היסטוריה של דרום אפריקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ממצאים ראשונים על תולדותיה של דרום אפריקה מגיעים עוד מן הפרהיסטוריה, ומעידים על קיום אנושי במקום לפני מיליוני שנים. על פי ממצאים אלה, התושבים הראשונים של האזור הידוע כיום כדרום אפריקה היו הומינואידים דמויי-קופים, שנדדו לדרום יבשת אפריקה לפני כשלושה מיליון שנה.
ההיסטוריה הכתובה של האזור מתחילה עם הגעתם של מגלי העולם האירופיים הראשונים. למרות שהפורטוגזים היו האירופאים הראשונים לגלות את דרום אפריקה, הם לא התיישבו בה, ותחת זאת הקימו ההולנדים תחנת אספקה בכף התקווה הטובה. תחנה זו התפתחה במהירות למושבת הכף. בריטניה כבשה את מושבת הכף מההולנדים בסוף המאה ה-18, והיא הפכה למושבה בריטית. הולנדים רבים נדדו לאזור ה"הייפלד" (Highveld) על מנת לייסד שם את מושבותיהם, והקימו רפובליקות עצמאיות. ההולנדים (שאז כבר נודעו כבורים) והבריטים נלחמו אלה באלה פעמיים במלחמות הבורים, שהסתיימו בהפסד של הבורים והרפובליקות העצמאיות שלהם.
מושבת הכף ושתי רפובליקות הבורים התאחדו ב-1910 כ"איחוד דרום אפריקה". שחורים לא הורשו להשתתף בבחירות ברפובליקות הבורים, והזכויות של אנשים שחורים או אסייתים המשיכו להדרדר באיחוד. המפלגה הלאומית עלתה לשלטון ב-1948, על מצע של אפליה גזעית שנודעה כאפרטהייד. האפרטהייד השתרש עמוקות בחברה הדרום אפריקנית, למרות התנגדות נמשכת. דרום אפריקה נעשתה לרפובליקה ב-1961. הקונגרס הלאומי האפריקני היה הארגון השחור הפעיל ביותר נגד האפרטהייד, ולאחר שני עשורים של דיכוי ובעיות כלכליות, בוטל האפרטהייד בידי הנשיא פ. וו. קלרק ב-1992. הבחירות הרב-גזעיות הראשונות בדרום אפריקה נערכו ב-1994, ובעקבותיהם נבחר נלסון מנדלה לנשיא. דרום אפריקה היא כיום דמוקרטיה רב-גזעית.
תוכן עניינים |
[עריכה] לפני הקולוניזציה
[עריכה] פרהיסטוריה
דרום אפריקה שלפני הגעתם של ההומו סאפיינס אפופה מסתורין. גילוי ארכיאולוגי חשוב מ-1998 בסטרקפונטיין ליד יוהנסבורג הראה כי היו הומנידים ב"הייפלד" כבר לפני לפחות שלושה מיליון שנה. לפני כמליון שנה הופיע "הומו ארקטוס" שהתפשט הרבה מעבר לאפריקה, שכן שרידיו נמצאו גם באירופה ובאסיה. בערך לפני 100,000 שנה החליף האדם המודרני את ההומונידים. אם כי הנושא עדיין במחלוקת בקרב הארכיאולוגים, מאובנים שנמצאו בשפך נהר הקלאסיס במחוז הכף המזרחי מצביעים על כך כי "הומו סאפיינס" חי בדרום אפריקה כבר לפני 90,000 שנה.
האנשים המודרנים הראשונים שהיגרו לקצה הדרומי של היבשת האפריקנית היו כנראה בושמנים, ציידים-לקטים מוכשרים ונוודים. בשל אורח חייהם הם לא הותירו אחריהם עדויות ארכיאולוגיות רבות לתרבותם המוקדמת, למעט סדרה של ציורי סלע מרשימים. נסיונות לתארך את הממצאים הקיימים בעזרת תיארוך פחמן 14 מראים כי בני הבושמן חיו במה שכיום הוא דרום אפריקה בין 25,000 ל-40,000 שנה לפני זמננו. מספרים קטנים של בושמנים עדיין חיים בדרום אפריקה כיום, כך שתרבותם היא מהעתיקות ביותר שעדיין קיימות בעולם, יחד עם זו של האבוריג'ינים האוסטרלים.
לפני כ-2,500 שנה רכשו כמה קבוצות של הבושמן בעלי חיים מבויתים מאזורים צפוניים יותר. ציד ולקט פינו את מקומם במשך הזמן למרעה כפעילות הכלכלית העיקרית, עם עדרים קטנים של בקר. בעקבות כך התפתחו מבנים חברתיים שונים.
הבושמנים הרועים הידועים כחויחוי ("גברי הגברים") החלו לנדוד דרומה, והגיעו עד למה שידוע היום ככף התקווה הטובה. בדרום נתערבבו עם בני הבושמן הציידים-לקטים, להם קראו "סאן", עד שנטמעו שתי הקבוצות זו בזו (והחלו להשתמש במונח "חויסאן"). במשך הזמן התיישבו החויחוי לאורך החוף, ואילו קבוצות קטנות של בושמן המשיכו לגור בפנים הארץ.
[עריכה] התפשטות הבנטו
בערך בתקופה זו החלו גם עמים דוברי בנטו להגיע לדרום אפריקה. אלה, במקורם מדלתת הניגר במערב אפריקה, החלו לנדוד דרומה ומזרחה בערך ב-1000 לפנה"ס, והגיעו למה שהיום מחוז קוואזולו-נאטאל ב-500 לספירה. דוברי הבנטו עסקו לא רק בגידול בעלי חיים מבויתים, אלא גם חקלאות - הם גידלו חיטה וגידולים אחרים. הם גם השתמשו בברזל, והתגוררו בכפרים. הבנטו הגיעו לדרום אפריקה בגלים קטנים, ולא בהגירה אחת גדולה. חלק מהקבוצות, אבותיהם של עמי הנגוני של היום (הזולו, קוזה, סוואזי ונדבלה), העדיפו לגור ליד החוף. אחרים, הידועים כיום כעמי סותו-צוואנה (צוואנה, פדי ובסותו) התיישבו בהייפלד, ואילו עמי הוונדה, למבה ושנגאן-צונגה התיישבו באזורים הצפון-מזרחיים של דרום אפריקה.
