מיג-25
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיג-25 (ברוסית: МиГ-25), קוד דיווח נאט"ו: פוקסבט (Foxbat; "שועל-עטלף"), הוא מטוס יירוט ותקיפה על קולי מהיר שתוכנן בברית המועצות על ידי משרד התכנון "מיקויאן-גורביץ'". המטוס טס לראשונה בשנת 1964 ונכנס לשירות מבצעי בשנת 1970. מהירותו המקסימלית היא 3 מאך והוא מצוייד במכ"ם חזק וארבעה טילי אוויר-אוויר ארוכי טווח. גילוי קיומו של המטוס גרם בתחילה לפאניקה בקרב צופים וגורמים צבאיים מערביים בשל ביצועיו יוצאי הדופן.
היכולות האמיתיות של המטוס לא התגלו עד לשנת 1976, אז ערק טייס מיג-25 סובייטי ליפן. מנתחי מערכות המטוס גילו עיצוב פשוט אך פרקטי הכולל מכ"ם שפופרות ריק, שני מנועי סילון חזקים ושימוש חסכוני בחומרים מתקדמים כמו טיטניום. הדבר איפשר ייצור מרשים של 1,190 מטוסי מיג-25.
המיג 25 שירת באחדות מבעלות בריתה של ברית המועצות, במדינות ערב וברפובליקות סובייטיות לשעבר, והוא נותר בשימוש מוגבל בשירות רוסיה ובמדינות נוספות גם כיום.
תוכן עניינים |
[עריכה] פיתוח
פיתוח המיג-25 החל בשנות החמישים, במקביל למאמצים אמריקאיים לפתח מיירט ומפציץ המגיע למהירות מאך 3, שכללו את פיתוח ה-XB-70 (שנכשל לבסוף), XF-103, YF-12 של חברת לוקהיד ואת ה-XF-108. עם כניסתם לשירות של מטוסי קרב המגיעים ל-2 מאך, פיתוח מטוס תקיפה ומיירט כבד בעלי רום טיסה גבוה המגיעים למהירות של 3 מאך הפך לחיוני.
צוות התכנון של "מיג" החל עבודתו ב-10 במרץ 1961. למרות שייצור ה-XB-70 בוטל עוד קודם לפיתוח המטוס החדש, מטוס זה, הנושא את השם Ye-155, הגיע לשלב אבטיפוס ונראה היה שה-Ye-155 יהווה תוספת שימושית לכוח ההגנה הסובייטי כמיירט מטוסי ריגול, כמו ה-SR-71. מומחים האמינו שהמיג-25 פותח בתגובה לפיתוח ה-XB-70, אך עם זאת א. בליאנקוב, ראש צוות הפיתוח של המיג, אישר שלמעשה לא זאת הייתה הסיבה.
האבטיפוס הראשון ביצע את טיסת הבכורה שלו ב-6 במרץ 1964. האבטיפוס של דגם היירוט Ye-155-P1, עלה לאוויר ב-9 בספטמבר 1964. לפיתוחים, שייצגו את המילה האחרונה בהנדסת אווירונאוטיקה סובייטית וידע בתחום המטלורגיה, נדרש זמן נוסף להשלמה. בינתיים, כמה אבות טיפוס, תחת הכינוי Ye-266, ביצעו סדרת טיסות שוברות שיאי מהירות בשנים 1965, 1966 ו-1967.
סדרת הייצור של שני הדגמים הראשוניים, שנקראו מיג-25P (המיירט פוקסבט-A) ומיג-25R (מטוס התקיפה פוקסבט-B), החלה בשנת 1969. המיג-25R נכנס לשירות חיל האוויר הסובייטי כמעט מייד, אך כניסת מטוס המיג-25P לשירות נדחתה עד לשנת 1972. מטוס אימון דו מושבי נטול חימוש פותח לכל דגם, המיג-25PU (פוקסבט-C) והמיג-25RU, בהתאם. המיג-25R הוביל ליצירת נגזרות שונות שלו כמיג-25RB שהוא מטוס תקיפה ומפציץ, מיג-25RBS, מיג-25RBSh שכלל מכ"ם מובנה עליו, מיג-25RBK (המכונה פוקסבט-D), מיג-25RBF ומיג-25BM (פוקסבט-F), הנושא ארבעה טילים נגד קרינה מסוג Kh-58.
המיג-25 הגיע לביצועים יוצאים מן הכלל, הכוללים מהירות מקסימלית של 3 מאך ורום טיסה של 27,000 מטר. היו שהאמינו שהמיג-25 תוכנן כנגד ה-SR-71 (הציפור השחורה), ונוצר כדי להרתיע או לפחות לאיים על המטוס האמריקאי בעל יכולת הטיסה והמהירות הגבוהה. עם זאת, כושר התמרון של המיג, טווח הטיסה, ופוטנציאל הקרב שלו במפגש קרוב עם מטוס עוין היו מוגבלים. אפילו מהירותו העצומה הייתה בעייתית: למרות שהדחף איפשר להגיע למהירות של 3.2 מאך, מהירות המטוס הוגבלה ל-2.8 מאך כדי למנוע נזק ניכר למנועים.
