בית המשפט העליון של ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בית המשפט העליון של ארצות הברית הוא המוסד השיפוטי העליון של מדינות ארצות הברית. סמכותו הוקנתה לו בחוקת ארצות הברית. נשיא בית המשפט כיום הוא השופט ג'ון רוברטס. בהרכב יושבים לצד הנשיא עוד שמונה שופטים. בית המשפט יושב תמיד בהרכבו המלא, כך שלמעשה כל שופט נותן פסק-דין בכל תיק.

תוכן עניינים 1 מינוי שופטים לבית המשפט העליון 2 תולדות בית המשפט 2.1 שנים ראשונות 2.2 ימי ג'ון מרשל 2.3 ימי רוג'ר טייני 2.4 מהמלחמה ל-1937 2.5 שנות רוזוולט 2.6 העשורים של זכויות האזרח 2.7 בית המשפט תחת רנקוויסט 3 שופטי בית המשפט העליון - 2006 4 נשיאי בית המשפט העליון 5 שופטים יהודים בבית המשפט העליון 6 ראו גם

[עריכה] מינוי שופטים לבית המשפט העליון

אופן מינוי השופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית נקבע בחוקה בפרק השני שלה. נקבע כי בידי הנשיא תהיה הסמכות למנות את שופטי בית המשפט העליון "בעצת הסנאט ובהסכמתו". בפרק השלישי לחוקה נקבע כי שופטי בית המשפט העליון יחזיקו בכהונתם "כל עוד התנהגותם טובה", כלומר ללא הגבלת זמן, כל זמן שאין הם מודחים בידי הסנאט בעוון "התנהגות שאינה טובה".

העקרון שלפיו הנשיא, דמות פוליטית, הוא הממנה את השופטים, הפך את תפקידם לפוליטי במידה מסוימת, ואכן, לא נדירים המקרים בהם אישיות פוליטית מובהקת מתמנית לתפקיד שפיטה. המקרים הבולטים הם כנראה הנשיא וויליאם טאפט, שלאחר פרישתו מהבית הלבן התמנה לנשיא בית-המשפט העליון, ומושל קליפורניה, ארל וורן, שאף הוא מונה לאותה משרה רמה. ייתכן שהדבר נראה מוזר בישראל, בה נדירים המקרים שפוליטיקאים מתמנים לתפקיד שפיטה, אך באנגליה, למשל, עד הרפורמה של נובמבר 2005, מינויו של אדם לשר המשפטים היה הופך אותו אוטומטית לנשיא הערכאה השיפוטית הגבוהה במדינה, לתקופת כהונתו, ולחבר בה - לכל ימי חייו.

שופטי בית המשפט העליון בארצות הברית מזוהים לרוב עם השקפת עולם מוגדרת, ובדרך כלל ניתן למקמם על הציר שבין שמרנות לליברליות. הבדלים בין שמרנים לליברלים ניכרים במגוון תחומים. הליברלים נוקשים יותר לגבי הפרדת הדת מהמדינה, מתירנים יותר לגבי המידה שבה מותר לממשלה להתערב במשק ולגבי זכות הממשל הפדרלי לאכוף רצונו על המדינות, ובעיקר נלהבים יותר בהגנה על זכויות הפרט, למעט זכות הקניין.

כדי שמינוי של הנשיא ייהפך לתקף, עליו לזכות באישורו של הסנאט. בשימועים בסנאט מנסים חברי הבית ללמוד על השקפת עולמו של השופט, וזה בדרך כלל טוען כי את השקפותיו הוא מגבש בהתאם לטיעונים העולים בדין שבו הוא יושב. העימות בין הדמוקרטים לרפובליקנים התחדד בעשורים האחרונים, בעיקר על רקע שאלת ההפלות המלאכותיות. ב־1987 נכשל נסיונו של הנשיא רונלד רייגן למנות את השמרן הקיצוני רוברט בורק. הסנאט שנשלט בידי הדמוקרטים דחה את המינוי. בנאום רב רושם שנשא אז הסנאטור טד קנדי הוא הביע את חששו כי:

"אמריקה של רוברט בורק היא ארץ שבה נשים נאלצות לעבור הפלה בסימטה האחורית, שחורים יושבים בפינה נפרדת במסעדה, משטרה חסרת מעצורים פושטת באישון לילה על בתיהם של אזרחים, ילדים אינם לומדים על תורת האבולוציה."

