אוסטאשה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

האוסטאשה (קרואטית: Ustaše) היה ארגון קרואטי שהוצב בשלטון במדינת קרואטיה העצמאית בידי מדינות הציר בשנת 1941, הארגון שאף ודגל בשלטון נאצי.

אחרי שמדינות הציר נסוגו מיוגוסלביה, הביא הדבר לתבוסת האוסטאשה, שגורשו בידי פרטיזנים יוגוסלבים ב-1945.

בתקופת ייסודו של הארגון בשנת 1929, האוסטאשה היה ארגון לאומני שהיה ידוע במעשי אלימות רבים. מטרת הארגון הייתה ליצור מדינה קרואטית עצמאית. כאשר הארגון קיבל את כוחו במהלך מלחמת העולם השנייה, כבר היה לו מבנה צבאי לכל דבר (צבא אוסטאשה - Ustaška Vojnica), צבא שמנה, בשיאו, בשנת 1944 76,000 לוחמים. אחרי התמוטטות יוגוסלביה בשנות ה-90, הייתה מעין התעוררות של אידאולוגית של הארגון וכמה מסגרות פרלמנטריות דרשו לשאת את שם האוסטאשה.

תוכן עניינים 1 קורבנות 1.1 מחנות ריכוז 2 היסטוריה 2.1 לפני מלחמת העולם השנייה 2.2 מלחמת העולם השנייה 2.3 אחרי המלחמה 3 אידאולוגיה 4 סמלים 5 קשרים עם הכנסייה הקתולית

[עריכה] קורבנות

האוסטאשה ניסו לחסל את כל הסרבים, יהודים, צוענים, ובעיקרון את כל מי שהתנגדו לדיעותיהם, מי שלא השתייכו לדתם - נוצרים קתולים - וכל מי שלא היה בן הלאום הקרואטי, כולל קרואטים קומוניסטים ודיסינדטים, שהיו כמרים קרואטים ביזנטים קתולים. כאשר עלו לשלטון במלחמת העולם השנייה, הם בנו כמה מחנות ריכוז, שהמפורסם והידוע ביותר לשמצה ביניהם היה יאסנובאץ.

מספרם המדויק של קורבנות האוסטאשה אינו ידוע, קיימות רק מספר הערכות. מספר הקורבנות היהודים של האוסטאשה הוא אמין יחסית: כ-32,000 יהודים נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה בטריטוריה שלהם. מספר הקורבנות הצוענים (יוגוסלבים רומים) מונה כ-40,000, וכמה לאחר המלחמה. מספר הקורבנות הסרבים גדול בהרבה, והערכות נעות בין ה-300,000 ל-700,000 קורבנות.

בספרי ההיסטוריה של הרפובליקה הסוציאליסטית של יוגוסלביה מופיע המספר 700,000 כמניין קורבנות האוסטאשה במחנה יאסנובאץ. המספר הוכרז כרשמי מאז 1946, לאחר חישוב האוכלוסייה ביוגוסלביה שלאחר המלחמה יחסית לאוכלוסייה שהייתה אמורה להיות, אלמלא המלחמה. אדוארד קרדליי ומשה פיאדה, השתמשו לאחר המלחמה במספר 700,000 קורבנות בהסכם התשלומים שיוגוסלביה דרשה מגרמניה כפיצוי על הקורבנות וההרס.

על פי מרכז שמעון ויזנטל (בציטוט מאנציקלופדיית השואה):

"טרוריסטים של האוסטאשה הרגו 500,000 סרבים, גירשו 250,000 והכריחו 250,000 להמיר את דתם לקתולים. הם רצחו אלפי יהודים וצוענים".

מוזיאון השואה האמריקאי אומר:

"בעקבות מקורות ודיעות שונות ומחסור חמור בתיעוד, הערכת מספרם של הקורבנות הסרבים בקרואטיה נעה בצורה מופרזת, בין 25,000 ללמעלה ממיליון קורבנות. המספר המוערך של הקורבנות הסרבים ביאסנובאץ נע בין 25,000 ל-700,000. ההערכות האמינות ביותר של מספר הקורבנות הסרבים תחת משטר האוסטאשה נעות בין 330,000 ל-390,000 קורבנות, ובין 45,000 ל-52,000 סרבים שנרצחו במחנה יאסנובאץ."

