היסטוריה של פרגוואי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
[עריכה] התקופה הפרה קולומביאנית
השטח הפורה, המיוער, עליו שוכנת כיום מדינת פרגוואי היה מאוכלס בימי קדם על ידי מספר רב של שבטי אינדיאנים נוודים למחצה, דוברי גוואראני, אשר היו ידועים במסורות הלחימה האכזריות שלהם. דתם הייתה דת פוליתיאסטית, אשר לאחר הכיבוש הספרדי התמזגה עם הנצרות.
האירופאי הראשון אשר חקר שטח זה היה הספן הפורטוגזי, אלחו גרסיה, בשנת 1524. אחריו חקר את האזור הספן האיטלקי סבסטיאן קבוט (הידוע אף כסבסטיאנו קבוטו), שפעל בשירות ספרד, והעמיק לאורך הנהרות פארנה ופרגוואי, וזאת בין השנים 1526 - 1529.
ב-15 באוגוסט 1537 ייסד הספרדי חואן דה סלסר את העיר אסונסיון על שם תאריך ייסוד העיר - חג ההתעברות של מרים הבתולה (אסונסיון).
[עריכה] בין הקולוניזציה הספרדית להכרזת העצמאות
בין 1537 ל-1811 הייתה פרגוואי תחת שלטונו של מלך ספרד, בתחילה תחת שלטונו של המשנה למלך שישב בלימה, ולאחר מכן תחת שלטונו של המשנה למלך שישב בבואנוס איירס. בשנים אלו הוקמה מדינה ישועית עצמאית למחצה בשטחי הספר, בעוד שבערים החלה האוכלוסייה העירונית לדרוש את עצמאותה.
[עריכה] המדינה הישועית של הגוואראני
[עריכה] הקמת הרדוקסיונס
בשנת 1609 החל מסדר הישועים לפעול בפרגוואי. הישועים הקימו עיירות, שנקראו "רדוקסיונס" (Reducciones), שבהן חיו בני הגוואראני השגחת הכמרים הישועים. יש הרואים באורח החיים שקיימו הגוואראני בשנים אלה אוטופיה ישועית, ויש הרואים באורח חיים זה תאוקרטיה אכזרית. הגוואראני מצאו בערים אלו מקלט מרדיפות הספרדים, ומסחר העבדים הגואה. בתחילת המאה ה-18 היו כשלושים רדוקסיונס מסוג זה פזורים בשטחי הספר בברזיל, פרגוואי וארגנטינה.
[עריכה] אורח החיים ברדוקסיונס
הרדוקסיונס היו מבחינה חיצונית הכלאה בין עיר ספרדית וכפר גוואראני. בכל אחד מהם הייתה כנסייה ובית ספר. החברה הגוואראנית באותה התקופה הגיעה לשיעורי אוריינות שעברו אף את יבשת אירופה.
"המדינה האינדיאנית הנוצרית" בהשגחתם של הישועים קיימה צבא משלה, מערכת חינוך משלה, ודאגה לכל צרכי תושביה, לרבות הגנה מפני התנכלויות השודדים וסוחרי העבדים.
המערכת הכלכלית ברדוקסיונס הייתה יוצאת דופן, מעין סוציאליזם פרימיטיבי בהשגחת הכנסייה. מערכת זו דאגה לחלוקת פירות האדמה בין התושבים באופן שדאג לאלמנות וליתומים, לחולים ולנכים, שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם כמו גם לצורכי הכלל הרחבים יותר - אספקת זרעים לשנה הבאה וכיוצא בזה. הרכוש הפרטי שימש למעין סחר חליפין פרימיטיבי באמצעותו יכלה החברה לקיים עצמה באופן שסיפקה את כל צרכיה.
המדינה הישועית הייתה בעלת חקלאות מפותחת, תחילתה של תעשייה פרימיטיבית, ושוויון מלא בין הגזעים. שיעור העירוב בין הגזעים ברדוקסיונס היה גבוה ביותר. ניתן לשער את מידת המשמעת, שנדרשה על מנת להפוך את שבטי הגוואראני הנוודים והלוחמניים לחברים מן המנין בקהילה מסוג זה.