אפילו מהירות זו הייתה בעייתית, בשל אימוץ היתר של מנועי המטוס. משקיפים צבאיים מערביים לגלגו לעתים קרובות על עמידותו הנחותה יחסית של המיג-25, אך למעשה למטוס ה-SR-71 האמריקאי היו מגבלות גדולות עוד יותר משל המיג בתנאי טיסה דומים.
למרות מגבלות אלה, ניתוחי מודיעין בלתי מדויקים והשערות שגויות גרמו לפאניקת מה במערב, שם האמינו בתחילה שהמיג-25 היה מטוס קרב רב תכליתי וקל תנועה ולא מיירט כבד. בתגובה, ארצות הברית השיקה תוכנית אמביציוזית חדשה, שהובילה ליצירתם של ה-F-15 וה-F-16.
[עריכה] תיאור מפורט של המטוס
ב-6 בספטמבר 1976, טייס של חיל האוויר הסובייטי, סגן ויקטור בלנקו, ערק למערב והנחית את מטוסו מסוג MiG-25P בשדה תעופה האזרחי הקודטה ביפן. למרות שמטוסו של בלנקו הוחזר לבסוף לברית המועצות, הוא פורק קודם לכן בזהירות ונותח על ידי המחלקה לטכנולוגיה זרה (היום המרכז הלאומי למודיעין אוויר וחלל) של חיל האוויר האמריקאי, בבסיס חיל האוויר שליד דייטון, אוהיו. לאחר 67 יום המטוס הוחזר לסובייטים בחלקים. המנתחים מצאו כמו עובדות מפתיעות:
- המטוס של בלנקו היה חדש לחלוטין, וייצג את הטכנולוגיה הסובייטית האחרונה.
- המטוס הורכב במהירות, וביסודו נבנה סביב צמד מנועי סילון רבי עוצמה מסוג טומנסקי.
- הריתוך נעשה ביד והמבנה היה גס באופן יחסי. כמו בהרבה מטוסים סובייטים, ראשי מסמרות נשארו חשופים באזורים שלא ישפיעו על האווירודינמיקה של המטוס.
- המטוס נבנה מסגסוגת של ניקל ופלדה, ולא מטיטניום כמו שהעריכו (למרות שהייתה מידה מסוימת של שימוש בטיטניום באזורים המצריכים עמידות לחום). שלד הפלדה תרם למשקלו הריק הגבוה של המטוס, 29 טון.
- רוב מערכות האוויוניקה של המטוס היו מבוססות על טכנולוגיה של שפופרת ריק, ולא על אלקטרוניקה של מצב מוצק. לכאורה זהו תכנון מיושן, אך השימוש בשפופרות ריק היה מחוכם מפני שהן היו הרבה פחות רגישות לזרמים אלקטרומגנטיים במקרה של לוחמה גרעינית, והיו עמידות יותר בטמפרטורות קיצוניות, כך לא היה צורך בקירור תאי הזיווד האלקטרוני במטוס. בנוסף, שפופרות הריק היו קלות לאחזקה ונפוצות. כמו כל שאר המטוסים הסובייטים, המיג-25 תוכנן להיות עמיד בתנאי שדה ופשוט ככל האפשר.
- למכ"ם המקורי של המיג-25P היה הספק עצום של כ-500 קילוואט, שהפך את משבשי המכ"ם של האויב לחסרי ערך. נאסר על טייסים להפעיל את המכ"ם על הקרקע, ואגדות אורבניות מספרות שהוא היה חזק דיו כדי לצלות ארנבים שהיו בקרבת מסלולי ההמראה.
- בלנקו סיפר שהצוותים הטכניים נהגו לשתות מהאלכוהול הטהור שבמטוס, שהיה מיועד לקירור המכ"ם ולשמש כחלק מהנוזל ההידראולי. כך קיבל המיג-25 את כינויו "המסעדה המעופפת".
- מד המהירות של המטוס סומן בקווים אדומים ב-2.8 מאך, וטייסים נדרשו לא לעבור את המהירות של 2.5 מאך כדי להאריך את משך החיים של המנועים. בשנת 1973 האמריקאים צפו במיג-25 שטס מעל ישראל במהירות של 3.2 מאך, טיסה שהתוצאה שלה הייתה הרס מוחלט של המנועים. האמריקאים לא היו מודעים למגבלה זו, שעד אז סיפקה "דלק" למיתוסים על יכולות המטוס.