דוברי הבאנטו והחויסאן התערבבו זה בזה, כפי שניתן ללמוד מציורי קיר שמראים את הקשרים בין שתי הקבוצות. סוג המגע אינו ידוע, אם כי יש ראיות בלשניות לשילוב שלהם, שכן כמה משפות הבנטו (בעיקר קוזה ואיסיזולו) אימצו את צלילי הנקישה המאפיינים את שפות החויסאן המוקדמות. ממצאים רבים של החויסאן נתגלו באתרי יישובים של הבנטו.
[עריכה] קולוניזציה
ערך מורחב – מושבת הכף
[עריכה] מסעות אירופאיים
מעט ידוע על התקופה שעד להגעת האירופאים הראשונים. מגלי הארצות הראשונים שהגיעו לדרום יבשת אפריקה היו הפורטוגזים, שנמשכו לדרום בתקווה למצוא נתיב ימי להודו ולאסיה, על מנת להחליף את נתיבי היבשה היקרים דרך אסיה המרכזית. ב-1487 ברתולומיאו דיאס וקבוצה קטנה של אנשיו חלפו על פני כף סלעי וסוער, וקראו לו כף התקווה הטובה (Cabo da Boa Esperança בפורטוגזית). לאחר שתים עשרה שנה, ב-1498, הגיע ואסקו דה גאמה לאותו מקום, ולאחר מכן המשיך רחוק יותר לכיוון צפון מזרח, במעלה האוקיינוס ההודי. בדרכו להודו, הוא נחת בחוף וחקר חלקים לא ידועים של מזרח אפריקה באזור שהוא היום מוזמביק.
אף שהפורטוגזים התגאו בהצלחתם ב"כיבוש" הכף, לא היה להם עניין בהתיישבות שם. האקלים הקשה וקו החוף הסלעי היו מסוכנים לספינותיהם, ורבים מהנסיונות שלהם לסחור עם בני החויחוי המקומיים הסתיימו בעימותים. חוף המוזמביק היה אטרקטיבי יותר, עם מפרצים נוחים שיוכלו לשמש כתחנות ולקשרים עם עפרות הזהב המצויות בפנים הארץ.
לא היו לפורטוגזים מתחרים רבים באזור עד לסוף המאה ה-16, אז החלו האנגלים וההולנדים להתחרות בהם על נתיבי הסחר למזרח. תנועת הספינות סביב הכף גדלה, והוא נעשה למקום עצירה קבוע לצוותים חולים ועייפים. ב-1647 נטרפה ספינה הולנדית ב"מפרץ השולחן" הנמצא למרגלות הר השולחן בחוף קייפטאון. ניצולי הצוות, האירופאים הראשונים שניסו להתיישב באזור, בנו מבצר וגרו בו במשך שנה עד שחולצו. זמן קצר לאחר מכן החליטה חברת הודו המזרחית ההולנדית לייסד שם התיישבות קבועה. לחברה, אחת מהחברות הגדולות באירופה שסחרו עם הודו והמזרח, לא הייתה כל כוונה ליישב את האזור, אלא רק לייסד בסיס בטוח, שבו יוכלו הספינות החולפות למצוא מעגן ולקבל אספקה טריה של בשר, פירות וירקות. למטרה זו נשלחה משלחת מהחברה תחת פיקודו של יאן ואן ריבק, שהגיעה ל"מפרץ השולחן" ב-6 באפריל 1652.
[עריכה] התיישבות הולנדית
ההתיישבות ההולנדית התקשתה לבסס יחסי שכנות ומסחר טובים עם בני החויחוי המקומיים, יחסים שהיו כורח המציאות כדי למלא את ייעודה כתחנת אספקה. המתיישבים החדשים צריכים היו לעסוק בגידולים חקלאיים, אך התקשו לגייס את הידיים העובדות הנדרשות לכך. כדי לפתור את הבעיה, הוחלט לשחרר מספר קטן של הולנדים מהחוזים שלהם על מנת שייסדו חוות, וימכרו להתיישבות החברה מיבולם. סידור זה היה מוצלח ביותר, וסיפק כמות מספקת של פירות, ירקות, חיטה ויין, ובהמשך גם בעלי חיים. הקבוצה הקטנה של חוואים חופשיים גדלה בהתמדה, ושטחי החוות התרחבו בהדרגה צפונה ומזרחה לשטחי בני החויחוי.
רוב החוואים היו ממוצא הולנדי ונמנו על הכנסייה הקלווניסטית ההולנדית, אך היו ביניהם גם גרמנים רבים. ב-1688 הצטרפו להולנדים ולגרמנים הוגנוטים צרפתים, אף הם קלוויניסטים, שנמלטו מרדיפות דתיות בצרפת הקתולית תחת לואי הארבעה עשר.
בנוסף לייסוד מערכת החוואים החופשיים, החלו ואן ריבק וחברת הודו המזרחית ההולנדית לייבא מספר גדול של עבדים, בעיקר ממדגסקר ואינדונזיה. בנות עבדים אלה התחתנו לעתים עם המתיישבים ההולנדים או שנוצלו מינית על ידם, וצאצאיהם נודעו כצבעונים. בעזרת עובדים נוספים אלה התרחבו האזורים שהוחזקו בידי החברה לצפון ולמזרח, בהם עימותים עם בני החויחוי היו בלתי נמנעים. בני החויחוי גורשו מאדמותיהם המסורתיות, מתו בשל מחלות שהאירופאים הביאו עמהם, ונהרגו בנשקם החם של האירופאים בניסיונותיהם להלחם – והם אכן ניסו להלחם, במספר מלחמות גדולות ובהתנגדות גרילה שנתמשכו עד למאה ה-19. לרוב אלה שנותרו לא הייתה ברירה אלא לעבוד עבור האירופאים, תחת חוזים מנצלים שהיו שונים אך במעט מעבדות. במשך הזמן התערבבו בני החויסאן, הבוסים האירופאים שלהם והעבדים המיובאים אלה באלה, וצאצאיהם הם האוכלוסייה הצבעונית של היום.
