אנטון ברוקנר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אנטון ברוקנר Anton Josef Bruckner, מלחין אוסטרי, (4 בספטמבר 1824 - 11 באוקטובר 1896), נולד באנספלדן ומת בווינה. מנציגי הכתיבה הפוסט-רומנטית (או "פוסט-וגנריאנית"), יחד עם גוסטב מאהלר, ריכרד שטראוס והוגו וולף.
ליצירותיו של ברוקנר חשיבות רבה בתולדות הסימפוניה. הן יחידות במינן ברפרטואר הסימפוני בשל ממדיהן העצומים והעובדה, שהן קיימות במספר גרסאות, כתוצאה מביקורת משתקת, שברוקנר ספג במהלך חייו ונכונותו לעבד את יצירותיו על יסוד ביקורת כזאת.
[עריכה] חייו ויצירתו
אנטון ברוקנר היה בן לאב מנהל בית ספר ונגן עוגב, שהיה מורו הראשון למוזיקה. הוא עבד שנים אחדות כעוזר למורה וניגן בכינור בריקודי כפר בלילות להשלמת הכנסתו. הוא למד במנזר האוגוסטיני בסנט פלוריאן והיה לנגן העוגב במקום בשנת 1851. הוא המשיך בלימודים עד גיל 40 אצל סימון זכטר ואוטו קיטצלר, שקירב אותו עם הזמן אל המוזיקה של ריכרד וגנר. ברוקנר חקר מוזיקה זו באופן יסודי משנת 1863 ואילך. גאוניותו של ברוקנר, שלא כזו של ילד הפלא מוצרט ועוד רבים אחרים, לא התגלתה עד שהגיע לאמצע העשור הרביעי לחיייו. יתרה מזו, כדי להתקבל על הקהל הרחב ולזכות בתהילה היה עליו להגיע לשנות ה-60 שלו. ברוקנר, קתולי אדוק וחובב בירה, לא מצא את מקומו בקרב בני זמנו. בשנת 1861 כבר הספיק להתוודע אל ליסט שהיה, כמוהו כברוקנר, אדם דתי וראה עצמו, לפני ומעל לכל, מחדש בתחום ההרמוניה ויוזם האסכולה הגרמנית החדשה יחד עם וגנר. זמן קצר אחרי שסיים את לימודיו אצל זכטר וקיצלר, כתב ברוקנר את יצירתו הבוגרת הראשונה, המיסה ברה מינור.
בשנת 1868 קיבל משרת מורה לתאוריה של המוזיקה בקונסרבטוריון של וינה, תקופה שבה ריכז את רוב מרצו בכתיבת סימפוניות. אלא שסימפוניות אלה לא התקבלו בעין יפה ונחשבו, לעתים, "פרועות" ו"חסרות שחר". בשנת 1875 התקבל לעבודה באוניברסיטת וינה, שם ניסה להכניס את תאוריית המוזיקה לתוכנית הלימודים. בסך הכל, לא היה מרוצה בוינה, שחיי המוזיקה שלה היו בשליטת המבקר אדוארד הנסליק. בזמן ההוא התנהלה בוינה מלחמה בין חסידי המוזיקה של וגנר לאלה, שהעדיפו את ברהמס. בכך שהתייצב לצד וגנר, הקים לו ברוקנר בבלי דעת את הנסליק לאויב. היו לו תומכים משלו: מנצחים מפורסמים כמו ארתור ניקיש ופרנץ שאלק, שניסו בהתמדה להביא את המוזיקה שלו לקהל הרחב. לשם כך הציעו מספר רב של "שיפורים", כדי לעשות את יצירותיו של ברוקנר מקובלות יותר על המאזינים. ברוקנר התיר שינויים אלה, אך בה בעת דאג להקדיש בצוואתו את הפרטיטורות המקוריות לספריה הלאומית של וינה, מתוך ביטחון בתקיפותן המוזיקלית.
עוד ראיה לאמון שנתן ברוקנר ביכולתו האמנותית אפשר לראות בכך, שלא פעם החל בעבודה על סימפוניה חדשה ימים ספורים לאחר שסיים את קודמתה. נוסף לסימפוניות שלו, כתב ברוקנר מיסות, מוטטים ושאר יצירות קודש למקהלה. בניגוד לסימפוניות הרומנטיות של ברוקנר, המוזיקה הכוראלית שלו, במקרים רבים, שמרנית וקונטרפונקטית בסגנונה.
ברוקנר היה אדם פשוט מאוד, ואנקדוטות רבות מספרות על דבקותו העקשנית במשלח היד שבחר לו ועל הענווה, שבה קיבל את התהילה, כשזו הופיעה סוף סוף בנתיבו. פעם, לאחר חזרה על הסימפוניה הרביעית שלו, נתן ברוקנר, גדוש ברצון טוב והכרת תודה, תשר למנצח, הנס ריכטר. ריכטר סיפר, "ברוקנר ניגש אלי, פניו קורנים בהתלהבות וחדווה. הוא לחץ את ידי והידק מטבע אל כפי. ,קח אותו,' אמר לי, ,ושתה כוס בירה לחיי.', ריכטר קיבל כמובן את המטבע, תאלר עם דיוקן מריה תרזה, וענד אותו על שרשרת שעונו מאותו יום ואילך.
ברוקנר היה נגן עוגב נודע בזמנו, שהרשים את קהל שומעיו בצרפת בשנת 1869 ובאנגליה בשנת 1871, שם נתן שישה רסיטלים על עוגב "הנרי ויליס" חדש ברויאל אלברט הול בלונדון ועוד חמישה ב"קריסטל פאלאס", אבל הוא לא כתב שום יצירות חשובות לעוגב. מושבי האילתור שלו הניבו לעתים רעיונות לסימפוניות. הוא גם לימד נגינה בעוגב בקונסרבטוריון. אחד מתלמידיו היה הנס הוט, שהמוזיקה שלו השפיעה על גוסטב מהלר.
ברוקנר מת בוינה, והסימפוניה התשיעית נוגנה בהשמעת בכורה באותה עיר ב-11 בפברואר, 1903. הוא לא נישא מעולם, אף כי הציע נישואים לרשימה ארוכה של בנות-עשרה נדהמות. היה לו עניין מורבידי בגופות מתים, ופעם החזיק את ראשו של בטהובן בידיו, כשהוציאו את בטהובן מקברו. הוא השאיר הוראות מפורטות לחניטת גופתו.
אוניברסיטת אנטון ברוקנר למוזיקה, דרמה ומחול, מוסד להשכלה גבוהה בלינץ, סמוך למקום הולדתו, אנספלדן, נקראה על שמו בשנת 1932 ("קונסרבטוריון ברוקנר, לינץ" עד שנת 2004.
לפעמים מתייחסים אל יצירותיו של ברוקנר במספר WAB, ראשי תיבות של Werkverzeichnis Anton Bruckner, קטלוג של יצירות ברוקנר בעריכת רנאטה גראסברגר.
