מלחמת לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במלחמת לבנון הראשונה. לערך העוסק במלחמת לבנון השנייה (2006), ראו מלחמת לבנון השנייה.

מלחמת לבנון (הסכסוך הישראלי ערבי)
אזור הלחימה
תאריך: 6 ביוני 1982–יוני 1985 מקום: המזרח התיכון תוצאה: יצירת רצועת הביטחון הישראלית בדרום לבנון, סילוק אש"ף מלבנון
הצדדים הלוחמים
ישראל צבא דרום לבנון הפלאנגות הנוצריות	אש"ף אמל חיזבאללה סוריה
מפקדים
מנחם בגין, ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון רפאל איתן הרמטכ"ל	מוחמד חוסיין פדלאללה יאסר עראפת
כוחות
76,000 חיילים	37,000 חיילים
אבדות
670 חיילים נהרגו 1,216 עד הנסיגה מלבנון 4 נעדרים	17,825 נהרגו

מלחמת לבנון (שמה הרשמי בישראל הוא מבצע שלום הגליל - של"ג) הייתה מלחמה בין ישראל לסוריה וארגוני טרור פלסטינים שפעלו נגדה בשטח לבנון. המלחמה החלה בהפצצות חיל האוויר ב-4 ביוני 1982 ולאחר מכן פלישת ישראל ללבנון ב-6 ביוני, והסתיימה כעבור 3 שנים ביוני 1985 כשישראל התייצבה ברצועת הביטחון צרה לאורך הגבול. רק לאחר 18 שנים, במאי 2000, החליטה הממשלה על הסגת כוחות צה"ל לקו הגבול הבינלאומי.

תוכן עניינים 1 תחילת המלחמה 2 התגובות למלחמה 3 מהלך המלחמה 4 תוצאות המלחמה 4.1 אבדות 4.2 שבויים ונעדרים 5 נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000 6 סרבנות במלחמה 7 ראו גם 8 לקריאה נוספת 9 קישורים חיצוניים

[עריכה] תחילת המלחמה

העילה המיידית למבצע שלום הגליל הייתה התנקשות בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, על ידי מחבלים פלסטינים ב-3 ביוני 1982. את ההתנקשות ביצעו אנשיו של אבו נידאל, שהתנגדו לשלטון הפת"ח באש"ף ונתמכו על ידי עיראק. בתגובה לטענה הזאת הגיב הרמטכ"ל, רפאל איתן, באמירה המפורסמת: "אבו נידאל, אבו שמידאל. צריך לדפוק את אש"ף!". הממשלה החליטה, חרף הסכם שביתת הנשק של יוני 1981, על הפצצת מתקני אש"ף בלבנון, לאחר שנוכחותו והתבססותו נתפסה כמאיימת, בעיקר אחרי פיגועי הטרור שהוציא בצפון הארץ ובהם ירי של קטיושות נגד יישובי הצפון. קדם למלחמת לבנון "מבצע ליטני", שבו כוחות צה"ל חדרו לדרום לבנון וניהלו עימותים עם אנשי אש"ף.

מטרות המבצע נשתנו במהלכו ומהוות עד היום מקור להתנגשויות במערכת הפוליטית של ישראל. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות. ברם, צה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, דבר שהושג בהצלחה בסופו של דבר לאחר המצור על ביירות.

[עריכה] התגובות למלחמה

בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכיה לדורות". בתגובה הם גונו ונשמעו קריאות, ביניהן מפי עורך ידיעות אחרונות, להעמידם לדין באשמת בגידה. בהצבעה עצמה ח"כים מהשמאל, ביניהם שולמית אלוני ויוסי שריד, נעדרו מהמליאה. סיעת המערך (השני) אף הצביעה בעד. גם העיתונים, להוציא את "הארץ", התגייסו למען המאמץ המלחמתי: בעיתונים התפרסמו כתבות אופטימיות (דווח, למשל על ירידה של 50% במספר הגניבות באזור גוש דן, ברומזם שיש קשר בין הירידה למלחמה) ולא נשמע אף קול מפקפק באותם אמצעי תקשורת. הגדיל לעשות עמירם ניר מידיעות אחרונות בטור המערכת ביום הראשון ללחימה, ה-6 ביוני 1982 תחת הכותרת "שקט, יורים": "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט."