אתר הזיכרון וההנצחה ביאסנובאץ, שנמצא כיום תחת פיקוחו של סלאבקו גולדשטיין, מכיל רשימה בעלת 59,188 שמות של קורבנות שנרצחו ביאסנובאץ, שאותה אסף בעזרת פקידים ממשלתיים בבלגרד ב-1964. כיון שתהליך איסוף השמות לא הושלם, ישנן הערכות שהרשימה מכילה בין 60-75 אחוזים ממספר הקורבנות הכולל, שמציב את מספר הקורבנות במחנה בין 80,000 ל-100,000. מפקח אתר הזיכרון הקודם בתפקיד, סימו ברדאר, מעריך שלפחות 365,000 אנשים נהרגו ביאסנובאץ.

המנתחים הסטטיסטיים ולדימיר ז'ריאביץ' ובוגוליוב קוצ'וביץ' טוענים שמספר הקורבנות דומה למספר שמציין אתר ההנצחה. בכל רחבי יוגוסלביה, מספר הקורבנות הסרבים הכולל עומד על 487,000 על פי קוצ'וביץ', ו-530,000 על פי ז'ריאביץ'. המספר הכולל של ההרוגים ביוגוסלביה עומד על בין 1,014,000 ל-1,027,000. ז'ריאביץ' מוסיף להערכתו ש-197,000 אזרחים סרבים נהרגו בשטחי האוסטאשה (78,000 מהם נהרגו כאסירים ביאסנובאץ ושאר המחנות), בנוסף הוא טוען שנהרגו 125,000 לוחמים סרבים.

מוזיאון השואה בבלגרד הכיל רשימה בעלת 77,000 שמות של קורבנות יאסנובאץ. מנהלו הקודם של המוזיאון, מילאן בולאיץ', תומך בהערכה שמספר הקורבנות הסרבים עומד על כ-700,000. ההנלה הנוכחית של המוזיאון המשיכה בהרחבת הרשימה שברשותה, וכיום מספר שמות הקורבנות מיאסנובאץ עומד על קצת יותר מ-80,000.

במהלך משפט אייכמן ב-1961, אלכסנדר ארנון (מזכיר קהילת יהודי זאגרב) העיד על היחס ליהודי יוגוסלביה במהלך המלחמה:

שאלה - שאלה אחת נוספת: אני לא בטוח ששמעתי נכון כאשר אמרת שבמחנה אחד עשרות אלפי סרבים הושמדו?

תשובה - עשרות אלפים.

שאלה - באיזה שנה זה היה?

תשובה - תחילת 1941, ועד הסוף.

שאלה - מי הרג אותם.

תשובה - האוסטאשה.

במהלך מלחמת העולם השנייה, מספר מפקדי צבא גרמנים בכירים נתנו מספרים שונים לגבי כמות הסרבים, יהודים ואחרים שנהרגו בטריטוריות שהיו תחת שלטון האוסטאשה. הסכומים נעו בין 400,000 סרבים (אלכסנדר להר), 350,000 (לותאר רנדוליק), כ-300,000 (אדמונד גלאיס פון הורסטנאו), מעל "3/4 מיליון סרבים" (הרמן נויבקר), בין 1943 למרץ 1944 600,000-700,000 (ארנסט פיק), 700,000 (מאסנבאך).

מתוך 39,000 היהודים אשר חיו בטריטוריה שנהפכה להיות מדינת קרואטיה העצמאית, רק כ-20% שרדו את המלחמה.

[עריכה] מחנות ריכוז

הקבוצה הראשונה של מחנות הוקמה באביב 1941. המחנות היו:

• דניקה - על יד קופריבניצה
• פאג
• יאדובנו - על יד גוספיץ'
• קרושצ'יצה - על יד ויטז וטראנביק
• דאקובו
• לובוגראד - בזאגורייה.
• תניה - על יד אוסייק

שבעת המחנות הללו נסגרו באוקטובר 1942.