כפי שעולה מנאומו של קנדי, הסוגיות שבהן דן בית המשפט העליון ושהכרעתו בהן נקבעת לפי השקפת שופטיו, הן הסוגיות המרכזיות המפלגות את החברה האמריקנית. אומנם בדרך כלל משלימים חברי הסנאט עם מינויו של שופט האוחז בהשקפת עולמו של הנשיא, אם אין הוא קיצוני מדי לטעמם. כמה מהשופטים של בית המשפט העליון אושרו בידי הסנאט פה אחד, למרות זיהוים עם השקפה מוגדרת.

גם מיעוט של ארבעים חברי סנאט יכול למנוע את מינויו של שופט עליון על ידי הכרזת פיליבסטר, דיון מתמשך שיעכב ללא גבול את עבודת הבית וימנע הצבעה.

העובדה ששופט יכול לשבת על כס כהונתו עד גיל שיבה מופלג, מאפשרת לנשיא הממנה אותו בעודו צעיר, יכולת השפעה על שיתרחש דורות אחריו, אולם לעתים שופטים חורגים מהתלם ומפתיעים. ג'ון פול סטיבנס, שמונה בידי ג'רלד פורד, ודייוויד סוטר שמונה בידי בוש האב הפגינו קו ליברלי, על אף שמונו בידי שמרנים. נטייתם של שופטים שמאלה ממיקומם המקורי על הציר הפוליטי היא תופעה מפורסמת בבית המשפט. אומנם היו גם מקרים הפוכים.

באופן רגיל, כדי למנות שופט על הנשיא להמתין עד שיפרוש שופט אחר, אולם בעניין זה קיימת פרצה בחוקה. החוקה אינה קובעת את מספר השופטים. לפיכך ניתן באופן תיאורטי להגדילם ללא גבול, ולמעשה באופן זה לעצב מחדש את פני בית המשפט, מבלי להמתין לפרישת שופטים מכהנים. נסיון כזה עשה פרנקלין רוזוולט ואף שהוא לא עלה יפה, בסופו של דבר הוא הניב את התוצאות הרצויות מבחינתו.

[עריכה] תולדות בית המשפט

[עריכה] שנים ראשונות

תולדות ביהמ"ש העליון משקפות את התפתחותה של ארצות הברית. בשנותיו הראשונות הוקדש רוב זמנם של השופטים לשמיעת ערעורים על החלטות פדרליות נמוכות יותר. הנשיא הראשון של בית המשפט היה ג'ון ג'יי. כל אחד מהשופטים היה ממונה על אחד ממחוזותיה של ארצות הברית והרבה להופיע בבית המשפט של אותו מחוז כפוסק. בית המשפט העליון עצמו, מושבו בפילדלפיה, בניו יורק ולבסוף בוושינגטון, דן במקרים של נידונים מרובי אזרחויות ובעניינים הקשורים לצי, ולהם הקצה את תשומת הלב הרבה ביותר.

החלטה חשובה ב-1842 של ביהמ"ש העליון קבעה כי במקרים שבהם אין הדיון קשור לאזרח של מדינה אחת בלבד, יתנהל הדיון על פי המשפט הנהוג (Common Law) הפדרלי.

[עריכה] ימי ג'ון מרשל

מעמדו של ביהמ"ש היה לא בטוח במידת-מה, עד הגעתו של "הנשיא הגדול", השופט ג'ון מרשל. מרשל, פדרליסט נלהב, ביסס בשנת 1803, בפסק דין מרבורי נגד מדיסון, את עיקרון הביקורת השיפוטית: זכותו של בית המשפט העליון לבטל את חוקי הקונגרס, אם הם סותרים את החוקה, לפי פרשנותם.