בין קבוצות החויחוי הידועות ביותר היו בני הגריקה, שבמקור התגוררו לאורך החוף המזרחי בין מפרץ סנט הלנה ורכס סדרברג. בסוף המאה ה-18 הם הצליחו להשיג רובים וסוסים והתקדמו לכיוון צפון-מזרח. בדרך הצטרפו אליהם קבוצות של חויסאן, צבעונים, ואפילו לבנים, ותוך זמן קצר יצאו להם מוניטין ככוח צבאי חזק. לבסוף הגיעו לרמה באזור קימברלי, שם כבשו לעצמם טריטוריה שנודעה כגריקאלנד.
[עריכה] הבורים מתגבשים כעם
עם התפשטות החוואים לאזורים הרחוקים יותר בצפון ובמזרח, החלו רבים מהם לאמץ לעצמם אורח חיים נווד-למחצה, במידה מסוימת דומה לזו של בני החויחוי אותם החליפו. בנוסף לעדרים, למשפחה היו בדרך כלל עגלה, אוהל, תנ"ך וכמה רובים. לאחר שהתיישבו בנו צריף מלבני בוץ, שלעתים היה ממוקם במרחק כמה ימי נסיעה מהאירופאי הקרוב ביותר. אלה היו ה"טרקבור" (trekboer -איכרים נודדים, מונח שאחר כך קוצר ל"בורים") הראשונים, מבודדים, עצמאיים לחלוטין משלטון רשמי, ובעלי יכולת מדהימה לספק את צרכיהם בכוחות עצמם. אורח החיים הקשוח שלהם יצר אינדיבידואליסטים אמיצים, שהכירו את הטבע באופן אינטימי, וביססו את חייהם על מקור ההדרכה העיקרי שלהם – התנ"ך. מוצאם ההולנדי, הגרמני והצרפתי נשכח, והם התגבשו כעם חדש עם תרבות משלו, חדור אמונה חזקה באל ובתנ"ך, שראה עצמו מושרש בערבות אפריקה.
[עריכה] התיישבות בריטית
עם סיומה של המאה ה-18 החל הכוח ההולנדי לדעוך, ובריטניה נכנסה למלא את הואקום. הבריטים תפסו את הכף כדי שלא ייפול לידים צרפתיות, החזירו אותו לזמן קצר להולנדים, לפני שניכסו סופית את האזור לעצמם ב-1814.
באותה תקופה היו במושבה 25,000 עבדים, 20,000 מתיישבים לבנים, 15,000 בני חויסאן, ו־1,000 עבדים שחורים משוחררים. הכוח היה בידי האליטה הלבנה בקייפטאון, והבדלה בין אנשים על בסיס גזע הייתה מושרשת עמוקות. מחוץ לקייפטאון וסביבתה איכלסו נוודים לבנים ושחורים את הארץ.
כמו ההולנדים לפניהם, לבריטים בתחילה לא היה עניין במושבת הכף לבד מהנמל האסטרטגי. אחת המשימות הראשונות שלהם הייתה לפתור ויכוח גבולות בין הבורים לשבט הקוזה, על הגבול המזרחי של המושבה. ב-1820 כ-5,000 מהגרים בריטים מהמעמד הבינוני, בעיקר סוחרים ואנשי עסקים, שוכנעו לעזוב את בריטניה ולהתיישב על חלקות אדמה בין הקבוצות הלוחמות בכדי להוות אזור חיץ. התוכנית הייתה לא מוצלחת בעליל, ועד 1823 כבר נסוגו כמעט מחצית המתיישבים לערים, בעיקר לגרהמסטאון ופורט אליזבת.
אף שלא עזרו כלל ביישוב מחלוקת הגבולות, תוספת המתיישבים חיזקה את הנוכחות הבריטית באזור, וסדקה את האחדות היחסית של דרום אפריקה הלבנה. בעוד שעד לאותה תקופה הבורים ורעיונותיהם היו בלעדיים וללא תחרות, הרי שכעת היו שתי קבוצות לשוניות ושתי תרבויות. נוצרה תבנית שעל פיה דוברי האנגלית היו עירוניים ששלטו בפוליטיקה, במסחר, במכרות ובייצור, ואילו הבורים, שהיו פחות משכילים, היו מוגבלים לחוות שלהם.
הפער בין המתיישבים הבריטים והבורים התרחב עוד יותר עם ביטול העבדות בבריטניה ומושבותיה ב-1833, צעד שהבורים ראו אותו כמתריס נגד הסדר האלוהי של הגזעים. אולם השמרנות של המתיישבים הבריטים ותחושת העליונות הגזעית שלהם מנעה רפורמה רדיקלית, וב-1841 הועבר חוק שהנציח את שליטת הלבנים במושבת הכף. בינתיים גדל מאוד מספר הבריטים בקייפטאון, וכן באזור שממזרח למושבה (כיום מחוז הקייפ המזרחי), בנאטאל, ולאחר גילוי זהב ויהלומים - בחלקים מטרנסוואל, בעיקר סביב מחוז גאוטנג של היום.
[עריכה] מלחמות והתפשטות
[עריכה] דיפאקאן והשמדה
על רקע תהליכי ההתיישבות האירופית, הגיעה תקופה של סבל רב בקרב העמים האפריקאיים באזור. תקופה זו ידועה כ"דיפאקאן" ("הגירה כפויה") בשפת הסותו, וכ"מפקאן" (חיסול) בשפת הזולו.