קומפלקס המחנה יאסנובאץ נבנה בין אוגוסט 1941 לפברואר 1942. שני המחנות הראשונים, קראפיה וברוצ'יצה, נסגרו בנובמבר 1941. שלושת המחנות החדשים יותר המשיכו לתפקד עד לסוף המלחמה:

• ציגלאנה (יאסנובאץ 3)
• קוזארה (יאסנובאץ 4)
• סטארה גראדישקה (יאסנובאץ 5)

כמו כן היו עוד מספר מחנות ב:

• גוספיץ'
• יאסטרבארסקו בין זאגרב וקרלובאץ - מחנה ריכוז לילדים.
• קרסטינץ על יד זאגרב
• לפוגלאבה על יד ואראז'דין

מספר האסירים:

• מ-80,000-100,000 עד בין 300,000-350,000 ואפילו עד 700,000 ביאסנובאץ (על פי ההשערות השונות).
• כ-35,000 בגוספיץ'.
• כ-8,500 בפאג.
• כ-3,000 בדאקובו.
• 1,018 ביאסטרבארסקו.
• כ-1,000 בלפוגלאבה.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] לפני מלחמת העולם השנייה

באוקטובר 1928, אחרי רציחתו של המנהיג הקרואטי סטייפאן ראדיץ' בסקופשטינה בידי פוליטיקאי רדיקלי סרבי, פונישה ראצ'יץ', קבוצת נוער בשם תנועת הנוער הקרואטי, נוסדה על ידי ברנימיר יליץ' באוניברסיטת זאגרב, והייתה לתגובה הפופוליסטית הראשונה לזעמו של הציבור הקרואטי. שנה מאוחר יותר, אנטה פאבליץ' הוזמן בידי יליץ' בן ה-21 להצטרף לארגון כחבר צעיר, אירוע שמאוחר יותר ייחשב למאורע היסטורי בעל חשיבות רבה. תנועה נוספת דומובראנסקי פוקרט (Domobranski Pokret), (מה שהיה שמו של הצבא הקרואטי החוקי באוסטרו-הונגריה), החלה לפרסם את Hrvatski Domobran - עיתון אפונימי המוקדש לענייני האומה הקרואטית. ההתארגנות סביב העיתון "דומובראן" השתמש בזעם הצודק שהקרואטים המודרנים חשו בעקבות רציחתו של הפוליטיקאי הבולט ביותר בפרלמנט המדינה, על מנת להניע ולהקצין את האווירה המתוחה שכבר הייתה עוד לפני כן בקרואטיה. ב-1929, למרות זאת, נוצרו בקרואטיה שני זרמים פוליטיים שסועים, כאשר פאבליץ' ונוספים אשר תמכו בנקיטה באלימות על מנת לתקן את המצב הפוליטי במדינה.

מספר חברים במפלגת הימין הקרואטית תרמו לכתיבת העיתון, עד תקופת חג המולד ב-1928 בה העיתון נאסר לפרסום בידי הרשויות הממלכתיות של יוגוסלביה. בינואר 1929, המלך החרים את כל התנועות הלאומיות, ואנשי מפלגת הימין הרדיקלית הוגלו, ביניהם אנטה פאבליץ', גוסטאב פרצ'ץ ובראנימיר יליץ'. לקבוצה הזו הצטרפו מאוחר יותר גולים קרואטים נוספים.

ב-20 באפריל 1929, פאבליץ' ואחרים חתמו במשותף על הצהרה בסופיה, בולגריה ביחד עם חברים מהועד המקדוני הלאומי, בה הכריזו שהם הולכים לרדוף אחר "זכותם החוקית לפעילות למען כינון חוקה הדוגלת בזכויות אדם ולאום, חופש פוליטי ועצמאות מלאה בקרואטיה ומקדוניה." בעקבות זאת, בית המשפט לשימור המדינה בבלגרד שפט את פאבליץ' ופרצ'ץ למוות ב-17 ביולי 1929.

