הפנימיות בד"ש היו סמן לדמוקרטיזציה של המערכת, שסחף בעקבותיו, במערכות הבחירות הבאות, אף את המפלגות הגדולות.
המפלגה הציגה פן מדיני מתון המסכים ל"פשרה טריטוריאלית" וכי אין לשלוט על מיליון וחצי ערבים בשטחים, אך עיקר מצעה יוחד לענייני פנים. ידין, שהודיע על הקמת המפלגה במשדר "מוקד" בטלוויזיה (במה ציבורית ראשונה במעלה בישראל באותן השנים), העמיד את מצעו על שלושה עיקרים אלו:
- שינוי שיטת הבחירות, תמיכה בהנהגת בחירות אזוריות שיצמצמו את מספר המפלגות המיוצגות בכנסת.
- מלחמה בשחיתות ובהון השחור ודאגה ל"משטר חיים צודק" ו"חלוקה שווה של הנטלים על הציבור".
- הנהגת מדינה יהודית ודמוקרטית, קביעת חוקה והפרדת דת ומדינה.
רשימת ההישגים הציבוריים של ידין, אשר היה חבר בועדת אגרנט והגיע להישגים חשובים בתחום הארכיאולוגיה, הביא אותו ואת המפלגה שייסד אל קדמת הבמה הציבורית. עיקר כוחו היה בכך שאנשים שקצו בשחיתות המערך אך חששו מהצבעה לליכוד, חשו בנוח להצביע למפלגתו.
בבחירות לכנסת התשיעית זכתה ד"ש להצלחה מסחררת של 15 מנדטים, וחברי הכנסת שנבחרו מטעמה היו: יגאל ידין, אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר, מאיר עמית, מרדכי אלגרבלי, בנימין הלוי, עקיבא נוף, אסף יגורי, סטף ורטהיימר, מרדכי וירשובסקי, זיידאן עטשי, מאיר זורע, שפיק אסעד, שמואל טולידנו ודוד גולומב.
למרות ההצלחה בבחירות, לא נהייתה ד"ש לשון המאזניים הדרושה להקמת קואליציה כפי שקיוו אנשיה. המהפך הפוליטי היה שמור לליכוד ולמנחם בגין, שהצליח להרכיב קואליציה בלעדיה, תוך השארת מספר תיקים שינתנו לאנשי ד"ש לכשיצטרפו לקואליציה. ד"ש אמנם הצטרפה לאחר מכן לממשלתו של בגין, אך לא השפיעה רבות על התנהלותה. יגאל ידין התמנה לסגן ראש הממשלה, מאיר עמית לשר התחבורה והתקשורת ושמואל תמיר לשר המשפטים. מאיר זורע שהרגיש חוסר תוחלת מהפעילות הפוליטית התפטר מהכנסת כבר בפברואר 1978 ובמקומו נכנס לכנסת איש העסקים שלמה אליהו.
[עריכה] ההתפוררות
לא ארכו הימים, והמפלגה התפצלה (14 בספטמבר 1978) לשתיים: לתנועה דמוקרטית של יגאל ידין, שמואל תמיר, בנימין הלוי, עקיבא נוף, מרדכי אלגרבלי, שלמה אליהו ושפיק אסעד שנשארו בקואליציה, ולתנועה לשינוי וליוזמה של אמנון רובינשטיין, סטף ורטהיימר, מרדכי וירשובסקי, זיידאן עטשי, שמואל טולידנו, מאיר עמית ודוד גולומב, אשר פרשו מהקואליציה (מאיר עמית פרש מההממשלה) או התנגדו לכניסה לקואליציה. חבר נוסף מטעם המפלגה, אסף יגורי, הקים סיעת יחיד משלו, יעד שמה.
אך בהתפצלות זו לא תם סיפורה של המפלגה, שכן חצאיה המשיכו להתפורר במהלך שנת 1980. עד סופה פרשו מהתנועה הדמוקרטית ארבעה חברים (שלושה מהם, עקיבא נוף, שלמה אליהו ושפיק אסעד, הקימו את סיעת "אחווה") ומהתנועה לשינוי וליוזמה - שניים (אשר עברו למערך). יוסף תמיר עבר מהליכוד לשינוי וליוזמה אשר שינתה את שמה והפכה ל"שינוי - מפלגת מרכז".
שנת 1981 לא הביאה עמה התפתחויות רבות בסיפור קרעי המפלגה-לשעבר. במרץ 1981 התנועה הדמוקרטית שבקה חיים באופן סופי וכל שלושת חבריה הנותרים (יגאל ידין, בנימין הלוי ושמואל תמיר) הפכו לח"כים יחידים. ב-11 במאי 1981 יוסף תמיר פרש מ"שינוי - מפלגת מרכז", ושפיק אסעד מסיעת "אחווה" הצטרף לרשימת תל"ם.
[עריכה] הירושה
לאחר סיום כהונתה של הכנסת ה-9 והבחירות לכנסת העשירית, היורשת היחידה של המפלגה הייתה מפלגת "שינוי - מפלגת מרכז", שכן שאר חברי המפלגה פרשו מהפוליטיקה, הצטרפו למפלגות הגדולות ("עבודה" ו"ליכוד") או לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה בבחירות.
"שינוי - מפלגת מרכז" בראשותו של אמנון רובינשטיין המשיכה להתקיים על המפה הפוליטית כמפלגה קטנה (קיבלה 2-3 מנדטים בבחירות) עוד לכ-10 שנים לאחר התפוררות ד"ש, ולאחר-מכן היא הצטרפה לבלוק מרצ יחד עם מפ"ם ורצ.
ב-17 בינואר 1999 שבה "שינוי" והתפצלה מבלוק מרצ, כאשר הבלוק התמזג למפלגה אחת. אברהם פורז צירף אליה את טומי לפיד, שהפך למנהיג המפלגה, ואליה הצטרפו פוליטיקאים אחרים מהזרם המרכזי, כגון אליעזר זנדברג מצומת. הם הקימו את מפלגת שינוי, אשר הייתה שונה מד"ש והתמקדה בעיקר בכפייה הדתית. המפלגה קיבלה 6 מנדטים בבחירות 1999, ובבחירות 2003 זכתה להצלחה של 15 מנדטים והצטרפה לממשלת שרון. בדומה לד"ש, גם ב"שינוי" התגלו סכסוכים והיא התפצלה לשתי מפלגות לקראת בחירות 2006 ("שינוי" ו"חץ"), שלא הצליחו לעבור את אחוז החסימה.
