דורית ביניש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דורית ביניש
בית המשפט	בית המשפט העליון
תפקיד נוכחי	נשיאת בית המשפט העליון
שנת לידה	1942
פעילויות נוספות	פרקליטת המדינה

דורית ביניש (נולדה ב-28 בפברואר 1942), פרקליטת המדינה בין השנים 1989 עד 1995 ונשיאת בית המשפט העליון של ישראל החל מ-14 בספטמבר 2006.

תוכן עניינים 1 תולדות חייה 1.1 במשרד המשפטים 1.2 פרקליטת המדינה 1.3 שופטת בית המשפט העליון 1.3.1 פסקי דין עיקריים כשופטת בבית המשפט העליון 1.3.2 הדרך לנשיאות בית המשפט העליון 1.3.3 בתור נשיאת בית המשפט העליון 2 ראו גם 3 קישורים חיצוניים 4 הערות שוליים

[עריכה] תולדות חייה

דורית ביניש נולדה ב-28 בפברואר 1942 בתל אביב, בת לחוה ואהרון ורבה. גדלה בתל אביב וסיימה שם את לימודיה התיכוניים בתיכון חדש בתל אביב. את שירותה הצבאי עשתה במחלקת ארגון באגף כוח אדם במטכ"ל והשתחררה בדרגת סגן ב-1962.

בעלת תואר ראשון ותואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. סיימה את לימודיה לתואר ראשון ב- 1967 ותואר שני בהצטיינות ב-1971. יחד איתה למד בעלה, יחזקאל ביניש, גם הוא עורך דין. אם לשתי בנות.

[עריכה] במשרד המשפטים

את התמחותה ביצעה במחלקת החקיקה של משרד המשפטים ובלשכה הראשית של פרקליטות המדינה. עד 1969 כיהנה כעוזרת לפרקליט מחוז ירושלים.

ב-1970 החלה לעבוד בפרקליטות המדינה. בתפקידה הראשון שם, כסגן פרקליט המדינה, ייצגה ביניש את המדינה בעיקר בתיקים פליליים. ב- 1976 מונתה לתפקיד מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה. חלק הארי של עיסוקה בתפקיד זה עסק בסוגיית ההתנחלויות והגירושים שארעו בסוף שנות ה-70.

בתוקף תפקידה ליוותה את ועדת כהן לחקירת אירועי טבח סברה ושתילה והייתה כפופה במשך חצי שנה (אוקטובר 1982 - פברואר 1983) ישירות לוועדה. ביניש הייתה התובעת במשפטי המחתרת היהודית ומילאה תפקיד מרכזי בהעמדתם לדין. במהלך המשפט ספגה איומים על חייה [1].

לביניש היה תפקיד מרכזי בחקירת פרשת קו 300, כשעמדה לצד היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, בדרישה לחקור עד תום את אנשי השב"כ המעורבים בפרשה, לאחר שנתגלה לפרקליטות שהם הרגו מחבלים כפותים, שיקרו בחקירתם בנוגע לכך ושיבשו ראיות. זמיר וביניש התעמתו גם עם הממשלה, שהתנגדה להעמדת אנשי השב"כ לדין.

בנוסף, ייצגה את המדינה בכל הקשור לפסילת מפלגתו של מאיר כהנא, וייצגה את המדינה בענייני האינתיפאדה שאך פרצה.

[עריכה] פרקליטת המדינה

בראשית שנת 1989 מונתה לתפקיד פרקליטת המדינה. בעת שכיהנה בתפקיד זה, הייתה אחראית לייצוג משפטי של המדינה בבתי המשפט בערכאותיהם השונות. מלבד אחריות לייצוג המדינה בבתי המשפט כפרקליטת המדינה, נטלה חלק בייעוץ משפטי לרשויות המדינה.

בין האירועים המרכזיים שליוו את תקופת כהונתה כפרקליטת המדינה, ניתן למנות את המשפט הפלילי כנגד אריה דרעי.