הפסיקה שאפשרה את ביטול חוקי הקונגרס היא ציון דרך חשוב מאין כמותו, משום שהחוקה אינה מציינת בפירוש שסמכות כזו ניתנת לבית המשפט העליון. מרשל, במידה רבה של חוכמה פוליטית, ידע להכניס עיקרון זה דווקא בפסק דין שתמך בנשיא תומס ג'פרסון, וכך ריכך את התנגדותו העזה של האחרון לאקטיביזם שיפוטי.

למרשל היה תפקיד חשוב בביסוס הכוח הפדרלי מול המדינות. ב-1819, בפסק הדין McCulloch v. Maryland אישר ביהמ"ש את קיומו של בנק לאומי שני, ותמך בפרשנות פדרליסטית מרחיבה. ב-Gibbons v. Ogden אושרר כוחו של הקונגרס להסדיר סחר.

[עריכה] ימי רוג'ר טייני

ממשיכו של מרשל, רוג'ר טייני, הרחיב דווקא את סמכות המדינות, באשררו את שליטתן הגמורה על הסמכות המשטרתית. פסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד מ-1857 היה נקודת שפל לביהמ"ש (אף שטייני עצמו, איש דרום, סלד מהעבדות ושחרר את כל עבדיו לפני כניסתו למשרה). בפסק דין זה ביהמ"ש הגביל את סמכותו של השלטון הפדרלי לאסור עבדות במדינות. איסור על עבדות בצפון היה, לפי דעת השופטים, בגדר פגיעה בלתי נסבלת בזכות לרכוש.

הפגיעה ביוקרתו של בית המשפט בעיני האמריקנים בצפון הייתה גדולה. במלחמת האזרחים עצמה אתגר טייני את סמכותו של לינקולן לפגוע ב"הביאס קורפוס", אך הנשיא התעלם מהחלטתו, והעיתונות בצפון גינתה אותה.
לינקולן אמר אז, כי אם היה נמנע מלפגוע בהביאס קורפוס (האיסור על מעצר ללא דיון משפטי), הייתה התוצאה "ביטולם של כל החוקים פרט לאחד".

[עריכה] מהמלחמה ל-1937

התקופה הגדולה השנייה בימי ביהמ"ש החלה עם תום מלחמת האזרחים ובאה לקיצה בימי הנשיא רוזוולט.

התיקון הארבעה עשר בחוקה ב-1868 הוסיף לסמכותו של ביהמ"ש. עתה הייתה לו סמכות התערבות בעניינים בין מדינתיים, אם לדעתו חולל בהם "ההליך המשפטי הנאות" (due process of law), או שהגנה שווה לפני החוק לא נאכפה בהם.

בשלהי המאה ה-19 היה שיטפון הערעורים כה גדול, שהשהה את הפסיקה בכל תיק ל-3 שנים. ב-1891 הקים הקונגרס את בתי המשפט המחוזיים הפדרליים לערעורים, והשופטים לא היו צריכים להמשיך ולהסתובב במחוזות בעצמם.

בתחילת המאה ה-20 גילה בית המשפט שמרנות רבה בפסיקותיו. הוא נצמד בלהט לתקדימים, אסר על מדינות לאמץ חוקים מסדירי תעסוקה אך לא עשה מאמץ דומה למנוע מהן להגביל זכויות אזרח. ב-1896 אף אישר בית המשפט את זכות המדינות להפריד בין גזעים. ב-1901 קבע ביהמ"ש שבטריטוריות המסופחות לארצות הברית לא חלה בהכרח מגילת הזכויות החוקתית. באמצעות שימוש בפורמליזם נוקשה, שהאדיר את זכויות המדינות, ביטל למעשה בית המשפט את התיקון ה-14, ואפשר למדינות הדרום להתעמר בשחוריהן כמעט ככל העולה על רוחן.

