פסטיבל ביירוית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פסטיבל ביירוית מתקיים מדי שנה בביירוית, גרמניה. הפסטיבל מוקדש בעיקר (אך לא בלעדית) לביצועי אופרות משל המלחין הגרמני בן המאה ה-19, ריכרד וגנר. וגנר עצמו הגה וקידם את הרעיון, לייסד פסטיבל להצגת יצירותיו הוא, בייחוד את מחזור טבעת הניבלונגים המונומנטלי שלו ופרסיפאל.
ההופעות נערכות בתיאטרון שתוכנן לכך במיוחד, ה"פסטשפילהאוס". וגנר פיקח אישית על התכנון והבניה של התיאטרון, שהוכנסו בו שכלולים וחידושי אדריכלות רבים כדי להכיל את תזמורות הענק, שדרשה המוזיקה של וגנר, ולענות בה בשעה על חזונו הייחודי בכל הנוגע לבימוי יצירותיו.
הפסטיבל היה לאתר עליה לרגל לחסידי וגנר מושבעים, שנאלצים לעתים לחכות שנים לכרטיסים.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורות הפסטיבל
מקורות הפסטיבל עצמו נעוצים ברצונו של וגנר לבסס את עצמאותו הכלכלית. קלקול יחסיו עם פטרונו, המלך לודוויג השני מבוואריה, הביא לגירושו ממינכן, שם היה בדעתו לייסד את הפסטיבל במקור. אחר כך עיין וגנר באפשרות של נירנברג, שהייתה מחזקת את משמעותן התמטית של יצירות כמו "המייסטרזינגר". אבל בעצת הנס ריכטר התמקד בביירוית, שלזכותה עמדו שלושה יתרונות ברורים. ראשית, בית האופרה המפואר, שנבנה בשנת 1747. רחב-ידיים, מרווח ובעל אקוסטיקה משובחת, יכול היה לעמוד בדרישות שהציב לו חזונו של וגנר. שנית, העיר ביירוית נמצאה מחוץ לתחום, שבו כבר לא החזיק וגנר בזכויות הביצוע של יצירותיו הוא, לאחר שמכר אותן בשנת 1864 כדי להיחלץ מדאגות פיננסיות מעיקות. ושלישית, העיר חסרה חיי תרבות, שיכלו להתחרות בשלטונו האמנותי של וגנר עצמו. הפסטיבל, לאחר שייצא לדרך, יהיה לסימן ההיכר הבולט ביותר בנוף התרבותי של ביירוית.
באפריל 1870 באו וגנר ואשתו קוזימה לביקור בביירוית. בבחינה מקרוב, נמצא שבית האופרה איננו עומד בציפיות. הוא נבנה להכיל את התזמורת הברוקית של המאה ה-18 ומשום כך לא התאים לבימוי המורכב ולתזמורות הגדולות, שהיוו חלק בלתי נפרד מן האופרות של וגנר. ואולם, מנהיגי העיר גילו נכונות לסייע לווגנר בבניית תיאטרון חדש לגמרי, והשקת הפסטיבל נקבעה לשנת 1873. לאחר פגישה עקרה באביב 1871 עם הקנצלר הגרמני אוטו פון ביסמרק להשגת מימון, יצא וגנר למסע התרמה והפצת מינויים בגרמניה, כולל לייפציג ופרנקפורט.
היענות הציבור לשלב הראשון של הפצת המינויים הייתה מאכזבת. כחלק מן המאמץ להבטיח מימון נוסף לפסטיבל ולבניית תיאטרון חדש הקים וגנר, בעצת ידידו ומעריצו אמיל הקל, מספר אגודות וגנר להגברת העניין ברכישת מינויים לפסטיבל. אגודות כאלה הוקמו, בין השאר, בלייפציג, ברלין ווינה.