שורשי הדיפאקאן שנויים במחלוקת, אך בולטות מספר התרחשויות. אחת החשובות שבהן היא עלייתה של ממלכת זולו רבת העוצמה. בתחילת המאה ה-19 החלו שבטי נגוני בנאטאל לעבור מאסופת ממלכות בודדות למדינה ממורכזת ומיליטריסטית. הכוח מאחורי השינוי הזה היה שאקה זולו, בנו של המנהיג של שבט זולו הקטן. שאקה, שאת דרכו החל כמנודה, הוכיח עצמו בקרב כלוחם ומצביא דגול והצליח לגבש עוצמה בידיו. הוא גיבש צבאות גדולים, וזעזע את הרעיונות המסורתיים המקובלים בכך שהציב בראשי הלוחמים קצינים שלו במקום את ראשי השבטים המסורתיים. לאחר מכן החל במערכה של כיבוש ושלטון טרור: אלה שעמדו בדרכו נמכרו כעבדים או נרצחו. אפילו ה"אימפיס" (יחידות לוחמות) שלו היו נתונות לחוקים דומים: כישלון בקרב פירושו מוות.
שלא במפתיע, שבטים שהיו בדרכו של צבאו של שאקה ברחו, ולאחר מכן הפכו לתוקפנים כלפי שכניהם. גל הטרור והנדידות התפשט בכל דרום אפריקה, ואף מעבר לה, והותיר אחריו מוות והרס. הוא אף שימש כזרז ליצירת מספר ישויות מדיניות, שהבולטות ביניהן הן סותו (כיום מדינת לסותו) והסוואזי (כיום מדינת סוואזילנד).
ב-1828 נהרג שאקה בידי אחיו-למחצה, דינגן ואומתלנדה. דינגן, שהיה החלש יותר, נעשה למלך, והפחית את המשמעת הצבאית תוך שהוא ממשיך בדיקטטורה שלו. דינגן גם ניסה למסד יחסים עם הסוחרים הבריטים על חוף נאטאל, אך השתלשלות האירועים הביאה לסופה של עצמאות הזולו.
[עריכה] הטרק הגדול
בינתיים, הלכה וגברה התמרמרות הבורים מן השלטון הבריטי במושבת הכף. ההכרזה הבריטית בדבר שוויון הגזעים הייתה לדידם התרסה חריפה במיוחד. החל משנת 1836 החלה נדידה של כמה קבוצות של בורים, יחד עם בני חויחוי רבים ועבדים שחורים, לעבר פנים הארץ, בחיפוש אחר עצמאות גדולה יותר. אלה נקראו "פוּרטרקרים" (Voortrekkers - "חלוצים"), והמסע אליו יצאו נקרא הטרק הגדול. מצפון וממזרח לנהר האורנג' שהיה הגבול של מושבת הכף, מצאו ה"פוּרטרקרים" שטחים עצומים של אדמות מרעה, שנראו לא מיושבים. נראה היה להם כי הגיעו לארץ המובטחת שלהם, עם די שטח לרעיית עדריהם ולפריחת תרבותם של עצמאות אנטי-אורבנית. הם לא מודעים לכך שתגליתם – אדמות מרעה נטושות, קבוצות לא-מאורגנות של פליטים, וסיפורים על ברוטליות – היו תוצאה של "דיפאקאן", ולא מצב רגיל.
למעט מצד בני עם הנדבלה החזק יחסית, לא הייתה התנגדות לפוּרטרקרים מצד האוכלוסייה המפוזרת במישורים הגדולים. הילידים היו מפוזרים כתוצאת ה"דיפאקאן", ולא היו ברשותם סוסים או כלי נשק. מצבם המוחלש גם חיזק את אמונת הבורים כי הכיבוש האירופאי פירושו הגעה של תרבות לארץ פראית. אולם ההרים בהם בנה המלך מושושו את אומת הבאסותו ועמקי ארץ הזולו היו מקומות בעייתיים יותר. במקומות אלו ההתנגדות הייתה חזקה, וההתקדמות של הבורים הביאה לסדרה של קרבות, מאבקים, והסכמים זמניים על פני 50 השנים הבאות, בהן נרשמה התחזקות הדרגתית של הלבנים.
[עריכה] נהר הדם
העצירה הראשונה של "הטרק הגדול" הייתה בתאבה נצ'ו, ליד בלומפונטיין של היום, שם ייסדו הבורים רפובליקה. בשל חילוקי דעות בהנהגה נפרדו קבוצות הפוּרטרקר השונות: חלקם פנה צפונה, אך הרוב חצה את הרי הדרקנסברג לתוך נאטאל במטרה להקים שם רפובליקה. מכיוון שאזור זה היה טריטוריה של הזולו, ערך מנהיג הפוּרטרקרים פיט רטיף ביקור אצל המלך דינגאן, ונרצח מיד בידי הזולו החשדנים. רצח זה הוביל למעשי טבח נוספים, וכן להתקפת נקמה בידי הבורים. הסוף הגיע ב-16 בדצמבר 1838, ב"קרב נהר הדם" בנהר הנקום בנאטאל. כמה בורים נפצעו לעומת אלפי זולו הרוגים, ונהר הנקום האדים מדם.
לאחר ניצחון זה, שהיה ברובו תוצאת השימוש בכלי נשק מודרניים מול אמצעי לחימה מסורתיים, חשו הבורים שלהתפשטותם אכן יש אישור אלוהי. אולם, תקוותיהם לייסוד רפובליקה בנאטאל היו קצרות-ימים. הבריטים שסיפחו את האזור עוד ב-1843, וייסדו בו את מושבת הנאטאל החדשה שלהם בדרבן של היום, לא הסכימו לותר על המקום לטובת הבורים. רוב הבורים, שהרגישו נלחצים בין הבריטים מצד אחד לאוכלוסיות האפריקניות מצד שני, נדדו צפונה, והתמרמרותם כלפי הבריטים גברה.