בחריג אחד נקט בית המשפט עמדה ליברלית יחסית. הוא לא ביטל חוק שעות עבודה מקסימליות של נשים. פרקליט המדינה, לואיס ברנדייס (אח"כ שופט בעצמו) לא ניסה להוכיח את תקפותו המשפטית של החוק, אלא הציג ראיות מכריעות, מפיהם של רופאים, פקחים ועובדים סוציאלים, ששעות עבודה רבות מדי פוגעות קשות בבריאותן ובמצבן הנפשי של הנשים.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, אוליבר ונדל הולמס וברנדייס הובילו קו של הגנה עיקשת יותר על חירויות האדם, אם כי לא תמיד זכו לתמיכת חבריהם לכס.

שני פסקי דין חשובים בתקופה זו עוסקים בחופש הביטוי. באחד נשלח לכלא סוציאליסט שקרא שלא להתגייס לצבא במלחמת העולם הראשונה. השופט אוליבר ונדל הולמס אמר כי חופש הדיבור אינה מקנה את הזכות לצעוק "אש!" בתיאטרון צפוף. אולם בפסק דין חשוב אחר קבעו הולמס וברנדייס, כנגד דעת הרוב, כי יש לצמצם כל איסור על חופש הביטוי למצב של "סכנה ברורה ומיידית".

פסק דין מסוג שונה, שהיה ליברלי פחות, אישר למדינה לכפות עיקור על מפגרים מסיבות של אאוגניקה. "שלושה דורות של אימבצילים הם די והותר", כתב הולמס, במילים שההיסטוריה לא היטיבה איתן.

[עריכה] שנות רוזוולט

כניסתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט לבית הלבן פתחה תקופה חוקתית חדשה. הנשיא האיץ בקונגרס וזה חוקק חקיקה חברתית רחבה וחסרת תקדים, שביססה את "הניו דיל". חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית הזו הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית.

מ-1935 עד 1937 ביטל ביהמ"ש חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב 5 ל-4. מנגד, היו שופטים כמו קארדוזו וברנדייס, שהביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לביהמ"ש, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, ישארו, אך יתווסף שופט חדש כנגדם, וביהמ"ש יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט", אך היא שירתה מטרה חשובה בכל אופן.

שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 5-4 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט. הרוב שנוצר הצדיק את הסטייה מהגישה החוקתית המסורתית בהדגשת התלות ההדדית הכלכלית הבין מדינתית בארץ, שדורשת יד מכוונת של שלטון מרכזי. ביהמ"ש ציין גם ש"רווחת הכלל" המוזכרת בחוקה כמטרה ראשונה במעלה מצדיקה את הרחבת סמכויות הקונגרס.

ב-1938 ביטל ביהמ"ש, בעניין אחר, את ההחלטה מ-1842 שהצדיקה שימוש במשפט המקובל, והחזיר את משפט המדינה. אך אם כאן הייתה היצמדות לפדרליזם, בפסק אחר תמך ביהמ"ש בכוחו של הקונגרס למסות פעילויות מדינתיות פנימיות.

בשנות ה-40 היה כבר ביהמ"ש העליון ליברלי יותר. רוזוולט הותיר בו את חותמו. אף על פי כן ביהמ"ש אשרר את החוקתיות של כליאת היפנים–אמריקנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. אנקדוטה מעניינת היא שתפקיד פעיל באפיזודה מכוערת זו היה לארל וורן, שייעשה לאחר מכן נשיא בית המשפט ואז שימש כמושל קליפורניה. וורן הביע על כך חרטה בדיעבד.

כליאת היפנים משמשת עד היום אות אזהרה למשפטנים מפני הסכנות שבייחוס חשיבות מוגזמת לשיקולי ביטחון שלא תמיד יש בהם ממש והעדפתם על פני זכויות אזרח.

[עריכה] העשורים של זכויות האזרח

בשנות החמישים הרבה בית המשפט לעסוק בזכויות האזרח. המקארתיזם של אותה תקופה גם הוא עמד בפני בחינה שיפוטית. לקראת סוף העשור משך בית המשפט ביקורת עזה ממשפטנים שמרנים, שכן יותר ויותר הודגשו על ידו זכויות האדם, גם על חשבון הביטחון הלאומי.