[עריכה] חיסולה של המדינה הישועית
בשנת 1750 חתם המלך פרננדו השישי מספרד על הסכם עם פורטוגל (המכונה "הסכם מדריד"), ובו ויתר על שטח נרחב בברזיל לטובת פורטוגל. הישועים לא הסכימו להסכם זה, אשר העביר מספר רב של רדוקסיונס אל פורטוגל, שהייתה אויבתם המושבעת של אנשי הרדוקסיונס. כן קבע ההסכם כי הרדוקסיונס בשטח שהועבר לפורטוגל יעתיקו את מקומם לשטחים, שנותרו בשליטת ספרד. בתחילה ניסו הישועים להלחם בגזירה באמצעים דיפלומטיים, אך משאמצעים אלו לא הועילו, פרצה בשנת 1758 מרידת גוואראני כנגד ההסכם. המרידה דוכאה באכזריות על ידי כוח צבא ספרדי-פורטוגזי.
בשנת 1767 חתם המלך קרלוס השלישי מספרד על צו המורה על גירוש הישועים מכל השטחים שבשליטת ספרד, וזאת כחלק מן המסע העולמי לחיסולו של המסדר הישועי, שהקים לו אויבים רבים. היה זה סופה של "המדינה האינדיאנית הנוצרית" בפרגוואי.
[עריכה] השלטון הספרדי בערים ומרד הקומונרוס
מחוץ לאזורי הספר בהם שלטו הישועים (במיוחד בדרום מזרח המדינה), המשיך השלטון הספרדי בערים, שנוצרו (במיוחד בצפון) על פי הקווים המסורתיים של הכיבוש הספרדי - הטמעת השפה והדת הנוצרית קתולית, תוך עירוב עם האוכלוסייה. בין השנים 1537 - 1776 היה שטח פרגוואי כפוף למשנה למלך ספרד אשר ישב בלימה, פרו. בשנת 1721 החלה מרידת אזרחים כנגד שלטונו העריץ של המושל מטעם המשנה למלך באסונסיון, דייגו דה לוס רייס. את האזרחים המורדים הוביל חוסה דה אנטקרה אי קסטרו. אנטקרה ואנשיו נקראו "קומונרוס", כינוי ששימש בהיסטוריה של ספרד כשם לאזרחי עיר המורדים בשלטון מלכותי מאז מרידתם של תושבי קסטיליה כנגד הקיסר קרלוס החמישי בשנת 1720. אנטקרה הרחיק לכת והצהיר כי "רצון העם הוא ריבוני אף כלפי המלך עצמו". על מעשים אלו שילם בראשו, ולאחר דיכויה האלים של המרידה בשנת 1731 נערף. תנועתו הייתה אחת התנועות הראשונות לעצמאות משלטון ספרד באמריקה הלטינית ועד מהרה יבואו אחריו רבים, שילכו בדרך זו.
בשנת 1776 עברה פרגוואי לשלטון המשנה למלך בבואנוס איירס.
[עריכה] עצמאות
בסוף המאה השמונה עשרה היה הכוח במדינות דרום אמריקה, שהיו תחת כיבוש ספרד, נתון בידיה של אליטה אירופית, שהיוותה מיעוט בקרב המוני העם, שהיו (במיוחד בפרגוואי) בני גזע מעורב, וכונו "מסטיסים".
המגבלות על הסחר והמיסוי הגבוה, שהיו תוצאתו של שלטון על ידי מדינה שמעבר לים, כמו גם הרוחות החדשות, שנשבו מצרפת ואירועי המהפכה הצרפתית, ומלחמת העצמאות של ארצות הברית הביאו למפנה בדרך בה ראו עצמם עמי דרום אמריקה. בד בבד החלישו מלחמותיו של נפוליאון את ספרד והרסו את כלכלתה אחרי 6 שנות כיבוש אכזרי. הייתה זו שעת כושר לעמי אמריקה הלטינית להכריז על עצמאותם.