בשתי פרשות ציבוריות נחקקה דמותה הציבורית של ביניש כמי שאינה מתפשרת על עמדותיה אף כנגד הממונים עליה, ואף הבכירים ביותר. בפרשת המגורשים התנגדה ביניש נחרצות למהלך, בניגוד לעמדת ראש הממשלה יצחק רבין, ובתיק הבנקאים עמדה על כך שיועמדו לדין האחראים על ויסות המניות. בשתי הפרשות האחרונות יצאה ישירות כנגד עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש. כפרקליטת המדינה בתקופת האינתיפאדה נקלעה לא אחת לעימותים עם שר הביטחון יצחק רבין על הוראות פתיחה באש, טיפול בחיילים חריגים, ירי ברעולי פנים ומאסר של פלסטינים ללא משפט.

במהלך כהונתה כפרקליטת המדינה הייתה ביניש שותפה בישיבות עם השב"כ על הפעלתו של הסוכן אבישי רביב. במסגרת זאת הורתה לסגור לאבישי רביב תיקים פליליים שנפתחו נגדו [2]. בשנת 1999 התפרסם פרוטוקול, שכונה מסמך רביב, של אחת הישיבות עם השב"כ בו נכתב: "הוא (הכוונה לאבישי רביב) היה צריך להסיר מעליו חשדות. בדיון אצל דורית ביניש, היא נתנה אישור שיעשה פעילות על­ יד אוניברסיטת בר אילן, ויחשיד אדם אחר כדי שייתפס". בעקבות פרסום הפרוטוקול נשמעו קולות בימין שעל ביניש להשעות את עצמה מכס השיפוט, ואמנון רובינשטיין כינס את ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת לדון בנושא. בפרקליטות נטען שדבריה של ביניש לא הוצגו נכונה בפרוטוקול. לאחר שנבחרה לבית המשפט העליון, כיהנה במקומה בפרקליטות המדינה עדנה ארבל. חבר הכנסת מיכאל איתן האשים את ארבל, שבשל חברותה עם ביניש, היא עסקה בחיפוי על מעורבותה בהפעלה הבעייתית של אבישי רביב [3] [4]

במסגרת פרשת "החשבוניות הפיקטיביות" בליכוד מ-1988, הגישה הפרקליטות בראשות ביניש ב-1991 כתבי אישום נגד בכירים בליכוד.

[עריכה] שופטת בית המשפט העליון

בשנת 1993, בזמן כהונתה כפרקליטת המדינה, נשקל מינויה של ביניש כשופטת בבית המשפט העליון ונשיאתו לעתיד בוועדה לבחירת שופטים בראשותו של שר המשפטים, דוד ליבאי. בשל התנגדות של נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, נדחתה מועמדותה בהצבעה על חודו של קול, ברוב של חמישה (שלושת השופטים בראשות שמגר, ושני נציגי לשכת עורכי הדין) נגד ארבעה (הפוליטיקאים).

בשנת 1995 הועלתה בשנית מועמדותה של ביניש בפני הוועדה, והפעם הוועדה הצביעה פה אחד בעד מינויה כשופטת בבית המשפט העליון, וב-25 בדצמבר 1995 היא נכנסה לתפקידה. עם מינויה היה מקובל להניח כי לאור שיטת הסיניוריטי (השיטה אשר לפיה מתמנה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון השופט הוותיק ביותר) תמונה ביניש לתפקיד הנשיאה הבאה. למרות זאת, עלו קולות, בעיקר במערכת הפוליטית, אשר החלו לפקפק בצדקתה של שיטת בחירה זו.

ביניש כיהנה כיו"ר ועדת הבחירות לכנסת השבע עשרה. בבחירות אלה לא קיבלה ועדת הבחירות החלטה בדבר פסילת רשימות לכנסת, ולכן עיקר פעילותה התמקדה בתעמולת הבחירות.