בבית המשפט נוצרה חלוקה – פרנקפוטר תמך באי התערבות משפטית בשאלות הקשורות לביטחון, למרות החשש לפגיעה בזכויות אזרח. הזרם השמאלי–אקטיבסטי, שבו חברו בלק ודגלס סברו שמגילת הזכויות היא מוחלטת ואינה נתונה לפגיעה כלשהי. אנקדוטה מעניינת לגבי השופט בלק היא שאדם זה, ממובילי מהפכת זכויות האזרח, כמעט שנפסל מלהתמנות משום שבנעוריו חבר לקו קלוקס קלאן. ב-1954 התאחדו חברי בית המשפט, בראשם הנשיא ארל וורן, בפסיקה המפורסמת של בראון נגד מועצת החינוך, שבה נקבע כי הפרדה בין גזעית אינה חוקתית.

בשנות השישים הורחבה ההגנה על זכויות האזרח עוד יותר, בתחום ההליך הפלילי, תפיסות וחיפושים לא סבירים. התקבלה פסיקת "מירנדה", שלפיה חייבים להזהיר חשוד כי כל מה שיאמר יכול לשמש כנגדו. בנוסף, נקבע העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה, קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאיפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.

ב-1967 מונה לבית המשפט השופט הליברלי המובהק, ת'ורגוד מרשל, השחור הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון. מרשל מונה על ידי לינדון ג'ונסון, אך ריצ'רד ניקסון, בקדנצייה הראשונה בבית הלבן, שינה את הרכב בית המשפט כליל. הוא הוסיף את השופטים ברגר (כנשיא), בלקמן, פאואל ורנקוויסט. השופט ווייט, שמונה על ידי ג'ון פ. קנדי, הצטרף אליהם לעתים קרובות ויצר גוש של חמישה שמרנים, שהדגישו זכויות קניין, חופש מהתערבות ממשלתית וביטלו כמה מפסיקותיו המרחיקות לכת של בית המשפט של ארל וורן. כך למשל אושררה סמכותו של מועדון להנהיג סלקציה גזעית בכניסה אליו, נקבע שחופש הביטוי ואף חסינות חברי הסנאט אינה מאפשרת הפצת חומר נפיץ פוליטית שהממשל טוען שהוא מסווג.

בתחומים אחרים דווקא פסק בית המשפט באופן ליברלי. למשל, עונש המוות הוכרז כלא חוקתי, מטעמים של ענישה אכזרית ובלתי רגילה (Furman v. Georgia). עם זאת בית המשפט לא אסר לחלוטין את עונש המוות, אלא הגביל אותו, וב-1976 אושרו כמה חוקי עונש מוות ששינו מצורתם (מכיוון שעונש המוות מוזכר בפירוש בחוקה, קשה מאוד לטעון שהחוקה אוסרת עליו לחלוטין, אך בדעת מיעוט כזו אחזו שניים מהשופטים).

ב-1974 פסק ביהמ"ש, שבו ישבו שלושה ממינוייו של ניקסון, בהחלטה פה אחד, שעל ניקסון למסור לרשויות החקירה את ההקלטות מהבית הלבן. כעבור שלושה שבועות נאלץ הנשיא להתפטר.

פסק הדין המרכזי באותה תקופה, ומהמפורסמים בתולדות בית המשפט היה רו נגד וייד, ההחלטה שקבעה כי לאישה יש זכות חוקתית להפיל.

ב-1987 פסק בית המשפט אדווארדס נגד אגילר כי בהוראת התנ"ך כלשונו בתור מדע, כפי שחפצים הבריאתנים, יש משום הפרה אסורה של הפרדת הדת מהמדינה.