בשנת 1806 כבש צבא בריטי את בואנוס איירס, אך גורש מספר חודשים לאחר מכן, בידי כוח של תושבי המקום. שלטונו של המשנה למלך מטעם ספרד נמשך לאחר אירוע זה עוד שנים מספר, עד להסכמתו של המשנה למלך לתביעתו של נפוליאון, אשר השתלט על ספרד בשנת 1808 לקבל את הפיקוח על המושבות. בשנת 1810 הדיחו המשפחות הקריאוליות הדומיננטיות בבואנוס איירס את המשנה למלך האחרון, והכריזו, ב-25 במאי 1810 על הקמת מועצה לשלטון עצמי ב"מדינות המאוחדות של לה פלאטה". שטח "המדינות המאוחדות" כלל גם שטחים נרחבים מאורוגוואי ואת פרגוואי. שטחה של בוליביה המודרנית, וכן פרו נותרו בשליטת הספרדים, והחלה מלחמה שעד מהרה הקיפה שטחים נרחבים בדרום אמריקה.
בתחילה היו אנשי פרגוואי נאמנים לשלטון "המשנה למלך", וביצעו פעולות התנגדות לצבאות ארגנטינה, שחדרו לשטח המדינה, אך לאחר מכן, ב-14 במאי 1811 התפטר המושל הספרדי האחרון של פרגוואי, וב-14 באוגוסט 1811 הכריזה פרגוואי על עצמאותה, כחלק מ"המדינות המאוחדות" בהנהגת ארגנטינה.
[עריכה] שלטונו של פרנסיה
לאחר הכרזת העצמאות שלטה למעשה בפרגוואי חונטה צבאית מקומית. הנהגתה של החונטה הייתה בדילמה באשר ליחסי פרגוואי - ארגנטינה. האיחוד לו הסכימו נראה עתה בלתי כדאי, והיטמעותה של פרגוואי הקטנה על ידי ארגנטינה הגדולה והחזקה, נראתה בלתי נמנעת אם יימשך המצב כמות שהוא. אנשי החונטה חיפשו דרך להתנתק מארגנטינה. בשלב זה התבלט הדיפלומט חוזה גספר רודריגז דה פרנסיה, אשר השתלט על אנשי החונטה הצבאית, ובספטמבר 1813 הביא לישיבה של הקונגרס של פרגוואי, בה הוכרז באופן סופי על "הרפובליקה של פרגוואי", בנוכחות נציג ממשלת ארגנטינה, שנשלח על מנת לנהל "משא ומתן" עם אנשי פרגוואי. במעמד זה הוכרז פרנסיה ל"קונסול ראשון" בנוסח, שנלמד היטב מממשלו של נפוליאון מעבר לים. כוחו של פרנסיה לא הסתמך מעתה על האליטה הצבאית, כי עם על תמיכתם הישירה של המוני העם.
פרנסיה היה בקיא בכתבי הפילוסופים הצרפתים של תקופתו, והתיימר לבסס את שלטונו על האמנה החברתית בנוסח ז'אן ז'אק רוסו ועל מורשת המהפכה הצרפתית. בפועל דמה יותר לרובספייר ולנפוליאון. שלטונו היה שלטון דיקטטורי, והוא כינה עצמו "קאודיו", שפירושו שליח האל, כינוי המוכר לנו אף משלטונו של פרנקו בספרד. שלטון אישי דיקטטורי זה (צורת ממשל ממנה לא הצליחה פרגוואי להשתחרר עד לשנות התשעים של המאה ה-20) נמשך עד למותו של פרנסיה בשנת 1840
פרנסיה הוציא אל מחוץ לחוק את החינוך הגבוה, אך הרחיב את מערכת בתי הספר. כן ביטל את העיתונות ואת הדואר. הוא ביטל את העבדות (והיה הראשון ביבשת דרום אמריקה, שעשה כן) וייסד משטרה חשאית. הוא הלאים את רכושה של הכנסייה הקתולית, וייסד על רכוש זה חוות חקלאיות קולקטיביות, אשר היו להצלחה. הוא הכריז על עצמו כראש הכנסייה בפרגוואי, ובתגובה הכריז האפיפיור על נידויו מן הכנסייה.
כראש הכנסייה החליט פרנסיה, כי הוא אישית ינהל את כל טקסי הנישואין במדינה, והטיל מיסוי כבד והגבלות מרובות על הנישואין. בין היתר אסר על המעמד הגבוה מן המוצא הספרדי הטהור להתחתן בינם ובין עצמם.
לשם שמירת היציבות בפרגוואי הכריז פרנסיה על גבולותיה של המדינה כסגורים, ונמנע מלקיים יחסים דיפלומטיים עם מדינות זרות.