הבריטים החלו בנטיעת מטעי סוכר גדולים בנאטאל, אך בני הזולו מיאנו לעבוד בהם. הבריטים פנו להודו בכדי לפתור את המחסור בידיים עובדות, וב-1860 הגיעה הספינה "טרורו" מהודו לנמל דרבן כשעל סיפונה 300 איש. במשך 50 השנים הבאות הגיעו למעלה מ-150,000 הודים נוספים, בונים בכך את הבסיס לאחת מהקהילות ההודיות הגדולות ביותר מחוץ להודו. ב-1893, כשמהטמה גאנדי הגיע לדרבן, היו יותר הודים מלבנים בנאטאל.
[עריכה] המלחמות האנגלו-בוריות
- ערך מורחב – מלחמת הבורים
הבורים המשיכו בינתיים בחיפושיהם אחר קרקע וחרות, כשלבסוף התיישבו והקימו רפובליקת עצמאיות בטרנסוואל ובמדינת אורנג' החופשית. רעיון הקמת רפובליקה בראשות נשיא היה מרכזי בחשיבתם, וביטא את עצמאותם הן מן הכתר הבריטי והן מכל שלטון אירופי אחר. לזמן מה נראה כי רפובליקות אלה יתפתחו לכדי מדינות יציבות, למרות שיושבו בדלילות בידי איכרים עצמאיים, עם חקלאות מינימלית וללא תעשייה; אך ב-1869 נמצאו יהלומים ליד קימברלי, והתמונה השתנתה לחלוטין. היהלומים נמצאו בקרקע שהן טרנסוואל והן מדינת אורנג' החופשית טענו לבעלות עליה, ובריטניה הזדרזה לפתור את הסכסוך בכך שסיפחה את האזור בעצמה.
התרעומת המתמשכת של הבורים כנגד הבריטים הפכה למרד כולל בטרנסוואל, והמלחמה האנגלו-בורית הראשונה, שהבורים קראו לה "מלחמת העצמאות", פרצה ב-1880. היא הסתיימה תוך זמן קצר בנצחון מזהיר לבורים ב"קרב גבעת מג'ובה" בתחילת 1881. הרפובליקה זכתה שוב בעצמאות כ"הרפובליקה הדרום אפריקנית" (Zuid-Afrikaansche Republiek), או ZAR. פול קרוגר, ממנהיגי המרד, היה לנשיא ה-ZAR ב-1883. בינתיים המשיכו הבריטים, שראו את הפסדם במג'ובה כטעות יחידה ומקרית, בנסיונותיהם לאחד בפדרציה את המושבות הדרום אפריקניות הבריטיות עם הרפובליקות הבוריות. הם ראו זאת כדרך הטובה ביותר להגיע לשלום עם הבורים, וכן כצורה לקדם את האינטרסים האסטרטגיים הרחבים שלהם באזור.
ב-1879 השתלטו הבריטים על זולולנד. ב-1886 נתגלה זהב בוויטוואטרסראנד שבטרנסוואל, דבר שזירז את תהליך הפדרציה והנחית מכה נוספת על הבורים. העיר יוהנסבורג קמה, ואוכלוסייתה צמחה במהירות עם נחשולי ההגירה של בהלת הזהב לכדי 100,000 באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19. טרנסוואל מצאה עצמה מארחת רבבות "אייטלנדרים" (נכרים באפריקאנס), שחורים ולבנים, כשהבורים נדחקים לשוליים. במיוחד הוטרדו הבורים מן המספר הגדול של העובדים השחורים, אותם ראו כגוזלים את מקורות תעסוקתם.
העושר הגדול של המכרות היה פיתוי קורץ מדי לאימפריאליסטים הבריטים. ב-1895 פשטה מיליציה של עריקים בראשות קפטן ד"ר לינדר סטאר ג'מיסון על טרנסוואל, כשכוונתם לעורר התקוממות של "אייטלנדרים" בריטים בוויטוואטרסראנד ולייסד שם אדמינסטרציה בריטית. המהלך, שבהיסטוריה נודע כ"פשיטת ג'מיסון", נכשל, אבל לקרוגר, מנהיג הבורים, היה ברור שמאחורי ג'מיסון עומדת הממשלה הבריטית של מושבת הכף, ושהרפובליקה הבורית בסכנה. תגובתו הייתה לכרות ברית עם בת בריתו הטבעית - מדינת אורנג' החופשית.
המתח הגיע לשיאו ב-1899, כשהבריטים תבעו הענקת זכות בחירה ל-60,000 בריטים תושבי טרנסוואל, "זרים" כהגדרת הבורים, שנמנעה מהם זכות הבחירה. קרוגר סירב, ודרש מצידו כי החיילים הבריטים יצאו מטריטוריית ה-ZAR. משסרבו הבריטים, הכריז קרוגר מלחמה. מלחמת הבורים השנייה הייתה ארוכה יותר מקודמתה, והבורים מצאו מולם צבא בריטי מתוגבר וגדול יותר מזה שעמדו מולו בעבר. ביוני 1900 נכנעה העיר הבורית הגדולה האחרונה, פרטוריה, לצבא הבריטי. ההתנגדות של הבורים נמשכה שנתיים נוספות תוך שימוש בטקטיקות גרילה, שנענו מצד הבריטים בטקטיקת אדמה חרוכה. רבבות בורים נשבו בידי הבריטים, הגברים נשלחו למחנות שבויים מעבר לים בעוד הנשים והילדים נכלאו במחנות ריכוז. עד 1902 מתו 26,000 אזרחים בורים כתוצאה ממחלות והזנחה במחנות אלה. ב-31 במאי 1902 הגיע שלום קר עם החתימה על "הסכם פרייניגינג". תנאי ההסכם היו כי רפובליקות הבורים מכירות בריבונות הבריטית, ואילו הבריטים הבטיחו כי יבנו מחדש וישקמו את השטחים שתחת שלטונם.