על אף המגביות הישירות, שביססו את פניותיהן על מעמדו של וגנר כמלחין הרייך הגרמני החדש, היו האגודות ושאר אפיקי ההתרמה רחוקים מן ההשקעה הנדרשת בסוף 1872. כתוצאה מכך, יזם וגנר עוד פניה ישירה אל ביסמרק באוגוסט 1873, ושוב נדחה.
ביאושו, פנה וגנר אל פטרונו הקודם, לודוויג השני, שעל אף חששותיו הסכים להגיש סיוע פיננסי. בינואר 1874 הקציב לודוויג 100,000 טאלר, ובניית התיאטרון, בתכנון האדריכל גוטפריד זמפר, החלה זמן קצר אחר כך. הפתיחה, שתוכננה ל-1875 נדחתה בשנה, מפאת העיכוב בהתחלת הבניה וסיבות נוספות.
[עריכה] תולדות ראשיתו של הפסטיבל
מאז פתיחתו בשנת 1876, היווה פסטיבל ביירוית תופעה סוציו-תרבותית. באירוע המוזיקלי הייחודי הזה היו נוכחים אורחים רמי מעלה: קייזר וילהלם השני, דום פדרו השני קיסר ברזיל, המלך לודוויג (שבא בחשאי, כנראה כדי להשתמט מן הקייזר) ובני אצולה אחרים; ומלחינים ידועי-שם כמו אנטון ברוקנר, אדוארד גריג, פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי ופרנץ ליסט.
מבחינה אמנותית, נחל הפסטיבל הצלחה יוצאת דופן. ("בביירוית ארע משהו, שנכדינו וילדיהם עתידים לזכור," כתב צ'ייקובסקי, שבא לפסטיבל ככתב רוסי.) מבחינה כספית, מכל מקום, היה הפסטיבל אסון ועברו עוד שנים אחדות עד שהתחיל להראות רווחים. וגנר זנח את תוכניתו המקורית, לקיים פסטיבל שני בשנה שלאחריה ונסע תחת זאת ללונדון לנצח על סדרת קונצרטים, בניסיון לכסות את הגירעון. אף כי הפסטיבל סבל מבעיות כלכליות בשנותיו הראשונות, הוא החזיק מעמד הודות למעורבות מדינית ותמיכה מתמשכת של חסידי וגנר בעלי השפעה, ביניהם לודוויג, מלך בוואריה.
מראשיתו, משך אליו הפסטיבל את גדולי המנצחים והזמרים, שרבים מהם הופיעו בו ללא שכר. בין אלה היה הנס ריכטר, שניצח על הצגת הבכורה של "מחזור הטבעת" בשנת 1876 בעזרת אנגלברט הומפרדינק הצעיר. כך גם המנצח המחונן הרמן לוי, שווגנר בחר בו אישית לנצח על הצגת הבכורה של "פרסיפאל" בשנת 1882. לוי היהודי, בנו של רב, היה למנצח הראשי של הפסטיבל למשך שני העשורים הבאים. פליקס מוטל, שהיה מעורב בפסטיבל משנת 1876 עד 1901, ניצח על "טריסטן ואיזולדה" בשנת 1886.
עד שנות ה-20' של המאה העשרים, התנהלו ההצגות בביירוית מתוך הקפדה מוחלטת על המסורות שנקבעו בחסות המלך לודוויג. אף לא תו יחיד "קוצץ" מן הפרטיטורות העצומות; שום ויתור לא נעשה למגבלות הסבלנות האנושית אצל קהל המאזינים. ריכרד וגנר תבע נוכחות בעלי חיים אמיתיים על הבימה למילוי תפקידי החיות השונים, וקוזימה וגנר המשיכה בדרכו. כתוצאה מכך זכו עולי הרגל לביירוית לראות את להקת העזים האמיתיות של פריקה, את העורבים של ווטאן, ואת הדב והקרפדה של זיגפריד. בנות הריין היטלטלו, לפי הוראת וגנר, על כבלים שחוברו אל תקרת הבמה דרך "מי נהר" של אריג רשת כחול-ירוק. מקהלות הענק, בייחוד, היו אות ומופת לתוצאותיו של תרגול טבטוני יסודי.