כיום יש הרואים בפרנסיה את האחראי לבנייתה של פרגוואי חזקה ועצמאית מבחינה מדינית וכלכלית, ולכך שכוחן של האליטות הישנות, מן המוצא הספרדי הטהור דעך. הכנסייה איבדה את אחיזתה במדינה, דבר שאיפשר את איחודה של פרגוואי לידי ישות מדינית אחת. יש הרואים בו דיקטטור אכזר ובעל מוזרויות, אב טיפוס לדיקטטורים מסוגו בכל אמריקה הלטינית.
[עריכה] שלטונה של משפחת לופז
[עריכה] קרלוס אנטוניו לופז
לאחר מותו של פרנסיה עלה לשלטון בפרגוואי אחיינו, קרלוס אנטוניו לופז. שלטונו היה תקופה שלווה של שגשוג ויציבות לאחר הנחת המסד לעצמאות על ידי דודו המנוח. למרות שבאופן רשמי, היה נשיא של רפובליקה, שפעל על פי החוקה, היה זה למעשה שלטון אישי דיקטטורי, אשר לא היה שונה בהרבה מבחינה זו משלטונו של פרנסיה. תחת שלטונו של לופז נפתחה פרגוואי לעולם ופיתחה קשרים עם מדינות שכנות, כמו גם עם מדינות שמעבר לים ועם ארצות הברית. אם כי לעתים העמידה פעלתנותו המדינית של לופז את המדינה בסכנת מלחמה, הצליח לופז לשמור על השלום בתקופתו, ובנה צבא חזק, חמוש ומאומן היטב.
[עריכה] פרנסיסקו סולנו לופז
עם מותו של קרלוס אנטוניו לופז בשנת 1862 עלה לשלטון בנו פרנסיסקו סולנו לופז. בן זה היה רדוף שגעון גדלות, וחזיונות על תהילה צבאית, כמו גם נתון להשפעתה של הרפתקנית אירית בשם "מאדאם לינץ'", אשר הביא עמו מאחד ממסעותיו באירופה. עד מהרה הפכה מאדאם לינץ' לאישה העשירה והמשפיעה ביותר בפרגוואי. לופז הבן המשיך במשטר העריצות של אביו, ובחיזוק הצבא. מאוכלוסייה של כחצי מליון איש, גויסו כחמישים אלף גברים. היה זה הישג יוצא דופן, כי בדרך כלל חברות לא מסוגלות לגייס יותר מאחוזים בודדים מאזרחיהן לצבא. אפילו ארצות הברית גייסה רק כ-7% מאזרחיה בימי מלחמת העולם השנייה. צבא זה היה החזק ביותר באזור, אך גם בו לא היה די על מנת להגשים את חזיונותיו של לופז.
[עריכה] מלחמת הברית המשולשת
זה שנים, כבר מתקופת לופז האב, הייתה פרגוואי מעורבת בסכסוכי גבול עם שכנותיה ארגנטינה וברזיל. אורוגוואי ניסתה להשיג את עצמאותה ממעצמות אלו, במיוחד מארגנטינה.
ב-1864 התערבה ברזיל בענייניה הפנימיים של אורוגוואי, וסייעה למנהיג מפלגת ה"קולורדו" להדיח את מנהיג מפלגת "הבלנקו". לופז ראה בכך הפרה של מאזן הכוחות באזור, והכריז מלחמה על ברזיל.
בתחילה הייתה ארגנטינה נייטרלית במאבק זה, אך לאחר שכוחות פרגוואי חדרו לשטחה בדרכם אל אזורי הקרבות ולאחר, שכוחות ה"קולורדו" באורוגוואי השתלטו על המדינה והכריזו אף הם מלחמה על פרגוואי, הכריז ברתולומה מיטרה, נשיא ארגנטינה, על ברית משולשת עם ברזיל ועם אורוגוואי, וב-1 במאי 1865 הכריזה הברית מלחמה על פרגוואי. מלחמה זו זכתה לכינוי מלחמת הברית המשולשת.