[עריכה] איחוד, עצמאות וגזענות
[עריכה] שיקום
בשנים שלאחר המלחמה התמקדו הבריטים בבנייה מחדש של המדינה, בראש ובראשונה שיקום תעשיית המכרות. עד 1907 כבר ייצרו מכרות וויטוואטרסראנד כמעט שליש מתפוקת הזהב העולמית. אולם, השלום שהביא ההסכם היה שביר, ושני הצדדים הסתייגו ממנו. האפריקאנרים מצאו עצמם במעמד הנחות של איכרים עניים, בארץ בה תעשיית מכרות והון זר עשו אותם ללא רלוונטיים. במיוחד התרעמו על הנסיונות הבריטיים, שלא צלחו, להמיר את דתם לאנגליקניות ולכפות עליהם את האנגלית כשפה רשמית בבתי הספר ובמקומות העבודה. בסופו של דבר, זה היה אחד הזרזים דווקא להכרזת שפת האפריקאנס כ"פולקסטאל" (שפת העם), ולהפיכתה לסמל של הלאומיות האפריקאנרית שהתעוררה.
לשחורים ולצבעונים כלל לא התייחסו כאזרחים. הוטלו עליהם מסים כבדים, משכורותיהם קוצצו, והשלטון הבריטי עודד הגירה של אלפי סינים על מנת למנוע כל התנגדות. תרעומתם של השחורים התבטאה במרד במבתה ב-1906, שבו 4000 מבני הזולו נהרגו לאחר שמחו כנגד המיסוי הכבד. בינתיים התקדמו הבריטים עם תכניותיהם לאיחוד. לאחר מספר שנים של משא ומתן, נחתם חוק האיחוד של 1910, שאיחד את הארצות: מושבת הכף, נאטאל, טרנסוואל ומדינת אורנג' החופשית - ל"איחוד דרום אפריקה". על פי החוק, האיחוד עדיין היה טריטוריה בריטית, עם אוטונומיה לאפריקאנרים. הנציבות הגבוהה הבריטית לטריטוריות של בסותולנד (כיום לסותו), בצ'ואנאלנד (כיום בוטסואנה), סוואזילנד ורודזיה (כיום זימבבואה) נשלטו על-ידי הבריטים ישירות מבריטניה.
האנגלית וההולנדית היו לשפות הרשמיות במדינה המאוחדת (אפריקאנס לא הוכרה כשפה רשמית עד ל-1925). למרות קמפיין מסיבי של השחורים והצבעונים, זכות הבחירה נותרה כפי שהייתה ברפובליקות ובמושבות לפני האיחוד, ורק לבנים יכלו להבחר לפרלמנט.
[עריכה] טרום אפרטהייד
הממשלה הראשונה של האיחוד החדש הונהגה בידי הגנרל לואי בותה, עם הגנרל יאן סמאטס כסגנו. מפלגתם, "המפלגה הדרום אפריקנית" (SAP), אחזה במדיניות פרו-בריטית שקראה לאחדות בין אפריקאנרים (בורים) לבריטים במדינה תחת כנפי חבר העמים הבריטי. אפריקאנרים רדיקליים יותר התפצלו תחת הנהגתו של הגנרל בארי הרצוג, ויצרו את המפלגה הלאומית (NP) ב-1914. ה-NP תמך בלאומנות אפריקאנרית ובהתפתחות נפרדת לשתי הקבוצות הלבנות, וקרא לעצמאות מבריטניה.
הפוליטיקה באיחוד החדש התעלמה מקיומם של השחורים, למרות שהם היוו 75% מהאוכלוסייה. תחת חוק האיחוד, לא הוכרו כבעלי זכות בחירה באזורי טראנסוואל ומדינת אורנג' החופשית (הרפובליקות הבוריות לשעבר), ובמושבת הכף (הבריטית לשעבר) ניתנה להם זכות הבחירה רק אם היו בעלי רכוש. בתוך זמן קצר הועברו חוקי דיכוי רבים, שמנעו מעובדים שחורים את זכות השביתה, שמרו על תעסוקה הדורשת מיומנות עבור הלבנים, וסגרו את הצבא בפני שחורים. ב-1939 הועבר חוק קרקעות הילידים, שהעביר 8% מהקרקע של דרום אפריקה לשחורים. ללבנים, שהיוו 20% בלבד מהאוכלוסייה, ניתנה 90% מהקרקע. לאפריקנים שחורים היה אסור לקנות, לשכור, או אפילו להיות אריסים מחוץ לאזור המוגדר להם. אלפי פולשים גורשו מחוות והוכרחו להיכנס לשמורות הצפופות והעניות, או לערים. אלה שנותרו הדרדרו למעמד של עובדים חסרי קרקע.
התנגדות שחורה וצבעונית החלה להתגבש, ודמויות הנהגה שקמו הניחו את היסודות לקבוצות הפוליטיות העל-שבטיות החדשות. עורך דין בוגר אוניברסיטת קולומביה, פיקסלי קא איסאקה סם, כינס נציגים מהשבטים האפריקנים השונים ויצר ארגון לאומי מאוחד שביטא את האינטרסים של השחורים, ואשר ביקש להבטיח כי יהיה להם קול משמעותי באיחוד החדש. כך נולד "הקונגרס הלאומי הדרום אפריקאי", שנודע מ-1923 כקונגרס הלאומי האפריקני (ANC). במקביל, פעל מהטמה גאנדי בקרב האוכלוסיות ההודיות בנאטאל ובטראנסוואל כדי להאבק כנגד הכרסום המתמיד בזכויותיהם.
המיתון העולמי לאחר מלחמת העולם הראשונה גרם ללחץ על בעלי המכרות, והם ניסו להוזיל עלויות על ידי גיוס עובדים שחורים מיומנים למחצה בשכר נמוך משמעותית. עובדי המכרות הלבנים ראו זאת כאיום וב-1922 התמרדו במרד ראנד, שנתמך על ידי המפלגה הקומוניסטית החדשה של דרום אפריקה תחת הסיסמה "עובדי העולם, התאחדו והלחמו למען דרום אפריקה לבנה". סמאטס דיכא את המרד ביד חזקה.