הגולים מעולם לא שבו ליוגוסלביה, ובמקום זאת אירגנו תמיכה במטרתם אצל הקרואטים בגולה שבאירופה, דרום אמריקה ובצפון אמריקה. הם זכו לתמיכה רחבה בעיקר בבלגיה, ארגנטינה ובפנסילבניה. בינואר 1932, הם הכריזו שם לארגונם המחתרתי "האוסטאשה".

ב-1932, כמה חברי אוסטאשה ברשות אנדיאה ארטוקוביץ' ניסו לגרום להתקוממות באזור ליקה/ולביט, וכשלו, הם ברחו לצפון איטליה, שם הקימו מחנה אימונים על יד ברשיה.

שם הארגון לקוח מן הפועל אוסטאטי (ustati) שמשמעו "לעלות", לפיכך הארגון היה מחתרתי, מרדני. לשם הזה לא היה קישורים פאשיסטיים במהלך שנות קיומו הראשונות בממלכת יוגוסלביה, התואר "אוסטאש" היה בשימוש בהרצגובינה על מנת לציין את המורדים הסרבים האורתודוכסים מהמרד ההרצגוביני של 1875.

מאוחר יותר, פאבליץ' התנקש בחייו של פרצ'ץ, ב-1933. בעקבות קישורם המוקדם יותר ללאומנים המקדונים, האוסטאשה הואשמו בקשירת קשר לרצח המלך היוגוסלבי אלכנסדר בשנת 1934, וכך הורשע יוג'ין דידו קבאטרניק בתכנון ההתנקשות המוצלחת, שנעשתה בידי כמה חברים בארגון המקדוני המחתרתי אימרו (IMRO). מידת ההשתתפות של האוסטאשה ברצח נותרה לא נודעת עד עצם היום הזה, הדבר היחיד שידוע בודאות הוא שהרצח נעשה בידי מקדוני בשם ולדה ג'יאורג'ייף, ולא בידי חברי האוסטאשה, על אף שהארגון סייע בארגון הרצח.

זמן קצר לאחר הרצח, כל הארגונים אשר היו מקושרים לאוסטאשה, כולל ה-Hrvatski Domobran, שהיה ארגון אזרחי, הוחרמו ברחבי אירופה. פאבליץ' וקבאטרניק נכלאו באיטליה באוקטובר 1934 עד מרץ 1936. לאחר מרץ 1937, בתקופה שאיטליה ויוגוסלביה חתמו על הסכם שלום, מרבית חברי האוסטאשה הוסגרו ליוגוסלביה.

למרות זאת, ההסגרות לא חיסלו את הארגון, להיפך, הן הקנו אליו יותר סימפטיה בקרב הנוער הקרואטי, ובעיקר אצל סטודנטים. בפברואר 1939, שני נלהבי האוסטאשה מילה בודאק ואיבן אורשאניץ', נהפכו לעורכי מגזין חדש הנקרא Hrvatski narod ("העם הקרואטי"), שתמך ברעיונות האוסטאשה ובעצמאות קרואטית.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

מדינות הציר פלשו ליוגוסלביה ב-6 באפריל 1941. ולדקו מאצ'ק, מנהיג מפלגת האיכרים הקרואטית (HSS), שהייתה המפלגה החזקה ביותר בקרואטיה באותה התקופה, דחה את הצעת גרמניה הנאצית להוביל את הממשלה החדשה. האוסטאשה קפצו על ההזדמנות ובעזרת סיועם של צבאות זרים הקימו את המשטר החדש בקרואטיה ב-14 באפריל 1941.

קבוצה של מאות חברי הארגון הסתננו למדינה דרך איטליה, ומנהיגם סלאבקו קבאטרניק לקח את השליטה על המשטר בזאגרב והכריז על ייסודה של מדינת קרואטיה העצמאית (Nezavisna Država Hrvatska, NDH). שם המשטר החדש במדינה הבהיר בבירור את הניסיון המוצלח בהפיכת קרואטיה למדינה קרואטית לאומית-לאומנית (Croatian ultranationalism).