[עריכה] בית המשפט תחת רנקוויסט

מאז 1986 עד מותו ב-2005 כיהן ויליאם רנקוויסט כנשיא בית המשפט, והגוש השמרני המצדד בו, המונה את השופטים אנטונין סקאליה ותומאס (שמרני קיצוני ושחור, שילוב נדיר בארצות הברית), אליהם מצטרפים בדרך כלל גם אנתוני קנדי וסנדרה דיי או'קונור, האישה הראשונה בבית המשפט, יצר "מהפכה שמרנית". ברוב קטן ממשיך בית המשפט לתמוך בעיקרון הזכות החוקתית להפלה.

הוויכוח על ההפלה המלאכותית, שבו רוב האמריקנים הם לצידו של בית המשפט, שם את בית המשפט בלב הסערה. סירובו של הסנאט לאשר את מינויו של השמרן הקיצוני רוברט בורק והרוב הצר (52-48) שבו אושר קלרנס תומס, שהואשם בהטרדה מינית קודם למינויו, גם הם תרמו לפוליטיזציה של בית המשפט.

בצד הליברלי נמצאים ברייר, גינזברג, סטיבנס וסוטר.

בדצמבר 2000 נלכד בית המשפט בסערה, כפי שהגדירה זאת השופטת רות ביידר גינזברג. בית המשפט החליט להתערב בשאלה האם ספירת הקולות בפלורידה תימשך, או שתופסק וניצחונו של ג'ורג' בוש ייקבע על פי הקולות שכבר נספרו. אף שההחלטה כפשוטה אינה קשורה למחלוקת בין שמרנים לליברלים, נוצר בבית המשפט רוב שמרני של 5-4 אשר ב-12 בדצמבר הכריע לטובת הפסקת הספירה.

המניעים הפוליטיים הברורים מאחורי החלטה זו הציגו את השופטים העליונים כלא יותר מאשר פוליטיקאים בינוניים. השופט סטיבנס כתב בדעת מיעוט : "אין אנו יודעים מי ניצח בבחירות לנשיאות, אך אנו יודעים מי המפסיד – אמון הציבור בבית המשפט כבורר נטול פניות בענייניה של האומה".

עם זאת, הפסיקות החשובות ביותר שקיבל בית המשפט העליון בשנים האחרונות היו דווקא לכיוון הליברלי.

• בתמיכתה של השופטת סנדרה דיי או'קונור אושרה אפליה מתקנת מצומצמת לטובת שחורים בכניסה למוסדות השכלה גבוהה, ובתמיכתם של או'קונור ואנתוני קנדי נקבע כי הזכות לקיום יחסי מין, גם הומוסקסואליים, מעוגנת בחוקה.

• הצטרפות או'קונור וקנדי לצד הליברלי גם אפשרה לבית המשפט לקבוע כי הסמכות של הרשות השופטת האזרחית בארצות הברית חלה אף על עצורי גואנטאנמו.

• בברית מפתיעה בין סקאליה, תומס וחלק מהשופטים הליברליים נקבע כי לנאשמים זכות לתבוע שנסיבות להחמרה בעונשם יוכחו למעלה מכל ספק סביר לפני חבר מושבעים, ושימוש בהן לא יהיה נתון לשיקול דעתו של שופט, כפי שהיה מקובל עד עתה.

• הצטרפותו של קנדי לליברליים אפשרה החלטה חשובה בנושא ההוצאות להורג. נקבע כי נידונים לא יוצאו להורג על מעשים שביצעו לפני גיל שמונה-עשרה. חמשת השופטים שתמכו בהחלטה נימקו אותה בין השאר ברצונם להיצמד לסטנדרטים בינלאומיים מקובלים.

• זכות הקניין אינה עומדת לאזרחים כאשר הרשות הציבורית דורשת פינויים מביתם לטובת יוזמת פיתוח שתועיל לכלל, אפילו נעשית בידי יזם פרטי. הפסיקה הוזכרה גם בארץ, כתקדים לטובת תוכנית ההתנתקות.

• פסיקה חשובה מתחום אחר ניתנה פה אחד - השופטים קבעו ביוני 2005 כי חברה המפיצה תוכנה לשיתוף קבצים יכולה להיתבע על כך, ואינה יכולה לטעון שהתוכנה נועדה לשימושים חוקיים.