[עריכה] פסקי דין עיקריים כשופטת בבית המשפט העליון

• בעניין פלונית ^[1] קבעה כי זכויות ההורים בחברה הישראלית לגדל ולחנך את ילדיהם אינן זכויות מוחלטות. על-כן, ענישה גופנית כלפי ילדים, או השפלתם וביזוי כבודם כשיטת חינוך מצד הוריהם, פסולה היא מכול וכול, והיא שריד לתפיסה חברתית-חינוכית שאבד עליה כלח; ולכן מדובר בשיטת חינוך אשר אסורה בחברה הישראלית. פסק הדין נתפס בקהילה המשפטית כאחד מהשנויים ביותר במחלוקת שנתנה ביניש, בהיותו מאפשר, למעשה, הרשעתם בפלילים של הורים המכים את ילדיהם מכה קלה, אפילו חד-פעמית:

"בקרבנו מצויים הורים לא מעטים, העושים שימוש בכוח שאינו מוגזם כלפי ילדיהם (כגון מכה קלה בישבן או על כף היד), כדי לחנכם ולתת בהם משמעת. האם נאמר כי הורים אלה עבריינים הם?... התשובה הראויה היא כי במצב המשפטי, החברתי והחינוכי שבו אנו נתונים, אין להתפשר על חשבון סיכון שלומם ושלמותם של קטינים. יש גם להביא בחשבון, שאנו חיים בחברה בה האלימות פושה כנגע; היתר לאלימות "קלה" עלול להידרדר לאלימות שחומרתה רבה. אין לסכן את שלמות גופו ונפשו של קטין בענישה גופנית כל-שהיא; אמת המידה הראויה צריכה להיות ברורה וחד-משמעית, והמסר הוא כי אין ענישה גופנית מותרת." (פסקה 30)

• בעניין ארגון מגדלי העופות בישראל ^[2] ציינה כי על הכנסת לצמצם את השימוש במנגנון החקיקה של חוק ההסדרים בשל הבעייתיות הרבה הכרוכה בהליכי חקיקתו, הפוגעים בהליך הדמוקרטי התקין.
• בעניין התנועה לאיכות השלטון ^[3] אשר עסק בפרשת צחי הנגבי שנגדו התנהלה חקירה פלילית בהיותו השר לבטחון-פנים פסקה כי חקירות פליליות שנסגרו ללא אישום עשויות למנוע מאדם מינוי לשר לבטחון פנים; חקירה נמשכת מחייבת שלא יכהן כשר לבטחון פנים למשך כמה שנים.
• בעניין רודריגז ^[4] קבעה כי ניתן להכיר ב"גיורי קפיצה" כעלייה לישראל לצורך חוק השבות.
• בעניין עדאלה ^[5] קבעה (בהסכמה עם הנשיא אהרן ברק) כי הוראות "נוהל שכן" פגומות וגורמות להפרה בוטה של המשפט הבינלאומי. בשל אי חוקיותם הייתה שותפה להרכב השופטים אשר פסל את ההוראות.
• בפס"ד יששכרוב ^[6] קבעה כי ניתן לפסול ראיה שהושגה "שלא כדין" ובמקרה הספציפי אף קבעה כי יש לפסול את ההודאה מחמת הפגיעה בזכות החוקתית להיוועץ בעורך דין.

[עריכה] הדרך לנשיאות בית המשפט העליון

בשנת 2006 הודיע שר המשפטים חיים רמון כי הוא מבטל שיטה זו ומחייב מעתה רישום פרוטוקול דיונים בוועדה לבחירת השופטים. הוא הוסיף כי הוא רואה את ביניש כמועמדת הראויה לתפקיד אך רמז שמינויה לא יקבע בצורה אוטומטית. בעקבות פתיחת חקירה משטרתית נגד השר רמון בגין הטרדה מינית, התמנה מאיר שטרית כממלא מקום שר המשפטים. מייד עם כניסתו לתפקיד, החזיר את שיטת הסיניוריטי וביטל את ההחלטה להנהיג פרוטוקולים בדיונים.

עם פרישתו של השופט מישאל חשין, ב-16 בפברואר 2006, התפנה כיסאו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון. מאחר שעל פי הנוהג המוסכם, השופט הוותיק ביותר לאחר הנשיא מתמנה כמשנה לנשיא, צפויה הייתה הוועדה לבחירת שופטים למנות את ביניש כמשנה לנשיא, אך מאחר שהוועדה לא כונסה במשך חודשים, מונתה ביניש לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון מבלי שכיהנה קודם לכן כמשנה לנשיא, לראשונה בתולדות בית המשפט העליון.