ב-1924 עלה לשלטון ה-NP בהנהגת הרצוג, בממשלת קואליציה עם מפלגת הלייבור, והלאומנות האפריקאנרית קיבלה זריקת עידוד. שפת האפריקאנס, שקודם לכן נחשבה כדיאלקט נחות של ההולנדית, החליפה את ההולנדית כשפה הרשמית של האיחוד, וה"איום השחור" (swart gevaar) נעשה לנושא המרכזי של בחירות 1929. באמצע שנות ה-30 איחד הרצוג בין ה-NP לבין ה-SAP המתון יותר של יאן סמאטס ויצר את מפלגת האיחוד; קואליציה זו התפרקה בתחילת מלחמת העולם השניה, כשסמאטס אחז במושכות ובמהלך שעורר ויכוחים רבים הוביל את דרום אפריקה למלחמה לצד בעלות הברית, בניגוד לדעתו של הרצוג ושאר לאומנים אפריקאנרים שראו עצמם כבני ברית טבעיים של מדינות הציר וכיריבים מושבעים של הבריטים. התקוות להתמתנות הלאומנות האפריקאנרית נמוגו כאשר דניאל פרנסואה מאלאן הוביל את המפלגה הלאומית המטוהרת למעמד מרכזי בפוליטיקה האפריקאנרית. ה"אפריקאנר ברודרבונד", אחווה אפריקאנרית סודית שנוסדה ב-1918 כדי להגן על התרבות האפריקאנרית, נעשתה לכוח משפיע ביותר מאחורי ה-NP וארגונים אחרים שקראו לקדם את ה"פולק" ("העם") האפריקאנרי.
334,000 איש, שני שלישים מהם לבנים והיתר שחורים וצבעונים, התנדבו לשרת בצבא דרום אפריקה במלחמת העולם השנייה ונלחמו במסגרת בעלות הברית. תרומתם הייתה בעיקר במערכה בצפון אפריקה ובמערכה באיטליה. כוחות דרום אפריקניים גם השתתפו לצד כוחות בריטיים בשיחרור האי מדגסקר במזרח אפריקה משילטון צרפת של וישי. כ-9,000 חיילים דרום אפריקניים נפלו בקרבות המלחמה.
בשל כלכלת המלחמה הגואה, נעשו העובדים השחורים חשובים מאוד לתעשיות הכרייה והייצור, והאוכלוסייה העירונית השחורה כמעט והוכפלה. מחנות ענקיים גדלו בפרברי יוהנסבורג ובערים אחרות. התנאים בערי דרום אפריקה היו קשים ביותר, והעוני לא היה נחלתם של השחורים לבדם: על פי סקרים מתקופת המלחמה, 40% מילדי הלבנים סבלו מתת תזונה.
[עריכה] תקופת האפרטהייד
- ערך מורחב – אפרטהייד
בשנת 1948 עלתה לשלטון "המפלגה הלאומית" הימנית והחלה לעגן תחיקתית את האפליה וההפרדה הגזעית כמדיניות שנקראה אפרטהייד. המדיניות התפתחה למערכת מסועפת של חוקים ותקנות שהותירו בידי המיעוט הלבן את השליטה בפוליטיקה, בכלכלה, בחופש התנועה ובהנאות החיים, תוך מניעתם מבני יתר הקבוצות האתניות. חוקי האפרטהייד כפו הפרדה מוחלטת באזורי המחיה, מוסדות החינוך, אמצעי התחבורה, שרותי הבריאות ותרבות הפנאי, תוך הקצאת המיטב שבהם לשימוש בני המיעוט הלבן. הם גם אסרו על נישואים ויחסי מין בין בני הגזעים השונים, העניקו ללבנים בלבד את הזכות לבחור ולהיבחר למוסדות השלטון, הגבילו את חופש התנועה של השחורים, ואסרו עליהם את ההתאגדות הפוליטית והמקצועית.
מדיניות זו הפכה בהדרגה את דרום אפריקה למנודה בקהילת העמים. ב-1961 פרשה "איחוד דרום אפריקה" מחבר העמים הבריטי והפכה להיות "רפובליקת דרום אפריקה".
ארועי טבח שארפוויל בשנת 1960 ומהומות סווטו ב-1976 היו שתי נקודות ציון משמעותיות במאבק השחורים לשוויון זכויות במדינה. אירועים אלה גם הפנו את תשומת ליבה של הקהיליה הבינלאומית למצוקת השחורים בדרום אפריקה, ולהתעלמותו של משטר האפרטהייד מנורמות בינלאומיות בסיסיות של זכויות אדם, שבהדרגה התפתחו ברחבי העולם. בשנות ה-80 הידרדר המצב במדינה לכדי הכרזת מצב חירום, בעוד ממשלת דרום אפריקה מנסה נואשות להתמודד עם הלחצים הפנימיים מבית והלחץ הבינלאומי בדמות סנקציות כלכליות ונידוי מדיני.
בשנת 1990 הכריז הנשיא פרדריק וילם דה קלרק על ביטול האפרטהייד והענקת זכות בחירה לשחורים – החלטה היסטורית שמשמעותה המעשית העברת השלטון לידי הרוב השחור. ב-1994 נערכו הבחירות הרב-גזעיות הראשונות במדינה, ולראשונה עמד בראש המדינה נשיא שחור – נלסון מנדלה. בעקבות כך חזרה דרום אפריקה למשפחת העמים ולחיק חבר העמים הבריטי. דה קלרק ומנדלה זכו במשותף בפרס נובל לשלום על פועלם המשותף לביטול האפרטהייד והעברה מסודרת ושקטה של השלטון מידי הלבנים לידי השחורים.