ולאדקו מאצ'ק קרא לעם להתנגד לשיתוף פעולה עם הממשל החדש באותו היום. אנטה פאבליץ' הגיע ב-20 באפריל 1941, והפך להיות ראש הממשלה, פוגלאבניק (poglavnik (führer)), של קרואטיה החדשה שבמהרה כללה את מרבית שטחי קרואטיה המודרנית, בוסניה הרצגובינה וחלקים מסרביה (מחוזות סירמיה וסאנדז'אק). משום שלאוסטאשה לא היו צבא ומשטר יציבים לשליטה הכרחית בטריטוריות שלו, גרמניה ואיטליה חילקו את שטחי קרואטיה לשני אזורי השפעה, אחד דרום-מערבי תחת חסות איטלקית, והשאר בצפון-מזרח קרואטיה תחת חסות גרמנית.

מעשי הזוועה כנגד האוכלוסייה הלא-קרואטית במדינה החדשה החלו ב-27 באפריל 1941, כאשר יחידה חדשה בצבא האוסטאשה עוללה רצח המוני באוכלוסייה הסרבית הגדולה שבשטחים המיושבים בגודובאץ (על יד ביילובאר).

לבסוף כל מתנגדי השלטון וכל מי שאיים עליו בדרך כלשהי הוצא מחוץ לחוק. מפלגת האיכרים הקרואטית הוחרמה ב-11 ביוני 1941, בניסיון של האוסטאשה להפוך אותה לייצוג השלטוני העיקרי של האיכרים והפועלים בקרואטיה. ולאדקו מאצ'ק נשלח למחנה הריכוז ביאסנובאץ, אבל שוחרר משם מאוחר יותר כדי שישהה במעצר בית, עקב הפופולריות הרבה שהייתה לו בקרב העם. מאצ'ק נקרא בשלב מאוחר יותר בידי הזרים לייצגם ולהתנגד לממשלת פאבליץ', אך הוא סירב לבקשתם.

פאבליץ' פגש לראשונה את אדולף היטלר ב-6 ביוני, 1941. מילה בודאק, שכיהן אז כשר בממשלתו של פאבליץ', הכריז בפומבי על האלימות הגזענית, כחלק ממדיניות המשטר ב-22 ביוני 1941. וייקוסלאב "מקס" לובוריץ', אחד ממפקדי הארגונים של המשטרה החשאית בקרואטיה, החל בבניית מחנות ריכוז בקיץ של אותה השנה.

כנופיות האוסטאשה החריבו כפרים מסביב לאלפים הדינרים באותו שיעור המידה לזוועות שהגרמנים והאיטלקים החלו לעולל. ב-1942, גנרל אדמונד גלאס פון הורסטנאו כתב מספר דיווחים למפקדיו בוורמאכט, בהם הביע את חרדתו לאור מעשי הזוועה שמחוללים האוסטאשה, שבעצם הקדימו את הפתרון הסופי. הדיווחים שלו אומתו בידי דיווחיו של פילדמרשל ווילהלם ליסט.

האיטלקים החלו גם להביע את חוסר רצונם לשתף פעולה עם האוסטאשה שהחלו בעצמם לשתף פעולה עם הצ'טניקים בחלקי השליטה הדרומיים שלהם. אף על פי שהיטלר התעקש שמוסוליני ישלח את כוחותיו לעבוד עם האוסטאשה, הגנרל האיטלקי מריו רואטה, ורבים כמוהו בשטח, סירבו לפעול על פי הוראות אלו.

לקראת סוף שנת 1942, השמועות לגבי מעשי הזוועה שחוללו האוסטאשה ביאסנובאץ ובסביבה, הופצו גם בקרב הציבור הקרואטי. סופרים מפורסמים, כמו ולדימיר נאזור ואיבן גוראן קובאצ'יץ', ברחו משטחי השליטה של האוסטאשה, והצטרפו לפרטיזנים, ואחריהם הצטרפו רבים אחרים.