בתחילת המלחמה זכו הכוחות הפרגוואיים להישגים צבאיים, אך הובסו בהמשכה בעיקר בגלל כוח האדם העודף של יריבותיה. בפברואר 1868 פרצו ספינות מלחמה משוריינות ברזילאיות את הגנות פרגוואי במצודת הנהר הומאיטה, ליד שפך הנהרות פארנה ופרגוואי, ופרצו לבירה אסונסיון, אותה הפגיזו. במערכה המכונה "לומס ולנטינס", בדצמבר, הושמד הצבא הפרגוואי. לופז נמלט לצפון, וניהל מלחמת גרילה עד שנהרג ב-1 במרץ 1870.
המלחמה הקטינה את אוכלוסיית פרגוואי מאוכלוסייה בת 525,000 איש עם פרוץ המלחמה, לאוכלוסייה בת 221,000 איש ב-1871, מהם רק 28,000 היו גברים. לא רק המלחמה הכתה באוכלוסיית פרגוואי. במהלך המלחמה סבל העם גם מרעב, מחלות והתנהגותו של לופז, שעינה ורצח אין ספור אנשים.
[עריכה] שלטון הקולורדוס
במשך חמש שנים בין 1871 ו-1876 איבדה פרגוואי את עצמאותה, וצבאות זרים חנו בשטחה. בשנת 1876 יצאו הצבאות הברזילאיים מפרגוואי, ומגעים עם ארגנטינה הובילו לנסיגת צבאות ארגנטינה, ולהעברת הסכסוך הטריטוריאלי עם ארגנטינה (שנגע לחבל הצ'אקו) לבוררות בינלאומית כאשר הבורר שנבחר היה נשיא ארצות הברית, ראת'רפורד בירצ'רד הייס.
בשנת 1878 הכריע הייס בבוררות, כי חבל הצ'אקו הינו חלק בלתי נפרד מפרגוואי. על כך נערץ עד היום הייס כגיבור לאומי בפרגוואי ואחד הגדולים במחוזותיה נקרא "פרזידנטה הייס" על שמו (וזאת על אף שלא הותיר חותם משמעותי בהיסטוריה של ארצו הוא).
בתקופה זו נוסדו שתי המפלגות, שעתידות היו להתמודד על השלטון בפרגוואי במשך שנים רבות. ה"קולורדוס" (הצבעוניים או האדומים), שהייתה מפלגה שמרנית, שייצגה את האינטרסים של בעלי האחוזות הגדולות מעמד, שנוצר לאחר המלחמה עקב ספסרות פרועה בקרקעות, וה"ליברלים" או הכחולים. התקופה שבין 1876 ובין 1904 ראתה את שלטון הקולורדוס תחת שלטונם של נשיאים מתחלפים, לרוב מרקע צבאי. ב-1900 הראה סקר דמוגרפי, כי המדינה חזרה לאיתנה מבחינה דמוגרפית. השוויון המספרי בין המינים הושג (לאחר שכמעט כל הגברים הבוגרים מתו במהלך מלחמת הברית המשולשת) והאוכלוסייה עלתה מעל 600,000 נפש. עם כניסתה של המאה ה-20 החלה גם התיישבות יהודית בפרגוואי. המשפחות הראשונות, שהגיעו לפרגוואי היו משפחות ספרדיות מתורכיה ומאזור הבלקן.
[עריכה] שלטון המפלגה הליברלית
בשנת 1904 הובילה מרידה ליברלית לקיומן של בחירות. גם אלו לא הובילו ליציבות, הליברלים לא הצליחו להתאחד ועד מהרה הפכו לפלגי מפלגות הלוחמים זה בזה. השנים 1904 עד 1912 היו שנים של אי יציבות פנימית וחילופי משטרים תכופים (לא פחות מארבעה נשיאים התחלפו בשנת 1912 לבדה), אשר הובילו להשתלטותה של בוליביה על חבל הצ'אקו. בעת שפרגוואי הייתה עסוקה במלחמות פנימיות והזניחה חבל ארץ זה, השתלטה עליו בוליביה, פיתחה וביצרה אותו.
