ברית בגדד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברית בגדד הייתה ברית צבאית ומדינית בין בריטניה, עיראק, תורכיה, פקיסטן ואיראן, אשר התקיימה משנת 1955 עד שנת 1979.
לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר החלה המלחמה הקרה, היה המזרח התיכון שדה למאמצי שני הצדדים להעביר אל צידם כמה שיותר מדינות ובעלי ברית. האמריקנים הגו רעיון של ברית הגנה הדדית, שתיצור חיץ פיזי בין ברית המועצות ובין מדינות המזרח התיכון, ושדות הנפט באזור. עוד בשנת 1951 החלה ארצות הברית בסיוע צבאי לתורכיה, ובחתימת הסכמי הגנה דו-צדדיים עמה. בשנה זו הצטרפה תורכיה לנאט"ו. ב-2 באפריל 1954 נחתם הסכם הגנה בין תורכיה לפקיסטן, באפריל 1954 נחתם הסכם בין ארצות הברית לעיראק, ובמאי 1954 נחתם הסכם בין ארצות הברית לפקיסטן. ב-24 בפברואר 1955 נחתם הסכם בין עיראק לתורכיה, אליו הצטרפו במהלך שנת 1955 אף בריטניה, פקיסטן ואיראן.
הרעיון היה יצירת שרשרת של מדינות המצויות בברית עם המערב, שתקיף את ברית המועצות, כשעיראק מספקת את הקישור ההכרחי אל מדינות ערב, שהוזמנו אף הן להצטרף אל הברית. השרשרת הייתה אמורה להשלים כיתור מלא של הגוש המזרחי, כאשר החוליה המחברת אל מדינות נאט"ו היא תורכיה, בעוד שפקיסטן מחברת את הברית אל ברית דומה בשם SEATO שפעלה במזרח הרחוק (בה היו חברות ארצות הברית, בריטניה, צרפת, אוסטרליה, ניו זילנד, תאילנד הפיליפינים ופקיסטן).
בעת חתימת הברית ביקשה מדינת ישראל באופן בלתי פורמלי להצטרף אף היא, אך גישושיו של ראש הממשלה משה שרת נדחו על הסף.
לחץ אמריקני, אליו הצטרפו הבטחות להטבות כלכליות מפליגות, היה המניע העיקרי להצטרפות אל הברית. למרות כל זאת מעולם לא הצטרפה ארצות הברית כחברה רשמית בברית, על מנת שלא לגרום לניכור מצד מדינות ערב שאינן חלק מן הברית.
הברית נחשבת לאחת מן הבריתות הפחות מוצלחות שיצרה המלחמה הקרה. מצרים שהייתה בשנותיה הראשונות של התקופה הנאצריסטית, גינתה את החברות בברית וטענה כי הן מביאות את המעצמות האימפריאליסטיות אל האזור, וביחד איתן את המלחמה הקרה. חששותיה של מצרים מן הברית היו גורם מרכזי בהתקרבותה אל ברית המועצות בשנים אלו, ובכך למעשה גרמה הברית לנזק רב יותר משהביאה תועלת למטרתה של ארצות הברית.
מדינות ערביות נוספות נמנעו מלהצטרף לברית. ירדן עמדה תחת לחץ בריטי להצטרף, אך לאחר שביקורו של קצין בריטי בכיר עורר גל של שמועות כי ירדן עומדת להצטרף לברית, דבר שגרם למהומות רחוב, הבהיר מלכה הצעיר של ירדן חוסיין כי אין בכוונתו להצטרף לברית, ואף פיטר את המפקד הבריטי של צבאו, גלאב פחה בחודש מרץ, 1956.
בברית, אשר נקראה בשם הבלתי רשמי "ברית בגדד" ובראשי התיבות METO - Middle East Treaty Organization, התחייבו החברות לספק זו לזו הגנה ושיתוף פעולה כלכלי, כמו גם שלא להתערב זו בענייניה הפנימיים של זו.
ביולי 1958 הופל המשטר המלוכני בעיראק במהפכת קצינים נוסח המהפכה המצרית. מלך עיראק פייסל השני וראש ממשלתו נורי סעיד, שהיה מיוזמי הברית, הוצאו להורג. כת הקצינים החדשה התנערה מן הברית באופן רשמי בחודש מרץ, 1959.
הברית החדשה, שהייתה חסרה עתה את החברה המרכזית בה נקראה עתה CENTO - Central Treaty Organization. חלק ניכר ממשמעותה הצבאית של הברית אבד, והיא התמקדה עתה בשיתוף פעולה כלכלי.
ארצות הברית קיימה מתקנים צבאיים בפקיסטן, למטרת ריגול אחר ברית המועצות. מן הבסיס בפשוור יצאו מטוסי הריגול U2 לטיסות ביון. לאחר נפילתו של מטוס מסוג זה, ונפילתו בשבי של הטייס גרי פאוארס, בשנת 1960 הזהיר נשיא ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב את פקיסטן כי אם תמשיך במדיניות זו תהיה מטרה לכוחותיה הגרעיניים של ברית המועצות.
בשנות השישים הפך המזרח התיכון למוקד לשני סכסוכים בעלי משמעות בינלאומית נרחבת. הסכסוך הישראלי ערבי, והסכסוך ההודי - פקיסטני. ארצות הברית, והמדינות החברות ב CENTO לא היו מעוניינות להתערב בסכסוכים אלו. התמיכה האמריקנית בישראל החלישה ממילא את עמדתה כלפי המדינות החברות ב-CENTO. פקיסטן שמרה על חברותה בברית על מנת לנסות ולקבל סיוע צבאי מארצות הברית במלחמותיה עם הודו בשנים 1965 ו-1971, אך ארצות הברית נמנעה מכך.
הברית גרמה, בסופו של דבר, לארצות הברית לספק סיוע למשטרים חלשים, מושחתים ובלתי פופולריים, כדוגמת משטרו של השאה מוחמד רזה פהלווי באיראן, ומשטרו של המלך פייסל השני בעיראק.
באופן רשמי התקיימה הברית עד למהפכה האיסלמית באיראן בשנת 1979. בפועל, גרמה הפלישה התורכית לקפריסין בשנת 1974, וההתנגשות שאירעה שם עם כוחות בריטניה, לחיסולה המעשי של הברית עוד בשנה זו.
