ג'רום דייוויד סלינג'ר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'רום דייוויד סלינג'ר, הידוע בעיקר כג'יי די סלינג'ר (נולד ב-1 בינואר 1919), סופר אמריקאי, אחד הסופרים הבולטים, המסקרנים והמהפכניים ביותר שידעה המאה ה-20. עיקר פרסומו הוא בזכות הרומן "התפסן בשדה השיפון" וסיפורי "משפחת גלאס".
סלינג'ר נולד ב-1 בינואר 1919 בניו יורק לאם קתולית ממוצא אירי ולאב יהודי, אך גילה את מוצאו הקתולי רק לאחר טקס בר המצווה. אביו של סלינג'ר דרש מבנו שילמד מקצוע "נחשב", אשר יספק לו הכנסה גבוהה וכמובן שינהל בעתיד את העסק המשפחתי, אך סלינג'ר סולק ממספר בתי ספר כיוון שלא השקיע שום מאמץ בלימודיו. הוריו האמידים החליטו לשלוח אותו לאקדמיה צבאית לאחר שסולק מבית ספר בעל שם עולמי - עליו מבוססת הפנימייה 'פנסי' בספרו "התפסן בשדה השיפון". באקדמיה הצבאית החל להשקיע מעט יותר בלימודיו ואפילו היה אחראי על נבחרת הסיוף של הפנימייה. למרות אופיו הציני נהנה משהייתו בפנימיה ואף גילה אהבה לתחום הצבאי, אהבה שהסתיימה במהלך שירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה.
לסלינג'ר הצעיר היו אמנם חלומות גדולים אך בפועל היה תלמיד ממוצע ואף פחות מכך. אחד המורים שלו בקולג' אפילו כינה אותו כ"התלמיד הגרוע ביותר באנגלית וחיבור שלמד שם מעולם". לאחר מכן פנה ללמוד באוניברסיטת ניו יורק ובאוניברסיטת קולומביה אך נכשל בלימודיו . חבריו של סלינג'ר לספסל הלימודים זוכרים אותו כאדם נאה במיוחד בעל הומור ציני ועוקצני וכאחד שהעדיף לשבת בצד ולהתבודד בזמן ששאר הסטודנטים היו משתכרים. סלינג'ר תמיד נהג לומר לחבריו כי יבוא היום והוא יהיה סופר מפורסם שיעשה מזה הון - "נבואה" שהתגשמה לבסוף.
סלינג'ר הצטרף באופן חד-פעמי לאביו בנסיעתו לפולין כדי להכיר את העסק המשפחתי - יבוא בשר כשר. המראות גרמו לו לדחייה ולגועל עמוקים עד כדי כך שהפך לבסוף לצמחוני. אירוע זה רק החריף את המשבר בינו לבין אביו, שנוצר עקב חוסר תשומת הלב שהעניק לו האב במשך השנים. היחסים עם אביו נשארו קרים עד יום מותו של האב, וסלינג'ר לא טרח להגיע להלווייתו.
המזל התחיל להאיר פנים לסלינג'ר בשנת 1939, כשהשתתף בשיעור כתיבה באוניברסיטת קולומביה. המורה, שהיה עורך ותיק של מגזין פופולרי, הבחין בפוטנציאל שהיה לסלינג'ר ובאמצע 1940 פרסם את הסיפור הקצר הראשון שלו.
כשהיה בן עשרים ושתיים, הכיר סלינג'ר באחד הביקורים באירופה את אונה או'ניל, צעירה כבת שש עשרה. השניים שמרו על קשר והתכתבו במשך המלחמה. סלינג'ר כתב לנערה מכתבי אהבה רבים, ואף רצה להתחתן עימה. המכתבים היו יצירות אמנות בפני עצמם, בזכות סגנון הכתיבה הייחודי של סלינג'ר. סלינג'ר נדהם כשגילה שאו'ניל עומדת להתחתן עם שחקן הקולנוע צ'רלי צ'פלין. סלינג'ר לא הבין איך היא מעדיפה את צ'אפלין כיוון שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, ושקע בדיכאון עמוק.
סלינג'ר התגייס לצבא במהלך מלחמת העולם השנייה והוצב במחלקת חיל הרגלים של ארצות הברית. במהלך שירותו הצבאי השתתף בכמה מהקרבות הקשים ביותר שהתרחשו במלחמה, ביניהם הפלישה לנורמנדי. בכל זאת הצליח לכתוב סיפורים קצרים רבים במהלך שירותו. חבריו למחלקה העידו עליו שאפילו באמצע ההפגזות היה מסתתר מאחורי שולחנות וממשיך לכתוב עד לנקודה שבה לא הייתה לו ברירה אלא להיכנס לקרב. סלינג'ר ראה את חבריו הטובים נהרגים מול עיניו, ובנוסף היה מן הראשונים שראו במו עיניהם את זוועות השואה. חבריו זוכרים אותו כחייל אמיץ בצורה יוצאת דופן, אך המלחמה השפיעה על נפשו השפעה מכרעת. לבסוף אושפז בשל לחץ נפשי שנגרם לו עקב המלחמה. חוויותיו הצבאיות משתקפות בסיפורים קצרים שכתב כמו "לאזמה באהבה ובסיאוב", המספר על חייל צעיר שמקיים קשר עם נערה במלחמת העולם השנייה ולבסוף מתאשפז בשל טראומה מהמלחמה. כאשר הסתיימה המלחמה התמסר סלינג'ר לחלוטין לכתיבה ונהג לשחק בקביעות פוקר עם אנשים כמוהו ששאפו להיות סופרים, הם זוכרים אותו כעוקצני בעל הומור שחור שמנצח כל הזמן.
סלינג'ר התחתן ב-1945 עם רופאה צעירה בשם סילביה, ממנה התגרש זמן קצר לאחר מכן. ב-1948 פרסם בניו יורק את הסיפור הקצר הראשון שהביא לו תהילה ופרסום עולמי - "יום נפלא לדגי בננה". המבקרים הרעיפו שבחים על הסיפור והוא נחשב עד היום בעיני רבים לאחד מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר מאז ומעולם. הצלחת הסיפור העלתה את המעמד של סלינג'ר במגזין האיכותי הניו-יורקר, שם חיכו לסיפורים נוספים שלו. סלינג'ר הרגיש כי ראשית עליו לפרסם את הרומן המתרוצץ במוחו שנים ארוכות, רומן על הנער הולדן קולדפילד, ובשנת 1951 יצא לאור בניו יורק הספר "התפסן בשדה השיפון". הספר זכה להצלחה מיידית ותורגם לשפות רבות. דעת המבקרים הייתה מעורבת: היו שראו בו ספר מצוין והיו שראו בו ספר באיכות ירודה. בזכות ההומור המיוחד של סלינג'ר וסגנון כתיבתו המושך שמדבר לצעירים, הפך "התפסן בשדה השיפון" לספר פולחן עולמי והפופולריות שלו לא דעכה לרגע מאז הוצאתו לאור. הוא אחד הספרים הפופולריים ביותר בספריות בארצות הברית, אחד המוחרמים ביותר (בשל השפה והתוכן הבלתי הולמים לכאורה) וגם אחד הספרים שנלמדים בבתי הספר (גם בישראל). הספר נמכר עד היום בכ-250,000 עותקים מדי שנה בארצות הברית לבדה. רבים מאמינים שחלקים מהספר הם למעשה אוטוביוגרפיה של סלינג'ר כנער. תחושת הזרות והבדידות של שנות החמישים היא נושא מרכזי בסיפוריו של סלינג'ר.
ההצלחה הבלתי נתפסת של "התפסן בשדה השיפון" והפרסום הרב שלו לא מצאו חן בעיני סלינג'ר, והדבר גרם לו להיעלם בהדרגה מעיני הציבור. הוא עדיין הספיק לפרסם את הסיפורים הקצרים שהתפרסמו בעבר בניו יורק כאוסף שנקרא "9 סיפורים" וכספר שנקרא "פראני וזואי". לאחר מכן עזב את ניו-יורק הגדולה והתבודד בעירה קטנה קורוניש. סלינג'ר היה חברותי וחביב כלפי תושבי המקום, במיוחד הילדים הקטנים והנערים שהתייחסו אליו כאחד משלהם. הוא נתן להם להיכנס לביתו בחופשיות ולערוך שם מסיבות. ה"רומן" שלו עם בני הנוער הגיע לסיומו כאשר הסכים לתת ראיון בלעדי לעיתון בית ספר. הנערים ניצלו את הסכמתו כדי למכור את הראיון כסקופ בלעדי לעיתונאים שניסו שנים להשיג ראיון איתו ללא שום הצלחה. האירוע השאיר את סלינג'ר פגוע מאוד ומאז נראה רק לעתים נדירות מאוד מחוץ לביתו.
אופיו המתבודד של סלינג'ר רק הגביר את סקרנותו של הציבור כלפיו. מאז "התפסן" והסיפורים הקצרים שהיו קיימים עוד קודם לכן לא פרסם שום עבודה נוספת, ועד היום רבים מאמינים שהוא ממשיך לכתוב ושסיפוריו יתפרסמו לאחר מותו. ההתענינות בסלינג'ר הולידה תעשייה שלמה של ספרים שנכתבו על חייו וספרים ושעוסקים בספקולציות לגביו. מספר הספרים שעוסקים בו עצמו גדול בהרבה ממספר הספרים שכתב.
סלינג'ר אישר בראיון חד פעמי ב-1974, כאשר נגנבו סיפורים שכתב, שהוא עדיין כותב, אולם רק להנאתו הפרטית ולא בשביל הקהל הרחב. בשנת 2000 כתבה עליו בתו מאשתו השנייה ספר ביוגרפי. בספר היא מתארת את חייו: הוא מתואר שם כאדם קר ומתוסבך השותה את השתן של עצמו ונוהג לדבר עם עצמו בשפה לא ברורה. בתו כתבה עליו גם שכאשר היה נשוי לאמה בקושי קיים איתה יחסי מין ואסר עליה לצאת החוצה ולהיפגש עם אנשים. אמנם אי אפשר לדעת אם דברים אלה נכונים, אולם ידוע שכאשר בתו נכנסה להריון סלינג'ר הגיב לכך בקרירות ואמר לה כי הוא מאוכזב ממנה בתור בן אדם ושציפה ממנה להפיל. אירוע זה השאיר בה צלקת ויש סיכוי גבוה שהשפיע על מה שכתבה עליו.
במהלך חייו קיים סלינג'ר כמה רומנים עם מספר נערות צעירות ממנו. אחת מהן היא ג'ויס מאריינד. כיום היא סופרת, אז הייתה בחורה צעירה בת 19. מאריינד כתבה מאמר במגזין ובו פורסמה תמונתה. סלינג'ר שלח לה מכתב בו כתב שהוא מעריץ גדול שלה והסביר לה מה עליה לעשות כדי להגשים את חלומה. ההתכתבות נמשכה עד שפגשה אותו במסעדה ובפעם השנייה שנפגשו היא כבר החליטה לעבור לגור איתו. השניים גרו ביחד ואף חשבו על תינוק משותף (לסלינג'ר כבר היו שני ילדים) אך בעיות בשל גילו של סלינג'ר הפריעו לקשר עד שלבסוף השניים נפרדו.
סלינג'ר היה בן לאב יהודי, דבר אשר גרם לפיצול בתוכו - הוא לא ידע לאן באמת שייך. הדבר שהכי העסיק את סלינג'ר בנוגע לנושא זה היה המעמד החברתי שיהיה לו משום שהוא חצי יהודי. בשנות ה30- וה-40 אנטישמיות גלויה כלפי יהודים לא הפתיעה איש, אפילו בארצות הברית. הדבר הקשה על סלינג'ר שרצה להתקבל (כנראה בלחץ אביו) לאוניברסיטה הנחשבת "ייל". סלינג'ר נדחה משום שהיה יהודי ובאותם ימים הייתה הגבלה על כמות היהודים שיכולים ללמוד באוניברסיטה (כדי שלא ישיגו מעמד חברתי גבוה מדי.) הדבר גרם לו לתסכול אך לאחר מכן, כשלמד בקולג' אלמוני יחסית, הוא התגאה בעובדה שלא לומד באוניברסיטה הצבועה שאותה כל כך תיעב.
סלינג'ר מנע מיצירותיו להפוך לסרטים בדומה להולדן קולפילד מ"התפסן בשדה השיפון", המתעב סרטי קולנוע. סלינג'ר ממשיך להסתגר בביתו המרוחק ומתעקש לא ליצור שום מגע עם התקשורת או עם מליוני מעריציו ברחבי העולם. סלינג'ר הקדיש עצמו להגות בפילוסופיה הודית ובזן-בודהיזם.
ב-2002 יצא לאור הספר Letters to J.D. Salinger, ובו כ-80 מכתבים שנכתבו במשך השנים לסלינג'ר על ידי אנשי רוח, סופרים אחרים ומעריצים (ולא בהכרח נקראו על-ידי סלינג'ר).
[עריכה] ספרי סאלינג'ר בעברית
- הגביהו את קורת הגג, נגרים, תרגם קובי מידן, ערך אמיר צוקרמן, כנרת, 2006.
- אני, ניו יורק, וכל השאר,(תרגום ראשון לעברית ל"תפסן בשדה השיפון") תרגם אברהם דניאלי, דפנה, תל אביב, 1954.
- לאסמה באהבה ובסיאוב, תשעה סיפורים, תל אביב, תשל"ט-1979.
- פראני וזואי, תרגמה נירה צפריר, כנרת, רמת גן, 1988.
- התפסן בשדה השיפון, תרגמו מאנגלית אברהם יבין ודניאל דורון, עם עובד, תל אביב, תשל"ה-1975.
- תשעה סיפורים, תרגם אסף גברון, מחברות לספרות, אור יהודה, 2005.