ב-1912 עלה לשלטון הנשיא אדוארדו שרר, אשר הצליח לספק למדינה יציבות פנימית, והיה הראשון מזה זמן רב, שהשלים תקופת כהונה בת ארבע שנים. לאחריו עלה בצורה מסודרת לשלטון הנשיא מנואל פרנקו. תקופת היציבות של שרר ופרנקו נשמרה עד שנת 1920, אז עלה לשלטון הנשיא מנואל גונדרה, שהיה שייך לפלג שונה של המפלגה הליברלית מאשר הפלג של שרר ופרנקו. הליברלים התפצלו ל"גונדריסטס" ו"שרריסטס", אשר החלו בלוחמה אקטיבית זה בזה, שנמשכה כשנה בין 1922 עד 1923. במלחמה ניצחו ה"גונדריסטס". ב-1924 ירש את גונדרה הנשיא אאוסביו איאלה. ה"גונדריסטס" בראשותו נקטו במדיניות שוק חופשי פרועה, אשר דרדרה את מצבם הכלכלי של תושבי המדינה, כאשר השלטון מייצג אך אליטה קטנה של בעלי אדמות פאודלים כמעט.
[עריכה] מלחמת הצ'אקו
גילויו של נפט למרגלות הרי האנדים, הוביל את הגאולוגים להאמין, כי חבל הצ'אקו עשוי להיות עשיר בנפט. בשנת 1929 החלה בוליביה להפיק נפט בחבל זה, אשר מחדליהן של הממשלות הליברליות בפרגוואי בתחילת שנות העשרים הובילו לאובדן חלק ניכר ממנו. ב-15 ביוני 1932 כבש צבא בוליביה את העיירה פיטיאנטוטה במרכז חבל הצ'אקו. הייתה זו אך תקרית גבול אחת מני רבות, שאירעו לאורך כל שנות העשרים, אך תקרית זו הובילה למלחמה כוללת, כאשר הבינו שליטי פרגוואי, כי בוליביה עומדת להיות מדינת נפט עשירה על חשבון הפסדיהם הטריטוריאליים בחבל הצ'אקו. הייתה זו תחילתה של מלחמה, שהייתה הארוכה ביותר והעקובה מדם ביותר במאה העשרים בחצי הכדור המערבי, וכונתה מלחמת הצ'אקו.
מלחמה זו הייתה אסון לשני הצדדים. השכבה האירופית השלטת בבוליביה כפתה את הגיוס על יתר האוכלוסייה, אשר לא חשה הזדהות עם המדינה. למרות שפרגוואי הצליחה לייצר להט לאומני, היו חייליה לא מאומנים, ובלתי מוכנים לתנאים הקשים של האקלים בהם נתקלו. למעשה, מתו יותר חיילים ממגפות כמלריה מאשר בלחימה בפועל.
במלחמה נעשה שימוש בציוד מודרני - חיל אוויר, טנקים ושריוניות. פרגוואי זכתה כמעט בכל הקרבות החשובים במלחמה, באמצעות כיתור כוחות בוליביאניים עודפים מבחינה מספרית. הנהגה עדיפה והיכרות עם השטח היו הגורם המכריע לטובת פרגוואי. עם זאת, היו מגבלותיה של פרגוואי חומריות - עובדה היא כי מתחילת המלחמה, לאחר הקרבות הראשוניים, הסתמך צבא פרגוואי על שלל בוליביאני, כך שרוב המשאיות, הארטילריה, מכונות הירייה והנשק האישי של צבא פרגוואי היו מתוצרת בוליביה.
ב-1935 כבשה פרגוואי את כל השטח השנוי במחלוקת. הפוליטיקאים בפרגוואי ביקשו להמשיך את הלחימה אל תוככי בוליביה. בוליביה, מצידה, הייתה נחושה להחזיר את שאיבדה, ונשענה על עתודות ענקיות של כוח אדם.
לבסוף הבינו הצדדים כי יש להפסיק את המלחמה. פרגוואי שבתה 300,000 בוליביאנים, שכלכלתם הייתה עליה. המלחמה הביאה לידי מיצוי את כוח האדם של פרגוואי, והיא לא יכלה לסבול עוד אבדות.
כאשר השכילו הצדדים להסכים על הפסקת אש, ב-12 ביוני 1935, פרגוואי הייתה בעלת שליטה במרבית האזור. שליטה זו הוכרה באופן רשמי בהסכם הפסקת האש משנת 1938 שנחתם בארגנטינה, ובו קיבלה פרגוואי את השליטה בשני שליש מחבל המריבה. לאחר מכן התברר כי אין כל נפט בחבל הצ'אקו. מחיר המלחמה היה שלושים אלף הרוגים מצבא פרגוואי, וכשישים אלף הרוגים מצבא בוליביה.