[עריכה] דרום אפריקה החדשה
[עריכה] פיוס
- ערך מורחב – ועדת האמת והפיוס
לאחר הבחירות עברה ההתמקדות לועדת האמת והפיוס (1994 - 1999), שפעלה לחשוף את פשעי תקופת האפרטהייד. עבודת הוועדה נעשתה ברוח אמרתו של הארכיבישוף חתן פרס נובל לשלום דזמונד טוטו, שמונה על ידי מנדלה כיושב ראש הוועדה: "ללא סליחה אין עתיד, אך ללא הודאה באשמה לא יכולה להיות סליחה". סיפורים רבים של ברוטליות רבה וחוסר צדק נשמעו על ידי הוועדה, ואיפשרו קתרזיס מסוים לאנשים ולקהילות שנהרסו בעברם.
הוועדה פעלה כך שאיפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להודות על אשמתם, עם אפשרות חנינה לאלו שיודו הודאה מלאה. אלה שבחרו שלא להתייצב בפני הוועדה היו צפויים לתביעה פלילית אם אשמתם תוכח. אבל אף שחיילים, שוטרים ואזרחים רבים התוודו על פשעיהם, רק חלק קטן מפושעי זכויות האדם שנתנו את הפקודות ופיקדו על המשטרה התייצבו. פיטר וילם בותה, נשיא המדינה בעשור האחרון של שלטון האפרטהייד, הוא אחד מהמקרים הידועים של אנשים שלא הופיעו, והוכח כי קשה לאסוף ראיות נגדם.
[עריכה] בחירות חופשיות שניות
ב-1999 קיימה דרום אפריקה את מערכת הבחירות הדמוקרטיות השנייה שלה. עוד ב-1997 העביר מנדלה את המנהיגות על ה־ANC לסגנו תאבו מבקי, והייתה ספקולציה כי אחוז הבוחרים ב־ANC יפחת כתוצאה מכך. למעשה, הוא גדל, והמפלגה הגיעה לכדי מושב אחד משני השלישים הנחוצים לה על מנת לשנות את החוקה.
ה־NP, שכעת נקראה המפלגה הלאומית החדשה (NNP), איבדה שני שלישים ממושביה, וכן את מעמד האופוזיציה הרשמי שלה, למפלגה הדמוקרטית (DP). ה־DP הייתה באופן מסורתי מעוזם של הלבנים הליברלים, עם כוח חדש משמרנים שערקו מהNP, וכמה שחורים מהמעמד הבינוני. אחריהם במספר הקולות הייתה מפלגת החופש אינקתה (IFP), שבעבר הייתה השופר של לאומיות הזולו.
[עריכה] כיום ומבט לעתיד
גם אם מבקי אהוד פחות במפלגתו מאשר ה"מדיבה" (מנדלה), הוא הוכיח כי הוא פוליטיקאי משופשף, ושמר על מקומו על ידי בידוד מתנגדיו. בבחירות 2003 הצליח מבקי להוביל את מפלגתו, ה-ANC, לרוב של שני שלישים מהפרלמנט, רוב מוחלט שמעניק לה לה את הכוח לשנות את החוקה אם תרצה.
אך לא הכול היה ורוד. בימים הראשונים של נשיאותו, ההתכחשות של מבקי למשבר האיידס הביאה עליו ביקורת עולמית, והימנעותו מגינוי ההשתלטות על חוות בבעלות לבנים בזימבבואה השכנה ערערה את בטחונם של בעלי קרקעות דרום אפריקאיים ומשקיעים זרים.
הפשע הלא-פוליטי התרחב מאוד מאז סיום האפרטהייד. על פי דו"ח של סיבוסיסו מסוקו, בשבע השנים שבין 1994 ו-2001, "הפשע האלים גדל ב-33%". ה"אקונומיסט" מדווח כי כ-1,500 חוואים לבנים נהרגו בהתקפות לא-פוליטיות מאז 1991. הנתונים של האינטרפול מלמדים כי ב-2002 היו בדרום אפריקה 114.8 מקרי רצח ל-100,000 איש, שיעור הרצח הגבוה ביותר בעולם, ובערך פי חמישה מהמדינה הבאה אחריה בתור, ברזיל. ב-1998 שיעור מקרי הרצח והשוד בדרום אפריקה היה הגבוה ביותר בעולם. דו"ח מ-2001 של המוסד ללימודי ביטחון הסיק כי "בדרום אפריקה יש שיעור פשעי רכוש גבוה אך נשלט, אך שיעור גבוה מאוד של פשע אלים. השיעור הזה עושה את דרום אפריקה למקרה מיוחד בין חברות אחרות הנגועות בפשע".
ב-2004 פירסמה ממשלת דרום אפריקה נתונים המראים כי הפשע דועך, אך יש שטענו כי הם אינם אמינים. ב-2003 דיווח האינטרפול כי שיעורי הרצח למעשה כפולים מאלה שהממשלה מדווחת עליהם. מבקי האשים את מבקריו בתחום זה בגזענות. אחרים מציינים כי אפשר להסביר את הנתונים הסותרים על ידי דיווחים שונים של הקרבנות, ובקושי שבפירוש מידע על פשע במדינה המצויה בסכסוכים צבאיים פעילים.
על פי ה"אקונומיסט", כ-250,000 דרום אפריקאים לבנים היגרו מן המדינה מאז 1994. לבנים אחרים הגיבו לחברה המעורבת החדשה בכך שעברו לקהילות פרטיות ומסוגרות, בהם אין להם כמעט מגע עם השחורים.
בשנים הבאות, יש להניח כי תשומת הלב תינתן בעיקר לפשע, אי-השוויון הכלכלי, מערכת החינוך והאיידס. בערך 4.5 מיליון דרום אפריקאיים נגועים במחלה, יותר מכל ארץ אחרת בעולם, ונראה כי בעיה זו תגבר על כל בעיותיה האחרות של המדינה.