מספר אישים, כדוגמת אמנון רובינשטיין, התנגדו למינויה לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון על פי שיטת הסיניוריטי. מנגד, התמיכה הרחבה בביניש התבטאה בהצבעה על בחירתה, ואכן ב-7 בספטמבר החליטה הוועדה לבחירת שופטים פה אחד על אישור מינויה לנשיאות בית המשפט העליון.

ב-14 בספטמבר 2006, עם פרישתו של הנשיא אהרן ברק, הושבעה ביניש לנשיאת בית המשפט העליון [5].

[עריכה] בתור נשיאת בית המשפט העליון

דורית ביניש היא האשה הראשונה בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון. היא צפויה למלא תפקיד זה במשך 6 שנים, עד שנת 2012 שבה תגיע לגיל 70, שבו לפי החוק על השופט לפרוש מתפקידו.

מאז התמנותה לנשיאה, פסקי-דינה בעניינים שבמחלוקת ציבורית מתאפיינים בקו מתון, ויש האומרים הססני. ביניש נוקטת בלשון מעורפלת, וניכר בפסקי-דינה כי היא מנסה להימנע מעימותים עם קבוצות אוכלוסיה ועם גורמים פוליטיים. בפסקי-דינה כנשיאה נמנעת ביניש מכל הכרזה שאינה מחויבת המציאות, ופסקי-דינה מנוסחים באופן הניתן לפרשנות לטובת שני הצדדים כאחד. דוגמה בעניין זה מהווים פסקי-דינה בעניין עתירתם של גורמים חרדים כנגד האישור שהעניקה המשטרה לקיומה של תהלוכה פוליטית של הקהילה ההומוסקסואלית בירושלים, ובעניין העתירות לפרסום העדויות שהושמעו בפני ועדת וינוגרד. בשני פסקי-הדין נשען פסק-דינה של ביניש על ההסכמה הצרה שבין הצדדים, והיא נמנעה במוצהר מלהכריע במחלוקות המשפטיות העקרוניות ביניהם.

יש המייחסים עמדה זו של ביניש, לניסיון לשקם את אמון הציבור בבית המשפט העליון, לאחר שאמון זה נפגע נוכח הביקורות שהוטחו במוסד החל משנות ה-90. אולם הניסיון להימנע מאש ולהבטיח שקט תעשייתי חשף את ביניש לביקורת מסוג אחר - ביקורת מקצועית ואקדמית, כנגד אי הבעת עמדה נחרצת וברורה ו"תפיסת צד" אל מול התנהלות בלתי חוקית של גורמים שלטוניים וקבוצות אוכלוסיה, וכן כנגד הימנעותה מלהציג תפיסה משפטית עקרונית ומנחה, בניגוד לקודמיה בתפקיד זה.

[עריכה] ראו גם

• אקטיביזם שיפוטי

[עריכה] קישורים חיצוניים

• דורית ביניש - ביוגרפיה רשמית, באתר הרשות השופטת
• נאום נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש בטקס השבעתה בכנסת, 14 בספטמבר 2006

• יובל יועז, הנשיאה הבאה: חושבת כמו ברק, כמעט תמיד, בעיתון הארץ
• על ההבדלים בין אהרן ברק לדורית ביניש, אורי פז, באתר "אומדיה"
• שופטים ללא גבולות באתר "תכלת". ביקורת מיקצועית על פסק דין של השופטת בייניש.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145 - ניתן 25.1.2000
2. ^ דנ"א 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2) 14 - ניתן 27.9.2004
3. ^ בג"צ 8192/04 התנועה לאיכות השלטון נ' ראש-הממשלה, פ"ד נט(3) 145 - ניתן 1.11.2004
4. ^ בג"צ 2597/99 תאיס רודריגז-טושביינו נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 412 - ניתן 31.3.2005
5. ^ בג"צ 3799/02 עדאלה נ' אלוף פיקוד המרכז - ניתן 6.10.2005
6. ^ ע"פ 5121/98 טוראי רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי' ניתן - 4.5.2006