- התאוצה המקסימלית של המטוס הייתה 2.2 ג'י בלבד עם מכלי דלק מלאים. הגבול המוחלט לתמרון היה 4.5 ג'י.
- טווח הקרב של המטוס הוא 300 ק"מ, והטווח המרבי במהירויות תת-קוליות היה רק 1,200 ק"מ. למעשה, בלנקו הצליח להגיע ליפן בקושי, ללא דלק מספיק לנחיתה מתוכננת וזהירה. הוא כמעט התנגש במטוס אזרחי שהמריא, ונחת בבהילות על המסלול הראשון שמצא.
- ברוב מטוסי מיג-25 נעשה שימוש בכיסא מפלט מסוג KM-1, בעוד שבאחרים נעשה שימוש בגרסאות מוקדמות של כיסא המפלט המפורסם K-36. שיא המהירות עבור הפלטות מוצלחת ממטוס הוא 2.67 מאך, כאשר המחזיק בשיא הוא מטוס מיג-25 המצויד בכיסא מפלט מסוג KM-1.
כתוצאה מעריקתו של בלנקו והתגלות מערכות הטילים והמכ"ם של המטוס מיג-25P למערב, פיתחו הסובייטים בתחילת שנת 1978 גרסה מתקדמת יותר בשם מיג-25PD (פוקסבט-E), שכללה מכ"ם חדש מסוג Sapfir) RP-25), מערכת מעקב מטרה מבוססת אינפרא אדום (IRST), ומנועים חזקים יותר. כ-370 מטוסי מיג-25P הוסבו לדגם זה וסומנו בשם מיג-25PDS.
כ-1,190 מטוסי מיג-25 יוצרו לפני שהייצור הופסק בשנת 1984. הם יוצאו לאלג'יריה, בולגריה (עד לשנת 1992), מצרים, הודו (עד לשנת 2006), עיראק, לוב וסוריה. מספר צנוע של מטוסים נותר בשימוש.
בשנת 1981 הפיל F-15 של חיל האוויר הישראלי מטוס מיג-25 סורי. בשנת 1982 הופל מטוס נוסף על ידי טיל הוק ישראלי (שבוצע בו שינוי לשם הארכת מעטפת הפגיעה) ששוגר מתוך שטח לבנון לעבר מיג-25 סורי במשימת צילום. המטוס נפגע והחל לצלול מטה, ואז פגעו בו טילי אוויר-אוויר ששוגרו ממטוסי F-15.
ב-17 בינואר 1991, בזמן מלחמת המפרץ מטוס עיראקי מסוג מיג-25PD יירט מטוס של הצי האמריקני מסוג F/A-18C הורנט עשרים ותשעה מיילים ימיים מדרום-מזרח לבגדאד. במקרה זה, מטוס המיג התחמק ללא פגע בזכות מהירותו הגבוהה.
[עריכה] אזורי פעילות
- אלג'יריה, ארמניה, אזרביג'ן, בולגריה (עד לשנת 1992, שבו הוא הוחלף במטוס מהדגם מיג-23MLD), הודו (עד ל-1 במאי שנת 2006), עיראק, קזחסטן, לוב, רוסיה, סוריה, טורקמניסטן ואוקראינה.
[עריכה] המטוס בתרבות הפופולרית
המיג-25 מתואר בתחילת הנובלה של קרייג תומאס "Firefox Down", ההמשך לסרט ולנובלה "Firefox". בסיפור נכנסים שני מטוסי פוקסבט-F לקרב ומצליחים להפיל את מיטשל גאנט מעל פינלנד.
[עריכה] מפרט טכני (של מטוס מדגם מיג-25P פוקסבט-A)
מאפיינים כלליים
- צוות: טייס בודד
- אורך: 19.75 מטר
- מוטת כנפיים: 14.01 מטר
- גובה: 6.10 מטר
- שטח הכנף: 61.40 מ"ר
- משקל ללא חימוש: 20,000 קילו
- משקל עם חימוש: 36,720 קילו
- כוח: שני מנועי סילון טומנסקי R-15B-300
- כוח דחף ללא מבערים אחוריים: 73.5
- כוח דחף עם מבערים אחוריים: 100.1
ביצועים
- מהירות מרבית: 2.83 מאך, 3,000 קמ"ש בגובה 13,000 מטר, מוגבלת כדי למנוע את הרס המנועים
- טווח: 1,730 ק"מ עם מיכל דלק מלא
- תקרת שירות: 20,700 מטר
- עומס כנף: 598 קילו למ"ר
- זמן הגעה לרום: 8.9 דקות כדי להגיע לגובה 20,000 מטר
חימוש
- שני טילי ביסנובאט R-40 (המכונים "אקריד" וסימונם AA-6) מונחי מכ"ם מדגם R ושניים נוספים מונחי אינפרא אדום מדגם T.
- מכ"ם RP-25 (המכונה "סמרץ'")
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מיג-25 |
