ספרייה תורנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ספרייה תורנית (הקרויה לעתים קרובות "אוצר הספרים"^[1]) היא ספרייה המכילה ספרי קודש יהודיים וספרי עזר אשר נוצרה כדי לאפשר לימוד תורה כמצווה דתית. ספריות תורניות נמצאות בישיבות, בתי מדרש, בתי כנסת ומוסדות לימוד נוספים המשויכים ליהדות האורתודוקסית.

[עריכה] היסטוריה

החובה ההלכתית לקנות ספרי קודש על ידי הקהילה התבססה על התוספתא: "כופין בני העיר זה את זה... ולקנות להם ספר תורה ונביאים" (מסכת בבא בתרא פרק י"א), תקנה זו הורחבה לכלול "גם גמרות ושאר ספרים ללמוד בהם כל מי שירצה, גדולים וקטנים" (מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים סימן ק"נ).

כבר בימי הביניים אנו מוצאים ספריות תורניות בבתי כנסת, וישנם עדויות רבות על ספרים שהוקדשו לבתי כנסת, אך ככלל בימי הביניים לא היו ספריות "ציבוריות" אלא רק באוספים פרטיים^[2]. מאוחר יותר אנו מוצאים שספרים נתרמו גם לבתי ספר, תלמודי תורה וישיבות. בפולין וליטא הוקמו "חברות תיקון ספרים" במטרה לקנות ולכרוך ספרים לטובת הקהילה.

[עריכה] בחירת הספרים

ספרייה תורנית מאופיינת במידה רבה של סלקטיביות בבחירת הספרים, זאת בנוסף לכללים הרגילים של פיתוח האוסף המקובלים בכל ספרייה לגבי הוספת ספרים חדשים והוצאת ספרים קיימים. המיון בישיבות נעשה לעתים קרובות על ידי רבני הישיבה ולעתים על ידי ראש הישיבה עצמו.

סלקטיביות זו מבוססת על דרישה הלכתית שלא להחזיק ספרים שאינם תואמים את עקרונות היהדות. דרישה זו התבטאה בחתימת התנ"ך והגדרת הספרים שלא נכללו בו כספרים חיצוניים^[3] לאחר חתימת המשנה וההיתר לכתוב את התורה שבעל פה גדל היקף ארון הספרים היהודי וספרים נוספים נפוצו באמצעות העתקת כתבי יד. לאחר מהפכת הדפוס החלה להתפתח הדרישה להסכמה של תלמיד חכם, בין השאר כדי לבדוק את תוכנם של הספרים הנדפסים.

גם בתוך ספרי הקודש לא תכיל ספרייה את כל סוגי הספרים. בישיבה, בא באופן מסורתי עיקר הלימוד הוא סביב התלמוד, תכיל הספרייה בעיקר את התלמוד ומפרשיו וספרי הלכה ושאלות ותשובות. בתי כנסת יכילו, מלבד סידורים, מחזורים וחומשים גם ספרים בהם מועברים שיעורי תורה, כגון משנה, עין יעקב ומשנה ברורה, ספרי הלכה שימושיים ועוד.

גם כאשר הספר נחשב מתאים מבחינת תוכנו לארון הספרים היהודי, לא תמיד הוא יוכנס לספרייה מסיבות הלכתיות שונות. תחומים מסוימים נחשבים בעייתיים, ואין תמיד אחידות בהתייחסות אל הכנסתם לאוסף. להלן מספר סוגיות בולטות שלגביהן ההתלבטות קיימת:

ספרי מחשבה, השקפה והגות - ספרים אלו, הנוגעים בעיקרי האמונה היהודית ומשפיעים על אמונתו של הקורא, הם מהספרים שמתייחסים אליהם ברגישות רבה. בספריות ישיבתיות רבות יוכנסו רק ספרים שמשקפים את דרכה החינוכית של הישיבה. ישיבה חסידית תכיל בעיקר את ספרי החסידות עצמה, ישיבה ליטאית תכיל בעיקר ספרי מוסר וכו'. ישיבות אחדות, בעיקר חלק מישיבות ההציונות הדתית נוקטות בשיטה פתוחה יותר ומכילות מגוון של ספרי מחשבה מזרמים שונים ביהדות האורתודוקסית.

מהדורות מדעיות - עם עליית תנועת חכמת ישראל החלו לצאת לאור מהדורות מדויקות של ספרים ישנים, בעיקר מספרות הראשונים והגאונים מתוך כתבי יד. הבעיתיות משימוש בספרים אלו נובע הן מהחשש שתוכנם שונה, בשוגג או במזיד, על ידי המהדירים ה"משכילים", והן מהאיסור ההלכתי להחזיק ספר שנכתב על ידי כופרים^[4]. כמענה לבעיה זו החלו במאה ה-20 רבנים ומוסדות תורניים להוציא לאור מהדורות מדעיות של כתבים אלו. בתחום זה בולטים כיום מוסד הרב קוק ומכון ירושלים.

תחומים מסוימים, כגון ענייני קבלה וצניעות מותרים ללימוד רק בקבוצות קטנות ובצינעה^[5]. על פי רוב הספרייה תכיל רק מספר מצומצם של כתבים בנושאים אלו, ולעתים קרובות הם יונחו בפינה צדדית וחבויה.