סנדרה דיי או'קונור, הקול הצף של בית המשפט, הודיעה על פרישתה ביולי 2005. בתחילה חפץ הנשיא בוש למנות כמחליפה את השופט השמרן ג'ון רוברטס, אולם כאשר הלך לעולמו בספטמבר נשיא בית המשפט ויליאם רנקוויסט, החליט בוש שרוברטס יזכה לקידום גדול עוד יותר וימונה למחליפו כנשיא בית המשפט. אף שמינוי ישיר של משפטן לתפקיד נשיא, מבלי שיכהן קודם כשופט עליון מן המניין, עלול להיראות מפתיע, למעשה הוא מקובל מאוד בהיסטוריה המשפטית האמריקנית. רוברטס נחשב לבעל כישורים מעולים ולא הרבה בהתבטאויות שמרניות רדיקלית בעבר ולפיכך אושר מינויו בסנאט בקלות יחסית.

[עריכה] שופטי בית המשפט העליון - 2006

שם	שנת לידה	מדינה	הנשיא הממנה	תאריך המינוי
ג'ון רוברטס - נשיא בית המשפט העליון	1955	מרילנד	ג'ורג' ווקר בוש	29 בספטמבר 2005
ג'ון פול סטיבנס	1920	אילינוי	ג'רלד פורד	19 בדצמבר 1975
אנטונין סקאליה	1936	וירג'יניה	רונלד רייגן	26 בספטמבר 1986
אנתוני קנדי	1936	קליפורניה	רונלד רייגן	18 בפברואר 1988
דייוויד סוטר	1939	ניו המפשייר	ג'ורג' הרברט ווקר בוש	9 באוקטובר 1990
קלרנס תומס	1948	ג'ורג'יה	ג'ורג' הרברט ווקר בוש	23 באוקטובר 1991
רות גינסברג	1933	ניו יורק	ביל קלינטון	10 באוגוסט 1993
סטפן ברייר	1938	מסצ'וסטס	ביל קלינטון	3 באוגוסט 1994
סמואל אליטו	1950	ניו ג'רסי	ג'ורג' ווקר בוש	31 בינואר 2006