הצבא הרגיל של קרואטיה, המשמר הביתי (Domobrani), הורכב ממספר ענק של אנשים שבקושי היו מוכנים ללחימה ולא השתתפו במעשי הזוועה. חברי מפלגת האוסטאשה היו חלק מיחידות צבאיות למחצה שהשתתפו בפשעים. פאבליץ' טען שלמעלה מ-30,000 אנשים הצטרפו למפלגה באותה התקופה, למרות שדיווחים נייטרלים יותר, טוענים שהמספר היה פחות ממחצית מן הסכום הזה.

בשנת 1943 ספגו הגרמנים אבידות קשות בחזית המזרחית, וכוחות איטלקיים רבים החלו לערוק, והשאירו מאחוריהם כמויות עצומות של תחמושת, שסייעו למורדים ללחום נגד האוסטאשה. הפרטיזנים, הפכו במהרה לכוח המורד העיקרי בכל רחבי יוגוסלביה, והם החלו לגייס אליהם אפילו עריקים דומבורנים וצ'טניקים. הם קיבלו סיוע רב מבעלות הברית באמצעות הצנחות אוויריות של ציוד.

[עריכה] אחרי המלחמה

בסופו של דבר הצבא האדום והפרטיזנים שחררו את יוגוסלביה, והאוסטאשה הובסו. הם המשיכו ללחום במשך זמן קצר אחרי כניעת גרמניה ב-9 במאי 1945, אבל במהרה הוכנעו גם הם.

מספר רב של חברי האוסטאשה וגם מספר חיילים דומבורנים, כמו גם אזרחים רבים, ניסו להימלט לעבר אוסטריה ואיטליה בסופו של אותו החודש, אבל הם הוסגרו לרשויות בידי הפרטיזנים בגבול האוסטרי, ומיד אחר כך, או שהוצאו להורג במקום, או שנערכה להם צעדת מוות בחזרה למדינה, טבח בלייבורג. פאבליץ' הצליח להימלט, והסתתר באוסטריה ורומא לזמן מה, בסיועם של עמיתיו הפרנציסקנים, ולבסוף נמלט לארגנטינה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, שאריות האוסטאשה ירדו למחתרת או שברחו למדינות זרות, כמו קנדה, אוסטרליה, גרמניה ודרום אמריקה, באמצעות עזרתן של הכנסיות הרומיות קתוליות באזורים הללו וגם בעזרתם של ארגוני פשוטי העם אשר לא התנגדו לשלטון החדש.

חלק מהם התמידו והמשיכו במסע הצלב שלהם כנגד יוגוסלביה: האוסטאשה נטלו חלק בלמעלה מ-24 פעולות טרור בתקופה שלאחר המלחמה, שכללו פיגועים בארצות הברית. מרבית פעולותיהם לא היו מוצלחות בעקבות מחסור חמור בתמיכה עממית בפעולות ובעקבות רדיפתם בידי סוכנויות הביון היוגוסלביות (UDBA/KOS), שסוכניהן התנקשו באנטה פאבליץ' בבואנוס איירס, ופצעו אותו פצעי מוות.

[עריכה] אידאולוגיה

המילה "אוסטאשה" (Ustaše) היא ריבוי לשם הפועל Ustaša - אדם הנוטל חלק ב-"אוסטאנאק" (Ustanak), כלומר, מרד או התקוממות. בתרגום פשוט פירוש המילה מורד, מתקומם. האוסטאשה דגלו בהפיכת קרואטיה ל"טהורה", וראו בסרבים המתגוררים בקרואטיה, בוסניה ובהרצגובינה, כמכשול הגדול ביותר העומד בפניהם. כך, שרי האוסטאשה מילה בודאק, מירקו פוק ומילובאן ז'אניץ' הכריזו במאי 1941 שמטרות האוסטאשה היו:

• 1. שליש מהאוכלוסייה הסרבית בשטחי מדינת קרואטיה העצמאית (NDH) צריכים להמיר בכוח את דתם ולהפוך לרומאים קתולים (שזכו לאישור הכנסייה הרומית קתולית וההיררכיה ברומא).
  2. יש לגרש שליש אחד מן האוכלוסייה הסרבית בקרואטיה.
  3. יש לחסל שליש אחד מן האוכלוסייה הסרבית בקרואטיה.