[עריכה] ביירויות והרייך השלישי
בשנות ה-20, הרבה לפני עליית המפלגה הנאצית, נעשתה ויניפרד וגנר (שעמדה בראש הפסטיבל לאחר מות בעלה זיגפריד בשנת 1930) לתומכת איתנה וידידה אישית קרובה של אדולף היטלר. הודות לתמיכה זו, יכול היה פסטיבל ביירוית לקיים את עצמאותו האמנותית בשלטון הרייך השלישי, בעוד שבתי אופרה אחרים שימשו לצרכי תעמולה. אירוני, שהיטלר פקד על הופעות שכללו זמרים יהודים וזרים, זמן רב אחרי שהופעתם נאסרה בכל מקום אחר בגרמניה. קשריה של ויניפרד עם היטלר היו איתנים כל כך, שהיטלר כתב אפילו (לבקשתה) אל המנצח האיטלקי האנטי-פשיסטי ארטורו טוסקניני, להזמינו לעמוד בראש הפסטיבל. טוסקניני סירב. משנת 1933 עד 1942 היה המנצח הראשי של הפסטיבל קרל אלמנדורף.
בשלטון הרייך השלישי התנתק הפסטיבל לראשונה מכבלי המסורת, כאשר ויתר על התפאורות המתפוררות של המאה ה-19, שיצר ריכרד וגנר. רבים מחו נגד השינויים, ביניהם מנצחים חשובים כמו טוסקניני וריכרד שטראוס, ואפילו כמה מבני משפחת וגנר. לדעתם, כל תמורה בפסטיבל כמוה כחילול זכרו של "המאסטרו" (וגנר). היטלר אישר את השינויים, ובכך סלל את הדרך לעוד חידושים בעשורים הבאים.
בשנות המלחמה נמסר הפסטיבל לידי המפלגה הנאצית, שהמשיכה לממן אופרות למען חיילים פצועים ששבו מן החזית. החיילים האלה נאלצו לשמוע הרצאות על וגנר לפני ההצגות, ורבים מצאו את הפסטיבל טרחני ומייגע. עם זאת, בהיותם "אורחי הפיהרר", איש מהם לא בא בתלונות. אף על פי כן, נקל היה לראות, שהיו מעדיפים לבלות את הזמן עם משפחותיהם.
[עריכה] ביירוית החדשה
שני שלישים מן העיר ביירוית נהרסו בהפצצות בנות הברית בימים האחרונים של מלחמת העולם השניה, אם כי התיאטרון עצמו לא נפגע. לאחר המלחמה נשפטה ויניפרד וגנר לתקופת מבחן, ונאסר עליה לנהל את פסטיבל ביירוית ונכסיו, שעברו לידי שני בניה, וולפגנג ווילנד. הפסטיבל נפתח מחדש בשנת 1951, לאחר ששימש זמן מה כתיאטרון לחיילים אמריקאים.
בניהולו של וילנד וגנר, פתחה "ביירוית החדשה" תקופה, שהייתה מהפכנית בפירוש. לא נותר עוד זכר לתפאורות הנטורליסטיות ואת מקומן ירשו הפקות פוסט-מודרניות מינימליסטיות. בהשוואה לכך, התמורות שלפני המלחמה נראו מתונות וקלות-ערך. לראשונה בתולדותיו, קרה שקהל המאזינים בפסטיבל שרק וקרא בוז בסיום הופעות. במיוחד היה וילנד ללעג ולקלס על הפקה של "המייסטרזינגר מנירנברג" בשנת 1956. "פאר המסורת הגרמנית המקודשת" עורטל מהדרו, והשמרנים התקוממו על השערורייה.