[עריכה] נשיאי בית המשפט העליון

מספר	שם	תקופת כהונה	הנשיא הממנה	הערות
1	ג'ון ג'יי	19 באוקטובר 1789 - 29 ביוני 1795	ג'ורג' וושינגטון	כיהן כנשיא הקונגרס הקונטיננטלי, כמזכיר המדינה וכמושל מדינת ניו יורק
2	ג'ון רטלדג'	12 באוגוסט 1795 - 15 בדצמבר 1795	ג'ורג' וושינגטון	כיהן כמושל מדינת דרום קרוליינה וכשופט בבית המשפט העליון משנת 1790. מינוי זמני, נדחה על ידי הסנאט
-	ויליאם קשינג	3 בפברואר 1796 - 5 בפברואר 1796	ג'ורג' וושינגטון	כיהן כשופט בהרכב המקורי של בית המשפט העליון משנת 1790. סירב לקבל את המינוי
3	אוליבר אלסוורת'	8 במרץ 1796 - 15 בדצמבר 1800	ג'ורג' וושינגטון	כיהן כסנאטור מטעם מדינת קונטיקט והשתתף בניסוח החוקה האמריקנית
4	ג'ון מרשל	4 בפברואר 1801 - 6 ביולי 1835	ג'ון אדמס	כיהן כמזכיר המדינה. המייסד הראשי של המשפט החוקתי בארצות הברית. מת בעודו מכהן
5	רוג'ר טאני	28 במרץ 1836 - 12 באוקטובר 1864	אנדרו ג'קסון	כיהן כשר המשפטים וכשר האוצר. מת בעודו מכהן
6	סלמון צ'ייס	15 בדצמבר 1864 - 7 במאי 1873	אברהם לינקולן	כיהן כסנאטור מטעם מדינת אוהיו, כמושל מדינת אוהיו וכשר האוצר. מת בעודו מכהן
7	מוריסון וייט	4 במרץ 1874 - 23 במרץ 1888	יוליסס גרנט	מת בעודו מכהן
8	מלוויל פולר	8 באוקטובר 1888 - 4 ביולי 1910	גרובר קליבלנד	מת בעודו מכהן
9	אדוארד דאגלס וייט	19 בדצמבר 1910 - 19 במאי 1921	ויליאם טאפט	כיהן כשופט בבית המשפט העליון משנת 1894. מת בעודו מכהן
10	ויליאם טאפט	11 ביולי 1921 - 3 בפברואר 1930	וורן הרדינג	כיהן כנשיא ארצות הברית ה-27, בשנים 1909-1913
11	צ'ארלס יוז	24 בפברואר 1930 - 30 ביוני 1941	הרברט הובר	כיהן כמושל מדינת ניו יורק, כמזכיר המדינה וכשופט בבית המשפט העליון בשנים 1910-1916
12	הרלן סטון	3 ביולי 1941 - 22 באפריל 1946	פרנקלין רוזוולט	כיהן כשר המשפטים וכשופט בבית המשפט העליון משנת 1925. מת בעודו מכהן
13	פרדריק וינסון	24 ביוני 1946 - 8 בספטמבר 1953	הארי טרומן	כיהן כחבר בית הנבחרים מטעם מדינת קנטקי וכשר האוצר. מת בעודו מכהן
14	ארל וורן	5 באוקטובר 1953 - 23 ביוני 1969	דווייט אייזנהאואר	כיהן כמושל מדינת קליפורניה. עמד בראש ועדת וורן לחקירת רצח הנשיא ג'ון קנדי
15	וורן ברגר	23 ביוני 1969 - 26 בספטמבר 1986	ריצ'רד ניקסון	-
16	ויליאם רנקוויסט	26 בספטמבר 1986 - 3 בספטמבר 2005	רונלד רייגן	כיהן כשופט בבית המשפט העליון משנת 1972. מת בעודו מכהן
17	ג'ון רוברטס	מונה ב-29 בספטמבר 2005	ג'ורג' ווקר בוש	הנשיא הנוכחי. כיהן כשופט בבית המשפט לערעורים בוושינגטון משנת 2003

[עריכה] שופטים יהודים בבית המשפט העליון

אחוז היהודים בקרב אוכלוסיית ארצות הברית עומד על כ-2%, אולם בבית המשפט העליון בארצות הברית יש להם ייצוג נכבד.

היהודי הראשון שהוצע לו לכהן במשרה הרמה הזו היה הסנטור יהודה בנימין, אחד מגדולי המשפטנים האמריקניים בכל הזמנים, מי שיכהן לעתיד כשר המלחמה וכשר החוץ של הקונפדרציה. בשנת 1854 הציע לו הנשיא פרנקלין פירס לכהן כשופט בית-המשפט העליון. בנימין סירב, משום שסבר שכפוליטיקאי יוכל להשפיע יותר.

בשנות רוזוולט, בתקופת אישור ה"ניו דיל", היו שני שופטים יהודיים בבית המשפט - קארדוזו וברנדייס, ושניהם תמכו בצעדי הנשיא רזוולט בנושא ה"ניו דיל". שניהם, יחד עם הולמס, נחשבים לשלושת השופטים האמריקנים הגדולים של כל הזמנים.

בשנות החמישים, בתקופת המקארתיזם, כיהן בבית המשפט העליון השופט היהודי פליקס פרנקפוטר. הוא תמך באי-התערבות משפטית בנושאי בטחון למרות החשש מפגיעה בנושאי זכויות האזרח, ולמעשה תמך במדיניות המשטר.

גם השופט ארתור גולדברג היה יהודי.

בבית המשפט הנוכחי, מכהנים שני שופטים יהודיים - סטיבן ברייר ורות ביידר-גינזברג; שניהם מוגדרים ליברליים.

[עריכה] ראו גם

• מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות