היסטוריה של עם ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| היסטוריה של עם ישראל |
ההיסטוריה של עם ישראל ארוכה ומשתרעת על פני אלפי שנים. לפי המסורת, בני ישראל הפכו לעם במעמד הר סיני שהתרחש בעת יציאת מצרים (בערך בשנת 1500 לפני הספירה).
[עריכה] ההיסטוריוגרפיה המקראית - מראשית קיום העם ועד גלות בבל
המקור חשוב לתולדות עם ישראל בעת העתיקה הוא המקרא. המקרא מספר את ההיסטוריה של עם ישראל בתוך עמי האזור, ומקיף, בהתעלם מסיפורי ראשית האנושות, פרק זמן ארוך ביותר של למעלה מאלף שנים, החל בתקופת הברונזה המאוחרת, המאה ה-15 לפנה"ס, ועד לתקופה הפרסית, המאה ה-5 לפנה"ס - מראשית התגבשות העם ועד לשיבת ציון.
בשונה מהגישה הדתית - היהודית והנוצרית, הרואות במקרא מסמך אלוהי נאמן לגמרי לתיאור תולדות עם ישראל, ההתייחסות אל המקרא במחקר, כמקור היסטורי, ביקורתית ושנויה במחלוקת. המחקר רואה במקרא מסמך אנושי שחובר ונערך במשך תקופה ארוכה, מתוך גישות ומגמות שונות - דתיות, פוליטיות ואחרות, שמעיבות על יכולתו לתאר את האמת ההיסטורית, אליה גישתו במילא לא ברורה.
הממצאים הארכאולגים העוסקים גם הם בחקר תולדות עם ישראל, סותרים בחלק מהמקרים את התיאור התנ"כי ותומכים יותר בממצאים של ביקרות המקרא.
יחד עם זאת, כנגד גישה מחקרית הסבורה שדי בשיקולים אלו לפסול את המקרא כמקור היסטורי, ושיש להתייחס אליו כאל אוסף סיפורי עם ותו לא, גישות מתונות יותר מכירות בחשיבות שיש למקרא כמקור ללימוד תולדות עם ישראל, ורואת בו יסוד חשוב.
את תולדות עם ישראל, ניתן לחלק לארבע תקופות:
[עריכה] מתקופת האבות ועד יציאת מצרים
על פי המקרא:
על פי המסופר בספר בראשית מוצאו של עם ישראל מצד אבותיו בשושלת של אברהם העברי, שנולד באור כשדים בארם-נהריים (מסופטמיה) ונדד לארץ כנען בה התיישב. מצד אמהות האומה, מוצא העם בנחור, אביהם הקדמון של שבטי ארם. צאצאי אברהם ואחיינו לוט היו לאבותיהם של כמה מהעמים שיישבו את האזור בתקופה מאוחרת יותר - הישראלים, האדומים, הישמעאלים, המואבים, העמונים, ואחרים.
ראשית צמיחת עם ישראל החלה במצרים, אליה ירדו בני יעקב (ישראל בשמו האחר), נכדו של אברהם, עקב הרעב בארץ כנען. במצרים הוקצה להם מקום למגורים ולמרעה, ובחסות יוסף, אחד האחים שהיה למשנה לפרעה מלך מצרים, זכו לשגשוג. בדורות שלאחר מכן שועבדו בני ישראל על ידי המצרים והפכו ממשפחה לעם עבדים. השעבוד המצרי שנמשך כמה מאות שנים, הביא את העם לפרוק עול, ובהנהגת משה יצאו ממצרים בכוונה להגיע לכנען, מולדת אבותיהם.
על פי המסופר בספרי שמות, ויקרא, במדבר ודברים, נמשך מסע העם לכנען ארבעים שנה. בראשית המסע, במעמד הר סיני, קיבל העם את התורה - חוקה מקיפה שנועדה לעצב את אורחות חייו כעם ריבוני בארצו, והיא מושתתת על עקרונות קדושת החיים והחרות. במהלך המסע התגבש העם לשבטיו שנערכו ככוחות צבאיים. ערב כניסת העם לכנען, מת משה, ובראש העם התייצב יהושע בן נון.
על פי המחקר הארכיאולוגי:
עקב מיעוט הממצאים הארכיאולוגיים הנוגעים לתקופת האבות, והחוסר המוחלט באיזכורים ישירים של עם ישראל מתקופה זו (האיזכור הקדום ביותר שנתגלה בממצא ארכיאולוגי הוא מצבת ישראל), לא ניתן לקבוע בוודאות כיצד נוצר העם. ישנו מספר רב של תאוריות בנוגע לראשית ישראל, ולהלן מספר דוגמאות:
- ראשית ההתישבות של שבטי ישראל התחילה במאה ה-13 לפני הספירה. מקור השבטים הישראלי היה בשבטים שבאו מעבר הירדן שנקראו "עִיפּרוּ". שבטים אלו הלכו והתבססו בדומה לסיפור בספר שופטים, בצורה הדרגתית. מושבם העיקרי היה בהרי השומרון.
- שילוב של מספר קבוצות אתניות שישבו בארץ ישראל מקדמת דנא, והתאגדו לעם עקב ואקום שלטוני שנוצר עקב התערערות השלטון המצרי בארץ. חלק מהמצדדים בתאוריה זו רואים ביציאת מצרים מיתוס של אחת הקבוצות הללו, אשר אכן היגרה ממצרים לכנען בטרם נוצרה ההתאגדות.
- התפתחות של תרבות ישראלית מתוך עמי כנען שישבו בארץ, תרבות שהתגבשה לשתי מדינות - ממלכת יהודה וממלכת ישראל שמאוחר יותר יצרו את המיתוסים המכוננים של העם.
[עריכה] מכיבוש הארץ ועד סוף תקופת השופטים
על פי המקרא:
על פי המסופר בספר יהושע, נכנסו שבטי ישראל, בראשותו של יהושע בן נון לכנען מעבר הירדן, והחלו במסע לכיבוש הארץ. בשלב ראשון נלחמו השבטים כגוף אחד, הביסו את בריתות מלכי כנען שיצאו נגדם, עלו על ערי כנען והשמידו אותן. בשלב שני, חולקה הארץ לשנים עשר אזורי התנחלות, שיועדו לכל שבט ושבט, והשלמת הכיבוש וההתנחלות הוטלה על כל שבט בנפרד.
על פי המסופר בספר שופטים, למרות תנופת הכיבוש הראשונית, לא הצליחו שבטי ישראל לסלק לגמרי את עמי כנען מאזורי ההתנחלות שלהם. לאחר מות יהושע, עם המעבר לחיים בישובי קבע, החלו כל שבט או קבוצת שבטים בנפרד, להסתגל לקיום לצד שכניהם, ואף באו תחת השפעתם התרבותית, אם כי יחסי השכנות התחלפו תכופות ביחסי איבה ומלחמות מקומיות רבות פרצו בין הישראלים לשכניהם. בהעדר הנהגה מרכזית, התייצבו בראש העם בתקופה זו השופטים - מנהיגים כריזמטיים מקומיים, שהופיעו בעתות משבר והושיעו את העם. סמכותם לא נמסרה הלאה והם לא הקימו מוסדות שלטוניים קבועים.
בסופו של דבר, ללא מרות שלטונית קבועה, לא יכול היה העם לגבש את מלוא כוחו ולהתמודד כראוי מול האיומים השונים שניצבו בפניו, ובעיקר מול לחצם המתגבר של הפלשתים. תקופת השופטים הסתיימה כששמואל הנביא, אחרון השופטים, נענה לדרישת העם ומינה את שאול למלך הראשון של ישראל.
[עריכה] תקופת המלוכה - מראשית הממלכה המאוחדת עד חורבן ממלכת יהודה
על פי המקרא:
על פי המסופר בספרי שמואל ומלכים כינון המשטר המלוכני הביא לשינוי משמעותי במצבו של עם ישראל. איחוד השבטים תחת הנהגה מרכזית הפך את ישראל למעצמה אזורית. בתקופת מלכותו של דוד עם ישראל הכניע את עמי הסביבה, ושיעבד אותם. תקופת שלמה בנו, מוזכרת כתקופת של שגשוג כלכלי ושלום.
עול המסים והיריבות הוותיקה בין שבטי ישראל הצפוניים ליהודה, הביאו לפיצול הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות: ישראל בהנהגת שבט אפרים, ויהודה בהנהגת שבט יהודה, ובירתה ירושלים. תקופת קיומן זו לצד זו התאפיינה ביחסי שלום ומלחמה ביניהן לסירוגין, כשלרוב ממלכת ישראל הייתה הגדולה והחזקה מבין השתיים. אולם, בניגוד לממלכת יהודה, ששמרה על יציבות שלטונית והונהגה עד סופה על ידי שושלת מלוכה אחת - בית דוד, זועזע ממלכת ישראל תכופות על ידי חילופי שלטון ושושלות. בשנת 722 לפנה"ס נחרבה ממלכת ישראל. האשורים כבשו את שומרון בירת הממלכה והגלו את העם, בהתאם למדיניות ההגליה שנקטו כלפי העמים שכבשו. לאחר הגלייתם נעלמו למעשה עשרת השבטים מההיסטוריה.
ממלכת יהודה ששרדה את אשור, המשיכה להתקיים עד שנת 586 לפנה"ס. היא נכבשה על ידי בבל בהנהגת נבוכדנצר השני. הבבלים החריבו את בית המקדש הראשון, וההגלו את העלית החברתית לבבל. חלק מתושבי יהודה, הצליחו לברוח לפני כן למצרים ולמקומות נוספים, ומתקופה זו ואילך החלו לצמוח מרכזי הגולה של היהדות.
על פי הארכיאולוגיה:
ממלכות ישראל ויהודה ככל הנראה היו ערים זעירות, שהלכו והתבססו במאה ה-9 לפני הספירה. רק במאה ה-8 לפני הספירה הפכה ממלכת יהודה ללמלכה, והיא שרדה עד חורבנה בשנת 587 לפני הספירה.
[עריכה] ההיסטוריוגרפיה המקראית לאור הממצאים הארכאולוגיים
ערך מורחב – ארכאולוגיה מקראית
לסיפור המקראי על תקופת האבות ויציאת מצרים לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות אותן ניתן לזהות בוודאות עם המאורעות. המקורות המצריים מזכירים את חדירתם של הע'פירוּ, שיש חוקרים המזהים אותם עם העבריים.
השם "ישראל" מופיע לראשונה באסטלה שהקים פרעה מרנפתח משנת 1207 לפנה"ס, המזכירה ניצחון על קבוצה הנקראת "ישראל" והשמדתה.
העדויות הארכיאולוגיות הראשונות שנמצאו לקיום עם ישראל הן מהמאה ה-13 לפני הספירה, אז היה גל של הקמת יישובים כפריים באזור של הרי יהודה והרי שומרון והספר המזרחי שלהם. לאור עדויות אלו, הוצעו מספר תאוריות:
- תאוריה המקבלת את סיפור יציאת מצרים, בטענה שלא ניתן (או קשה מאוד) למצוא עדויות ארכיאולוגיות למעבר של עם נוודים במדבר.
- תאוריה הטוענת שמקור עם ישראל בהתנחלות של נוודים למחצה שהגיעו מעבר הירדן המזרחי באטיות, דרך צפון בקעת הירדן, והתנחלו בדרכי שלום.
- תאוריות הטוענות שמוצא עם ישראל באיכרים כנענים מורדים שנמלטו לאזור ההר שהיה ריק יחסית באותה תקופה. לפי תאוריה זו כך החל גל ההתיישבות שעם התבססותו הפך לעם ישראל.
גם לקיום הממלכה המאוחדת בימי דוד ושלמה לא נמצאו בשלב זה עדויות ארכאולוגיות מוצקות. עם זאת נמצאו בחפירות איזכורים רבים למלכים משושלת "בית דוד", ולמלכים נוספים מיהודה וישראל (כגון מלכי בית יהוא במצבת מישע), הנזכרים גם בספר מלכים.
[עריכה] תקופת בית שני (משיבת ציון ועד למרד בר כוכבא)
משנת 538 לפני הספירה ועד לשנת 135 לספירה
- ערך מורחב – תקופת בית שני
תקופת בית שני היא תקופה היסטורית בתולדות עם ישראל, החופפת בקירוב את תקופת קיומו של בית המקדש השני. היא נמשכה מ-538 לפנה"ס, שנת הצהרת כורש ותחילת שיבת ציון, ועד ל-135 לספירה, דיכויו הסופי של מרד בר כוכבא.
חלק מהתקופה עדיין מתוארת במקרא בספרים עזרא, נחמיה, סוף דברי הימים ב', חגי וזכריה. מרכז העם היהודי היה אז בארץ ישראל, אם כי היו מרכזים יהודיים גדולים בבבל, במצרים ובמדינות נוספות לחופי הים התיכון והים האגאי.
[עריכה] שיבת ציון
- ערך מורחב – שיבת ציון
בשנת 539 לפנה"ס נכבשה ממלכת בבל בידי ממלכת פרס בראשות המלך כורש. שנה מאוחר יותר הצהיר כורש במה שמכונה הצהרת כורש, כי כחלק ממדיניות כללית שהקיפה את כל האימפריה הפרסית, יוכל העם היהודי שהוגלה לבבל לשוב אל ארצו. כמו כן הוא מתיר ליהודים לחזור ולבנות את בית המקדש אשר נחרב.
גולי בבל קיבלו בשמחה את ההכרזה, אך בפועל רק חלק קטן מהם אכן בחר לחזור לארץ ישראל. בתקופה מאוחרת יותר הקימו העולים בירושלים את בית המקדש השני, אך הוא לא דמה בתפארתו לבית המקדש הראשון.
בימי הבית השני פעלו הנביאים חגי, זכריה ומלאכי, שעל-פי נבואותיהם ניתן ללמוד על המחלוקות הרבות שהתגלעו בקרב העולים.
מאוחר יותר עלו בראש העם עזרא הסופר ונחמיה, שבעזרת החסות הפרסית הצליחו לגבש את הקהילה היהודית סביב ירושלים כאוטונומיה שנהנתה מזכויות מסוימות.
את מפעל העלייה מבבל ניתן לחלק לארבעה גלים מרכזיים אשר נמשכו כמה עשרות שנים:
- גל העלייה הראשון בראשות שֵשבַצַר. מעטים היו העולים מבבל.
- גל העלייה השני התקיים בראשותם של זרובבל וישוע. באותה תקופה הושלם בנין בית המקדש השני בירושלים, נערך טקס חנוכת הבית, וזמן קצר לאחר מכן נחוג במקדש חג הפסח.
- גל העלייה השלישי התקיים בראשותו של עזרא הסופר, שעלה מבבל בשנת 458 לפנה"ס עם קבוצה גדולה. עזרא קיבל ממלך בבל ארתחשסתא הראשון רשיון מיוחד להקמה של מועצות וצוותים של שופטים אשר ישפטו על-פי דיני התורה. המשמעות היא הכרה של המעצמה של אותם ימים בספר התורה כספר החוקים הרשמי של היהודים. עזרא הקפיד על איסורי חיתון עם נשים נכריות ובכך הגן על העם מהתבוללות בעמי האזור.
- גל העלייה הרביעי בראשות נחמיה. בשנת 445 לפנה"ס בא נחמיה לירושלים על מנת להמשיך את פועלו של עזרא, ועם הגיעו התחיל שלב חדש בתולדות ירושלים ויהודה. נחמיה עסק בחיזוקה של חומת ירושלים ותיקונה, דבר שמנע התקפות אפשריות על העיר. נחמיה פעל רבות על מנת להפוך את ירושלים למרכז דתי ותרבותי לעם כולו.
[עריכה] התקופה ההלניסטית וממלכת החשמונאים
- ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
בשנת 332 לפנה"ס נכבשה הארץ בידי אלכסנדר מוקדון. לאחר פירוק האימפריה שלו עברה לשלטון התלמיים - מלכי מצרים ובשנת 198-201(מלחמה סורית חמישית) לפנה"ס הסלאוקים הצליחו להשתלט על האזור.
עם הכיבוש היווני, כיתר תושבי האזור וארץ ישראל, החלו היהודים ובעיקר השכבה השלטת - האצולה הכוהנית, להיות נתונים להשפעת התרבות ההלניסטית. בתחילתה לא סתרה מגמה זו, שכונתה במקורות היהודיים התייוונות, את דת ישראל וכללה קבלת מנהגים ורעיונות הליניסטיים, שלא נגדו את התורה. ואולם, בהדרגה חלה הקצנה בגישתם של המתייוונים. הללו, אף שהיו אמונים על הנהגת העם ונשאו לעתים קרובות בתפקידים הבכירים בבית המקדש - מוקד החיים הציבוריים, הדתיים והפוליטיים של העם - החלישו את היהדות ומסורת האבות והגבירו את היסודות ההלינסטיים הנוכריים בחיי הציבור; אף ניסו לייסד בירושלים פוליס עם המוסדות ההלינסטיים המקובלים. הדבר עורר זעם ואיבה בקרב שכבות העם השונות, והביא למאבק בתוך הציבור היהודי, שהתמקד סביב איוש משרת הכהן הגדול. השלטון הסלאוקי בחר להתערב במאבק והתייצב באופן טבעי לצד המתייוונים ובאופן הקיצוני ביותר. בשנת 167 לפנה"ס החליט השליט הסלאוקי אנטיוכוס אפיפנס לאסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל. ביום כ"ה בכסלו, שנת 167 לפנה"ס, הוצב בבית המקדש פסל של זאוס והוקרבו לו קורבנות. עונש מוות הוטל על כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת. השלטונות הכריחו את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. גזירות אנטיוכוס נמשכו שלוש שנים וחצי. רוב תושבי יהודה סירבו לקבלן והם העדיפו למות, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה ולעבור על חוקי התורה.
בעקבות זאת פרץ מרד החשמונאים. המרד כוון תחילה כנגד המתיוונים והערים ההלניסטיות, שהיו עוינות ליהודים מאז ומתמיד, ובהמשך כנגד כוחות הצבא הסוריים של בית סלאוקס. יהודה המכבי, מנהיגם הצבאי הראשון של המורדים, הצליח לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, זכה להצלחות צבאיות נוספות, אך נהרג לבסוף בקרב מול כוחות סלאוקים עדיפים. את מקומו ירשו אחיו, יונתן ושמעון, שהצליחו באמצעים צבאיים ודיפלומטיים, לפני שנהרגו בעצמם, לבסס, בהסכמת השלטון הסלאוקי, מדינה עצמאית. שמעון היה לנשיאה הראשון.
[עריכה] ממלכת החשמונאים
- ערך מורחב – מרד החשמונאים
בשנת 149 לפנה"ס יוצבה בארץ ישראל מדינה יהודית עצמאית, לאחר מאות שנים של שלטון זר. אמנם, המאבקים עם בית סלאוקס לא תמו, והאימפריה הרומית כבר החלה לבחוש באזור, אך החשמונאים זכו לייצב בארץ ישראל שלטון יציב למדי למשך תקופה של כ-104 שנים. ראשון עמד בראש המדינה שמעון החשמונאי. הוה היה לכהן הגדול ונשא בתואר נשיא, שוענק לו על ידי עצרת-עם. יורשיו החלו לשאת בתואר מלך.
פעילותם המדינית העיקרית של המלכים החשמונאים, החל מתקופתו של יוחנן הורקנוס, הייתה בכיבוש ו'ביהוד' עוד ועוד שטחים בארץ ישראל. החשמונאים נלחמו וכבשו את הערים ההלינסטיות והשמידו רבות מהן, וגיירו את תושביה הנוכריים והלא יהודים של ארץ ישראל, בעיקר מקרב העמים הקרובים ליהודים, כגון האדומים.
[עריכה] הכיבוש הרומי
בשנת 63 לפנה"ס שמו הרומאים קץ לשושלת החשמונאים, אם כי הורקנוס השני הורשה להחזיק בתואר נשיא. בתקופה זו, בניגוד לתחילת המרד, התמיכה בו הייתה מועטה בעיקר בגלל המנהג של החשמונאים להמליך עצמם למלכים ואף לענוד סמלים יווניים ולהחזיק משמר זר, וכן בשל תמיכתם בצדוקים. בשנת 40 לפנה"ס מתתיהו אנטיגונוס, אחיינו של יוחנן הורקנוס השני, פלש ליהודה בראש צבא מפרתיה וכבש אותה לעצמו, אך החזיק בה רק שלוש שנים. בשנת 37 לפנה"ס יהודה נכבשה בחזרה על ידי צבא רומאי, ורומא המליכה על יהודה את הורדוס.
[עריכה] המרד הגדול
- ערך מורחב – המרד הגדול
בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים שנסתיים בחורבן בית שני בשנת 70 לספירה. בשנת 73, שלוש שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, הגיעו הרומאים להר מצדה והתחילו להקים סוללה סביב, כדי שממנה יוכלו לפרוץ למבצר מצדה. במבצר היו קרוב לאלף איש, לוחמים ומשפחותיהם. אנשי מצדה נוכחו לדעת כי אפסה תקוותם והם בחרו להתאבד ובלבד שלא ליפול בשבי. הם העלו באש את המבנים, ואז הרג כל אחד מהם את בני משפחתו. עשרה אנשים שעלו בגורל הרגו את יתר הלוחמים, ואחר שלחו יד בנפשם. כאשר הגיעו החיילים הרומיים למחרת, נתגלו לעיניהם מאות גופות.
[עריכה] מרד בר כוכבא
- ערך מורחב – מרד בר כוכבא
בשנת 132 לספירה פרץ מרד בר כוכבא. הקיסר אדריאנוס אסר על היהודים למול את בניהם. ברית המילה היא מצווה מרכזית ביהדות והיהודים לא יכלו לעמוד בגזירה כזאת. התסיסה שהייתה קיימת ממילא פרצה כמרד נגד הקיסר. לאחר סיכול המרד, החליט אדריאנוס בשנת 135 לעקור מן היסוד כל זכר ושריד לתרבות היהודית ולדת היהודית. לשם כך הטיל על היהודים גזירות מרובות: הוא אסר עליהם להתכנס בבתי כנסת, לחגוג חגים ולשבות מכל מלאכה בשבת, ללמוד תורה ולקרוא את קריאת שמע.
[עריכה] עם ישראל לאחר החורבן (מהמרד הגדול עד סוף תקופת הגאונים)
משנת 135 ועד המאה ה-10 לספירה
[עריכה] עם ישראל בימי הביניים (מתקופת הגאונים עד לתקופת ההשכלה)
מהמאה ה-10 ועד המאה ה-18
[עריכה] עם ישראל בעת החדשה (מתקופת ההשכלה ועד לתקופת הציונות)
המאה ה-18 וה-19
העת החדשה בתולדותיה של היהדות הביאה בכנפיה טלטלות עזות לדת היהודית ולעם היהודי. האנטישמיות הדתית החלה לפנות את מקומה לאנטישמיות חדשה - "מדעית" יותר - אך עדיין מבוססת על המטען האנטישמי הקדום של הנצרות שהציגה את היהודים כחמדנים, תככנים, חתרנים ובוגדניים.
מנגד, אירופה החלה בתהליך של חילון והרגשות הלאומיים החליפו את הדת כבסיס מאחד עבור האוכלוסייה. בעקבות המהפכה הצרפתית החלו להתפשט באירופה הרעיונות של חירות, שוויון וזכויות אזרח וכתוצאה מכך במדינות מערב אירופה החלו היהודים לקבל אמנסיפציה - מתן שוויון זכויות כמעט מלא לאלו של האוכלוסייה הנוצרית. היהודים ניצלו זאת להשתלבות בקהילה ותרומתם ניכרה ביותר בתחומי המדע, התרבות והכלכלה.
[עריכה] אירועים במזרח אירופה
- הפרנקיזם, מעין גרורה מאוחרת של השפעת משיחיותו של שבתאי צבי, בהנהגתו של יעקב פרנק
- החסידות מיסודו של הבעל שם טוב החל מן המאה ה-18.
- תנועת המוסר מיסודו של רבי ישראל מסלנט במאה ה-19.
- גלי יהודים יוצאים מהאימפריה הרוסית לעבר העולם החדש, אל ארצות הברית.
- האנטישמיות ממשיכה להכות ביהודים בפוגרומים ופרעות.
[עריכה] אירועים במערב אירופה
- האמנסיפציה נותנת שוויון זכויות ליהודים ומעודדת את השתלבותם בחברה האירופאית. היהודים זוכים להצלחה רבה במעשי ידיהם (מדע, תרבות, הגות וכלכלה) אך בד בבד עם הצלחתם האישית של הרבה יהודים מתגברת האנטישמיות .
- קמה תנועת ההשכלה היהודית, שפרחה בעיקר בגרמניה. במקביל, מתגברת תופעת החילון וההתבוללות.
- קמה תנועת הרפורמה, ובתקופה מאוחרת יותר גם התנועה הקונסרבטיבית
[עריכה] אירועים באסיה ואפריקה
- "היישוב הישן" בארץ ישראל.
[עריכה] משואה לתקומה
[עריכה] הציונות
- ערך מורחב – ציונות
בשנות ה 70 וה 80 של המאה ה-19 התרבו בקרב היהודים הקריאות לעלייה לארץ ישראל ולקביעת בית לאומי לעם ישראל. ב־1882 הוקם היישוב הציוני הראשון, ראשון לציון, בידי עולים שהשתייכו לתנועת חובבי ציון באימפריה הרוסית. בהמשך נוצרה תנועת ביל"ו, שהקימה יישובים רבים בארץ ישראל.
התנועה הציונית נוסדה רשמית בעקבות ועידת קטוביץ (1884) והקונגרס הציוני (1897) והיה זה בנימין זאב הרצל, "חוזה המדינה", שהחל במאמצים להסכמת המעצמות להקמתה של "מדינת היהודים".
בעקבות מלחמת העולם הראשונה נדמה היה שבשלו התנאים להקמת מדינה כזאת: בריטניה כבשה את ארץ ישראל מידי האימפריה העותומנית והיהודים קיבלו הבטחה ל"בית לאומי" מהבריטים בדמותה של הצהרת בלפור שנמסרה לחיים ויצמן.
ב־1920 קיבלה בריטניה את המנדט על ארץ ישראל ובכתב המנדט נוסחה התחייבות להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ההתחלה - בדמות מינויו של הרברט סמואל לנציב הראשון, הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים ושורה של עליות גדולות - נראתה מבטיחה. אך תושבי הארץ הערביים לא אהבו את העלייה היהודית הגוברת לארץ ישראל והחלו להתנגד ליישוב העברי ולמדיניות הפרו-יהודית של בריטניה באמצעות שימוש באלימות וטרור.
כנופיות רצח החלו במעשי טרור ורצח בשיירות ובתושבים היהודים. הפרעות הגדולות הראשונות התרחשו ב־1921 ונודעו כפרעות תרפ"א, בעקבותן קמה ההגנה - ארגון יהודי צבאי שמטרתו להגן על היישוב העברי. פרעות קשות אירעו גם בתרפ"ט (1929) וב־1936-1939 (המרד הערבי הגדול). האלימות הערבית הניבה פירות ובהדרגה החלה בריטניה לסגת מהרעיון של מדינה יהודית ולהרהר בפתרון של מדינה דו-לאומית או מדינה ערבית עם מיעוט יהודי (ראו גם: הספר הלבן, ועדת פיל).
בינתיים, יהדות ארצות הברית ואירופה רשמו פריחה אדירה בתחומי המדע, התרבות והכלכלה. גדולי הפיזיקאים של אירופה באותה תקופה היו יהודים, ובראשם המדען הדגול אלברט איינשטיין. בברית המועצות, יהודים רבים היו מעורבים במהפכה הקומוניסטית ונמנו על בכירי המפלגה.
[עריכה] השואה
- ערך מורחב – השואה
בשנת 1933, עם עלייתו לשלטון של אדולף היטלר והמפלגה הנאצית בגרמניה, חלה התערערות חמורה במצבם של היהודים. משברים כלכליים, חוקים גזעניים ואנטישמיים, וחשש מפני מלחמה גרמו לרבבות יהודים לברוח מאירופה לארץ ישראל, לארצות הברית ולברית המועצות.
ב־1939 החלה מלחמת העולם השנייה ועד 1941 כבש היטלר כמעט את כל אירופה - לרבות פולין ובה מיליוני יהודים, וצרפת. ב־1941 כאשר החל את הפלישה לברית המועצות הורה היטלר על הפתרון הסופי - מבצע מאורגן ונרחב בקנה מידה חסר תקדים להשמדת יהדות אירופה. רצח עם זה, בו נרצחו בשיטתיות ובאכזריות מחרידה כששה מיליון יהודים ידוע בשם השואה. בפולין, במחנה ההשמדה אושוויץ לבדו, נרצחו למעלה ממיליון יהודים בתאי הגזים.
ממדיה האדירים של השואה, והזוועות הנוראיות שנעשו בה, הותירו חותם בל יימחה על העם היהודי ועל דעת הקהל העולמית, שהבינה את ממדי האסון רק לאחר סיום המלחמה. לאחר השואה היה ברור שלא ניתן עוד להפקיר את היהודים לגורלם בין אומות העולם, והמאמצים להקמת מקלט לעם היהודי החבול גברו.
[עריכה] הקמת מדינת ישראל
- ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל
ב־1945 התאחדו ארגוני המחתרות של היישוב העברי והקימו את תנועת המרי העברי. הללו החלו להקשות על השלטון הבריטי ולנקום בפורעים הערביים שתקפו את היהודים. על מידת הצלחתו של המאבק האלים הדעות חלוקות, ותנועת המרי נפסקה ב־1946 בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד. הנהגת היישוב החליטה לרכז את המאבק בהעפלה והחלה לארגן עליה המונית של פליטים יהודים מאירופה - ללא אישורם של הבריטים. עלייה זו תרמה רבות ליישוב העברי בדעת הקהל העולמית והבריטים החליטו להעביר את שאלת ארץ ישראל למועצת האומות המאוחדות.
בכ"ט בנובמבר החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ ל 2 מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. היישוב היהודי קיבל את ההחלטה אך הערבים התנגדו לה והחלו לתקוף את היישוב העברי. מלחמת העצמאות נפתחה.
באמצע המלחמה, עם עזיבת אחרון חיילי המנדט הבריטי, הכריז דוד בן גוריון בה' באייר תש"ח (1948) על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". ב־1949 נסתיימה המלחמה וישראל נתפנתה לבנות את המדינה ולקלוט עליה של מאות אלפי פליטים יהודיים מרחבי העולם.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
האטלס ההיסטורי: תולדות עם ישראל, הוצאת ידיעות אחרונות