וילנד הגן על התמורות בהציגו אותן כניסיון ליצור "בימה סמויה", שתאפשר לקהל להתנסות במלוא ההיבטים הפסיכו-סוציאליים של הדרמה ללא הנטל והסחת הדעת של תפאורות משוכללות ועיצוב בימה מורכב. אחרים שיערו, שבעירטול יצירותיו של וגנר מן היסודות הגרמניים וההיסטוריים שלהן מנסה וילנד להרחיק את פסטיבל ביירוית מעברו הלאומני וליצור הפקות בעלות כוח משיכה אוניברסלי. עם הזמן, החלו מבקרים רבים להעריך את היופי הייחודי שבפרשנותו החדשנית של וילנד את יצירות סבו.
הפקותיו החדשניות של וילנד הזמינו השוואה לאלה של וולפגנג, שהמבקרים פסקו פה אחד כי הן חסרות השראה. אם הפקותיו של וילנד היו קיצוניות בחדשנותן, אלה של וולפגנג היו נסגניות. אף כי היה מינימליסט בגישתו, וולפגנג השיב לחיים הרבה מן היסודות הנטורליסטיים והרומנטיים של ההפקות מלפני המלחמה. וכך, כשווילנד מת בטרם עת מסרטן ריאות, בשנת 1966, תהו רבים אם יש לביירוית עתיד. הם החלו להטיל ספק בעליונותו של פסטיבל ביירוית על פני בתי אופרה גרמניים אחרים, והיו שהביעו את דעתם, כי הפקות מעניינות יותר עולות במקומות אחרים.
בשנת 1973, לנוכח ביקורות מדבירות וסכסוכים בתוך המשפחה, הועבר פסטיבל ביירוית על נכסיו אל מוסד ריכרד וגנר החדש. מועצת המנהלים כללה בני משפחת וגנר ואחרים, שמינתה המדינה. כיושב ראש נשאר וולפגנג הממונה על ניהול הפסטיבל, משרה שאיש לא הטיל ספק בכישוריו לבצעה כהלכה.
בעוד שוולפגנג וגנר המשיך לנהל את הפסטיבל, החל בשנות ה-70', הניהול האמנותי של ההפקות נמסר למספר במאים חדשים, במה שוולפגנג כינה Bayreuth Werkstatt ("סדנת ביירוית"). הרעיון היה להפוך את הפסטיבל לכר ניסויים לבמאים בשיטות חדשות להצגת האופרות. השינוי נבע מכורח, כיון שוולפגנג לא יכול היה לנהל את הפסטיבל הן בצד הארגוני והן בצד האמנותי. כך גם ניתנה לביירוית הזדמנות להתחדש עם כל הפקה, במקום להמשיך להציג אותן אופרות באותה דרך, שנה אחר שנה. אינגמר ברגמן, שהפיק את הגרסה השבדית המפורסמת ל"חליל הקסם" של מוצרט, דחה הזמנה לנהל את הפסטיבל.
ההפקה המרעישה ביותר בסדנת ביירוית הייתה הפקת המאה של "מחזור הטבעת" עם הבמאי הצרפתי פטריס שרו. שרו השתמש בתפאורה מעודכנת מן המאה ה-19, נאמנה לפרשנות של ג'ורג' ברנרד שו, שראה ב"טבעת" אמירה חברתית על ניצול מעמד הפועלים בידי הקפיטליסטים של המאה ה-19. תגובת הקהל נחלקה בין אלה שראו את ההפקה כעלבון לאלה, שראו בה את "מחזור הטבעת" הטוב ביותר שעלה אי פעם על הבמה. המחלוקת שהתפתחה כתוצאה מכך בין המחייבים לשוללים עלתה על כל הזכור בתולדות הפסטיבל. המשחק, מכל מקום, היה ללא עוררין מן המעולים ביותר שידע עולם האופרה מעודו.