המקרה המפורסם ביותר של שיתוף הפעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, ביניהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נפלו בעת הלחימה. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקדת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".

עם זאת, ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית צצה מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה.

[עריכה] מהלך המלחמה

הפלישה ללבנון החלה ב-6 ביוני, כשכוחות ישראל מתקדמים צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים (במסגרת ציר זה בוצעה הנחתת כוחות מהים בחוף נהר האוולי שנמשכה יממות רבות), אזור ההר המרכזי, הגזרה המזרחית, ומאוחר יותר עמק "בקעה", במטרה להשמיד עמדותיו של אש"ף. בסופו של היום הראשון הגיעו כוחות השריון של צה"ל לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מצפון לגבול הבינלאומי, בעוד מספר יחידות חיל רגלים התקדמו צפונה לכיוון צידון. ב-8 ביוני נעצר צה"ל לאורך קו החוף במבואות דאמור, כאשר דרומית לאזור זה עדיין התעמתו כוחות אחרים שלו ביחידות גרילה של אש"ף שהתחפרו בעיקר בצור ובצידון.

במהלך ימי הקרבות הראשונים התעמתו כוחות צה"ל (בעיקר אוויר ושריון) עם הצבא הסורי ובאחד מהם נערך קרב האוויר הגדול בעידן הסילון, שבו נכחו כ-150 מטוסי קרב מעל שמי לבנון והופלו ארבעים ושבעה מטוסים של חיל האוויר הסורי ביומיים, מבלי שאף מטוס מחיל האוויר הישראלי נפגע. ככל הנראה, תוצאות קרב זה אותתו למדינות ערב על העליונות האווירית של ישראל. בין 9 ביוני לבין צהרי 11 ביוני 1982 ניהלו כוחות צה"ל וכוחות סוריים קרבות שריון, במהלך עימותים אלו היו נפגעים לשני הצדדים, וישראל לא הצליחה להבקיע לגמרי את רצועת ההגנה של הצבא הסורי (ראו גם קרב סולטן יעקוב).

בסביבות 13 ביוני הגיעו כוחות צה"ל לביירות. כחודש וחצי התחוללו קרבות במטרה לפנות מתוכה את אנשי אש"ף. בקרבות אלה הודק המצור על העיר, נכבש נמל התעופה ביירות בינלאומי ועמדות חשובות נוספות. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטינים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982.

ישראל תמכה במינוי של באשיר ג'ומאייל הנוצרי לנשיא לבנון. שר הביטחון אריאל שרון הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל - לבנון. אך באשיר ג'ומאייל נרצח עם תחילת כהונתו ועמו נגוז הסכם השלום הקצר. את מקומו תפס אחיו, אמין ג'ומאייל. בעקבות רצח באשיר ג'ומאייל אישר צה"ל לכוחות הפלנגות הנוצריים להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות, יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982 הפכה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו הפלנגות מאות מתושבי המחנה.

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל מביירות ב-17 בספטמבר. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון והאדריכל של מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר לידי משה ארנס.

שהייתו של צה"ל בלבנון, חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש מתוכם 28 ישראלים.

בספטמבר 1983 החלה נסיגה הדרגתית, שהסתיימה רשמית ביוני 1985, שלוש שנים לאחר שפרצה המלחמה, שבו כוחות צה"ל התייצבו על רצועת ביטחון בדרום לבנון.

[עריכה] תוצאות המלחמה

הסכסוך הישראלי-לבנוני

עימותים עיקריים:

מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)

מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה

הכוחות בסכסוך:

צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות

אש"ף | אמל | חיזבאללה | סוריה | צבא לבנון

יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)

מושגים:

רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד

חוות שבעא

אישים ישראלים בולטים:

יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר

אריאל שרון | רפאל איתן | מפקדי מלחמת לבנון | אהוד ברק

אישים לבנוניים נוצרים:

סעד חדאד | אנטואן לאחד | באשיר ג'ומאייל

אישים לבנוניים מוסלמים:

עבאס מוסאווי | חסן נסראללה | מוחמד חוסיין פדלאללה

אישים ערביים:

חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל

רקע הסטורי:

גדר הצפון

ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

מתוצאותיה המיידיות של המלחמה היו:

• גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס והרס התשתיות שלו בדרום לבנון. היחלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חיזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי, ותמיכתו בידי סוריה ואיראן.
• הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל.
• פגיעה קשה בעוצמתו של הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם ידו הייתה על התחתונה. מצד אחד, הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב ומצד שני חשיפת הצד הפגיע של צה"ל למה שכונה הבוץ הלבנוני ולהתנגדות שגובה קורבנות רבים. תפיסת נשק רב על ידי צה"ל.
• תחילת שבירת הקונצנזוס לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי.
• בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי מחבלים בעסקאות לחילופי שבויים, להקזת דמו של צה"ל בשהייה ארוכה וקשה בלבנון, ולהתפוררות צד"ל עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. הכניסה של צה"ל לביירות וההמצאות של צבא ישראלי בלבנון גונו על ידי ממשלות רבות בעולם המערבי ופגעו במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כשלום קר.

[עריכה] אבדות

• 670 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון וסה"כ כ-1,216 חיילים בין השנים 1982-2000.
• כ-17,825 ערבים נהרגו במהלך מלחמת לבנון. לפחות כ-10,000 מהם היו חיילים סורים וחמושים פלסטינים. [1]

[עריכה] שבויים ונעדרים

• בעסקת חילופי שבויים בין ישראל לאש"ף שנערכה ב-23 בנובמבר 1983 שוחררו 4,700 פלסטינים שנלכדו בלבנון במהלך המלחמה, כנגד שישה חיילי נח"ל שנפלו בשבי.
• ב28 ביוני 1984, שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים.
• במאי 1985 נערכה עסקה נוספת, "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל.

ארבעה מחיילי צה"ל נעדרים עד היום:

• שלושת נעדרי קרב סולטן יעקוב: זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן
• הנווט רון ארד

[עריכה] נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000

מאז נסיגת צה"ל ב1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות מדינת ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החיזבאללה ונסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצימצם את הכוחות במוצבים בגיזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החיזבאללה.

רצועת הביטחון אמנם הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אך אלה לא הסתיימו לגמרי. השהות בלבנון, חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חיזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם וגבה קורבנות רבים. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.

ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה שם.

כעבור כשש שנים, שב צה"ל ללבנון במלחמת לבנון השנייה.

[עריכה] סרבנות במלחמה

מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה הופיעה הסרבנות המצפונית כתופעה עם הכשר ציבורי. הסרבנות חילחלה לדרגים הגבוהים כמו במקרה של אל"מ אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסרבו לשרת בשטח לבנון. בשלב מאוחר יותר הוקמה תנועת ארבע אמהות, לאחר אסון המסוקים שבו נהרגו 73 חיילים. תנועת ארבע אמהות, והוויכוח הציבורי שנוצר בעקבותיה, גרמו בסופו של דבר ליציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000, בהוראה של ראש הממשלה אהוד ברק.

[עריכה] ראו גם

• מפקדי צה"ל במלחמת לבנון
• רצועת הביטחון
• מלחמת לבנון השנייה

[עריכה] לקריאה נוספת

• זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, הוצאת שוקן, 1984
• רוביק רוזנטל (עורך), לבנון: המלחמה האחרת, ספריית פועלים, 1983
• אליעזר (גייזי) צפריר, פלונטר - שוטר תנועה בסבך הלבנוני, הוצאת כרמל, 2006.
• עירית גל ואילנה המרמן, מביירות לג'נין, עם עובד, 2002
• מיכאל (מייק) אלדר, שייטת 11 - הקרב על הצל"ש, ספריית מעריב, 1996
• יורם יאיר (ייה), אתי מלבנון, הוצאת מערכות.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מבצע שלום הגליל, באתר הכנסת
• מלחמת שלום הגליל, באתר צה"ל
• נאומו של וילנר נגד המלחמה בעת הגשת הצעת אי-אמון 8.6.1982
• הערך: לבנון חיפוש במיסט.
• תמונות טנקים משל"ג, בפורום צבא ובטחון בפרש

מלחמות ישראל
העצמאות 49–1947 סיני 1956 ששת הימים 1967 ההתשה 70–1969 יום הכיפורים 1973 שלום הגליל 1982 לבנון השנייה 2006