[עריכה] מיון וקיטלוג

מאפיין נוסף הוא העצמאות של הספריות בכל הנוגע למיון וקיטלוג הספרים. הספריות נוטות לפתח לעצמן שיטות מיון מקומיות המותאמות לצרכיהם הספציפיים ואינן נעזרות בדרך כלל בשיטות מיון מוכנות, אם כי היו נסיונות ליצור שיטות כאלו המותאמות לספרייה תורנית^[6]. לעתים הספרים מסודרים במדף לפי סדר אלפביתי של שם הספר ולא של שם המחבר (כפי שנהוג ברוב הספריות). הסיבה היא שבמקרים רבים שם הספר מוכר הרבה יותר משם מחברו, לדוגמה הרב יחזקאל לנדא מוכר יותר בשם ספרו "הנודע ביהודה" והרב אברהם ישעיה קרליץ מוכר יותר בשם ספרו "חזון איש".

החלוקה הראשית המקובלת ברוב הספריות היא לפי נושא ותקופה כרונולוגית:

תנ"ך ומפרשיו.
משנה, תלמוד בבלי ומפרשיו (עם חלוקה לראשונים ואחרונים), תלמוד ירושלמי ומדרשים.
מצוות, הלכה ומנהגים- ספרי ראשונים, משנה תורה לרמב"ם ומפרשיו, ארבעה טורים ושולחן ערוך ומפרשיהם, ספרי אחרונים.
שאלות ותשובות - גאונים, ראשונים ואחרונים.
מחשבה - ספרי ראשונים, ספרי מוסר, ספרי חסידות ומעט ספרי קבלה.
תפילה - סידורים, מחזורים, הגדה של פסח וכו'.
ספרי עזר - תולדות רבנים וקהילות, מילונים, מפתחות, כתבי עת וספרי זכרון, דקדוק וכו'.

[עריכה] שימוש במחשבים

עצם השימוש במחשבים לא נתפס כבעייתי מבחינה הלכתית על ידי רוב הרבנים. למרות זאת, בחלק מהישיבות מסתייגים מהכנסת מחשבים מטעמים אחרים (בזבוז זמן, חשש משינוי סגנון הלימוד המקובל ועוד). השימוש במחשבים ברוב הספריות מוגבל למערכות קיטלוג, שימוש במאגרי מידע תורניים ותוכנות לעיבוד תמלילים^[7].

ישנה הסתייגות רבה משימוש באינטרנט, לעתים עד כדי החרמה מוחלטת^[8]. למעשה, ברוב מוחלט של הספריות התורניות אין אפשרות גישה לאינטרנט.

[עריכה] ספריות תורניות בולטות בארץ ישראל

אוצר הספרים שעל יד ישיבת מיר.
אוצר הספרים שעל יד ישיבת חברון.
ספריית ישיבת מרכז הרב.
ספריית הרמב"ם שבתוך ספריית בית אריאלה (קישור לאתר הספרייה).
ספריית ישיבת הר עציון (קישור לאתר הספרייה).
ספריית הרב מיימון שעל יד מוסד הרב קוק.
ספריית בית הכנסת ישורון בירושלים.

[עריכה] לקריאה נוספת

שמחה אסף, "ספריות בתי-המדרש", יד לקורא, כרך א' חוברת ז'-ט' (סדרה חדשה), 1946-1947, עמ' 170-172
שי פאר, "האויצרניקים", משפחה, גליון 742, כ"ה בשבט תשס"ו

Ya'akov Aronson, "Yeshiva libraries in Israel", Judaica Librarianship, Vol. 6, No. 1-2, pp. 38-42

[עריכה] הערות שוליים

^ המילה ספרייה היא מילה שחודשה במסגרת תחיית הלשון העברית, ואילו המונח אוצר ספרים היה קיים כבר קודם והשתמר בישיבות, שבמקצת שפת הלימוד היא עדיין יידיש.
^ מלאכי בית-אריה, "האם היו ספריות 'ציבוריות' יהודיות בימי הביניים?", ציון, ס"ה, ד' (תש"ס), 441-451 [=בתוך: משה סלוחובסקי ויוסף קפלן (עורכים), ספריות ואוספי ספרים, ירושלים, מכון זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ו, עמ' 91-103].
^ "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא... רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים" (משנה סנהדרין פרק י' משנה א'). המפרשים כללו באיסור זה גם ספרים נוספים, למשל בפירוש רבי עובדיה מברטנורא: "ספרים חיצונים - ספרי מינים, כגון ספרי אריסט"ו היווני וחבריו. ובכלל זה הקורא בספר דברי הימים של מלכי נכרים ושירים של עגבים ודברי חשק שאין בהם חכמה ולא תועלת אלא איבוד הזמן בלבד.
^ "ספר תורה שכתבו מין יישרף, כתבו גוי יגנז (תלמוד בבלי גיטין מ"ה עמ' ב); "ספר תורה שכתבו אפיקורוס ישרף, כתבו גוי יגנז. (שולחן ערוך, יורה דעה סימן רפ"א סעיף א')
^ "אין דורשין בעריות בשלושה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" (משנה, חגיגה, פרק ב', משנה א').
^ לדוגמה: מאיר וונדר, שיטת המיון למקצועות מותאמת לצרכי הספריות התורניות בארץ, בני ברק, המרכז לספריות תורניות, תשכ"ה (מהדורה שנייה: ירושלים, תשנ"ז). שיטת זו בנויה בסגנון דומה לשיטת דיואי העשרונית.
שיטה זו היוותה הבסיס לשיטות המיון של ספריות ישיבת הכותל, ישיבת הר עציון וישיבת שעלבים.
^ מרים הילר (דאום), שימוש במאגרי מידע לצורך דליית מידע תורני בישיבות גבוהות, עבודה לתואר שני, אוניברסיטת בר אילן, תשנ"ז 1996
^ בד"ץ העדה החרדית הגדיר את האינטרנט כ"אסור באיסור עולם". רבנים אחרים, ביניהם חלק מרבני הציונות הדתית, התירו את השימוש בצורה מסוייגת, תוך דרישה לשימוש בתוכנות מתאימות לסינון תכנים.