עוד במאים ידועי שם שלקחו חלק בסדנת ביירוית הם ז'אן פייר פונל, סר פיטר הול מלהקת שייקספיר המלכותית וגץ פרידריך והארי קופפר, שניהם מן האופרה של ברלין במזרח ברלין, הקומוניסטית לשעבר. בסופו של דבר, החלטתו של וולפגנג להזמין במאים ניסיוניים עזרה לחדש את נעורי הפסטיבל ולשקם את שמו כראש וראשון באופרה הווגנרית.
[עריכה] פסטיבל ביירוית במאה ה-21
הפסטיבל ממשיך את דרכו בניהולו של וולפגנג וגנר, המסרב לפנות את מקומו, אם כי 21 החברים במועצת המנהלים של הפסטיבל הצביעו בשנת 2001 בעד החלפתו בבתו, אווה וגנר-פסקיה. וגנר מתכנן להעביר בבוא היום את השליטה לאשתו השנייה, גודרון, ולבתם קתרינה.
על אף מאבקי השליטה מאחורי הקלעים, הפסטיבל מושך אלפי חסידי וגנר אל ביירוית מדי קיץ. קשה מאוד להשיג כרטיסים, משום שהביקוש (500,000, על פי ההערכה) עולה בהרבה על ההיצע (58,000 כרטיסים); זמן ההמתנה הוא בין חמש לעשר שנים. אף כי הכרטיסים מחולקים על פי הגרלה, יש העדפה לחברים באגודת ידידי ביירוית (תורמים פיננסיים), תומכים מפורסמים וחסידי וגנר מובהקים.
הפקות חדשות של "הטבעת" מוצגות כל חמש עד שבע שנים, לאחר שנה שבה אין שום הצגה של "הטבעת". בשנים שבהן יש הפקה של "הטבעת", מוצגות שלוש אופרות אחרות. כשאין הפקה של "הטבעת", מוצגות חמש אופרות אחרות. ההפקה הבאה של "הטבעת" בהצגת בכורה תהיה בשנת 2006.
הצגות ה"טבעת" באוגוסט 2006 רצופות חידושי בימוי, שאינם מתקבלים בעין יפה מצד הקהל השמרני, הפוקד את הפסטיבל בקביעות. הבמאי, טנקרד דורסט, נחשב לאחד הבמאים הגדולים בגרמניה, אך מעולם לא ביים קודם אופרה. וולפגנג וגנר פנה אליו לאחר שבמאי הקולנוע הדני לארס פון טריר נסוג מהסכמתו לביים את מחזור האופרות, שנראה לו כ"מבצע מונומנטלי, מעל לכוחותיו". דורסט שילב בבימוי את תפיסותיו המקוריות לגבי ממלכת האלים, הממשיכה להתקיים, לפי השקפתו, ברקע החיים המודרניים, היום-יומיים, שאינם מודעים לה. הקהל, בלשון המעטה, לא שבע נחת מן הטיפול החדשני ודורסט וצוותו התקבלו בשריקות בוז ורקיעות רגליים. טיפול דומה מן הקהל קיבל גם הבמאי כריסטוף שלזינגוף על הבימוי החדשני והמבריק של "פרסיפל", שבו שילב את האיסלם הקנאי ואיומו על הנצרות. קונדרי, המכשפה שוגנר רמז בעקיפין ליהדותה, הפכה אצל שלזינגוף למוסלמית פונדמנטליסטית, הנושעת ומושבת לנצרות בתוקף אהבתו של פרסיפל. שלזינגוף לא היסס להעלות על הבימה מאבטחים בודקי תיקים, שערים אלקטרוניים ושאר אביזרים מודרנים, שהקהל דחה בשאט נפש, לבדיחות דעתו של הבמאי החדשן, שנהנה לטלטל את ה"זומבים" ולראותם משתוללים לאחר סיום ההצגה. (מתוך מאמר של דליה שחורי, מוסף גלריה, עתון הארץ, 10 באוגוסט 2006).