בעיה קטנה שהתנגשה עם האידאולוגיה הנאצית הייתה עצם היותם של הקרואטים סלאבים ולכן מבחינת הסטנדרטים הנאצים הם היו "גזע נחות". האידאולוגים של האוסטאשה הגו תאוריה שהתיימרה להוכיח שהקרואטים הם ממקור גותי במטרה לעלות את איכותם בסטנדרטים של סולם הגזעים הארי.

האוסטאשה סברו שהבוסנים המוסלמים הינם במוצאם קרואטים, שאבותיהם המירו דתם לאיסלאם. בניגוד לאורתודוכסים הסרבים, מוסלמים לא נרדפו בידי שלטון האוסטאשה ואפילו חלקם הצטרפו לנאצים ולכוחות האוסטאשה, כחלק מיחידות הוואפן אס אס, הדיביזיה ההררית ה-13 האנדשכאר ( 13th SS Mountain Division Handschar) בבוסניה המוסלמית (מפקדה היה אמין אל-חוסייני) ודיביזית הרמנים של האס האס ה-23 קאמה) (23rd SS Grenadier Division Kama) שיועצה היה אדמונד גלאיס פון הורשטנאו (נציג הצבא הגרמני בקרואטיה) ומפקדה היה קולונל איבן מארקוליי, שהוחלף בשלב מאוחר יותר בידי קולונל ויקטור פאביצ'יץ'. סגן קולונל מארקו מסיץ' פיקד על החטיבה הארטילרית. קרואטיה אפילו הפכה מוזיאון לשעבר בזאגרב למסגד.

בנושאים אחרים, האוסטאשה היו נגד דמוקרטיה והמהפכה התעשייתית.

העקרונות הבסיסיים של התנועה הוגדרו בידי פאבליץ' ב-1929 בפרסום החוברת "עקרונות תנועת האוסטאשה".

[עריכה] סמלים

סמל האוסטאשה היה האות יו (U) בגדול. הסמל נבחר כיוון שהיה קל להפצה ופרסום עממי, כולל ציורו על קירות בערים. גרסה קצת שונה שלו, היא תוספת של הסימן + בחלקה העליון של היו, על מנת לסמל צלב, ואת קשרו האדוק של הארגון לנצרות.

הכובע, שחבשו לראשם חברי הארגון, היה מעוטר במגן מסמל קרואטיה אשר היה מוקף או מובלט באמצעות האות יו.

דגל מדינת קרואטיה העצמאית היה בצבעים אדום-לבן-כחול כמו בטריקולור של דגל קרואטיה, במרכז הדגל היה המגן מסמלה של קרואטיה וסמל האוסטאשה, האות יו, הופיע בפינה השמאלית העליונה של הדגל. המטבע של המדינה היה הקונה הקרואטית.

ברכת השלום של האוסטאשה הייתה: Za dom - Spremni.

"שלום": Za dom! - למען הבית (המולדת).

"תשובה": Spremni! מוכנים (אנו מוכנים).

הברכה הזו הייתה המקבילה הקרואטית לברכתם של הנאצים זיג הייל (Sieg - Heil).

ככל הנראה הברכה הומצאה במאה ה-19 בידי הקרואטי יוסיפ יילאצ'יץ'. כיום הברכה מוכרת כברכת האוסטאשה בלבד, ולא כברכה קרואטית עממית מסורתית.

[עריכה] קשרים עם הכנסייה הקתולית

מדיניות האוסטאשה כנגד האורתודוכסיה המזרחית מקושרת באופן לא צודק כ"יוניאטיסם" בחוגים אורתודוכסים מזרחיים. המונח הזה לא שומש בידי הכנסייה הקתולית הרומאית חוץ מבגינוי של הוותיקן כנגד הרעיון בשנת 1990.

זה בגדול התיאור המזלזל של הכנסייה הקתולית לנסות להמיר את דתם של מספר גדול מאוד של נוצרים אורתודכסים באמצעות אוונגליזם אגרסיבי או באמצעות הקמת "יוניונים" עימם.