[עריכה] חוסר יציבות, מלחמת אזרחים
לאחר מלחמת הצ'אקו מאס עמה של פרגוואי בשלטון הרקוב של המפלגה הליברלית. בשנת 1936 עלה לשלטון כוח שלישי, קיצוני, שהחזיק בעמדות שהיו צירוף של פאשיזם וסוציאליזם. את המפלגה הנהיג הקולונל רפאל פרנקו, טייס לשעבר בחיל האוויר של פרגוואי, אשר חזר מגלות פוליטית בארגנטינה. המפלגה החדשה שייסד פרנקו, "פברסיסטס", הכריזה על הלאמת אמצעי הייצור, ואיסור על מפלגות פוליטיות מתחרות. ללא תמיכה עממית של ממש, החזיקה המפלגה בשלטון בכוח במשך כמה חודשים, אך משניסה פרנקו ליישם סעיף בהסכם השלום עם בוליביה, לפיו תורשה לבוליביה העברת סחורות עד לנהר פרגוואי, הביא הדבר להדחתו. הוא הוחלף בידי אזרח בשם פליקס פאיווה, אשר היה אך כיסוי לשלטון הצבא. בשנת 1939 תפס את השלטון הגנרל חוזה מריה אסטיגריביה, שהיה מפקד הצבא בעת מלחמת הצ'אקו. אסטיגריביה פעל לשיקום המשטר הדמוקרטי, אך נהרג בתאונת מטוס בשנת 1940.
בשנת 1940 עלה לשלטון הדיקטטור איחיניו מוריניגו. הוא שלט מכוח צו נשיאותי בין השנים 1940 עד 1946, כאשר ממשלתו היא צירוף בלתי אפשרי של פברסיסטס וקולורדוס. ממשלתו עמדה בפני התנגדות עממית נרחבת, שכללה שביתות כלליות, אך הוא הצליח לשמור על נאמנותו של הצבא הפרגוואי, לו הקצה 45% מתקציב המדינה, וכך לשמור על שלטונו במשך שש שנים. משטרו היה מעין תמונת ראי, ולעתים אף גרורה של משטרו של חואן דומינגו פרון בארגנטינה.
בשנת 1946 פרשו הפברסיסטס מן הממשלה, שכן הרגישו כי מוריניגו מעדיף את הקולורדוס על פניהם. הם יצרו ברית עם המפלגה הליברלית והמפלגה הקומוניסטית של פרגוואי, ועד מהרה הדרדר המצב למלחמת אזרחים בשנת 1947. למרות שחלקים גדולים של הצבא תמכו במורדים, הצליח מוריניגו להשתלט שוב על המדינה עד סוף אותה שנה. בשנת 1948 התפטר מוריניגו לאחר הפיכה של תומכיו, ויצא לגלות בארגנטינה. את מקומו תפסו מנהיגים חלשים ומתחלפים, עד לעליית מפלגת הקולורדו בראשות פדריקו שאבס. שלטון זה החזיק מעמד בין שנת 1949 ו 1954.
[עריכה] אלפרדו סטרוסנר
בשנת 1954 הוביל הגנרל אלפרדו סטרוסנר מרד צבאי כנגד משטרו של הנשיא שאבז. סטרוסנר, שעמד בראש הצבא, חבר אל כוחות אזרחיים, שחששו כי הנשיא בן ה-73 ינהיג משטר של דיקטטורה עממית נוסח חואן פרון בארגנטינה. כחודשיים לאחר המרידה הצבאית, הכריזה מפלגת "קולורדו" על סטרוסנר כמועמדה לנשיאות, וב-15 באוגוסט 1954 נבחר סטרוסנר לנשיאות, והחל את השלטון הדיקטטורי הארוך ביותר בתולדות אמריקה הלטינית.
שיטת הממשל של סטרוסנר נשענה על הקפאת החוקה הדמוקרטית (מכוחה, כביכול, נבחר) לטובת צווי חירום "זמניים" אשר היו מוסרים אחת לארבע שנים על מנת לקיים בחירות נוספות, בהן היה זוכה סטרוסנר ברוב של 90% מהקולות. "בחירות" אלו נערכו שמונה פעמים. כל התנגדות לשלטונו של סטרוסנר, ובמיוחד מרידות עממיות ומרידות סטודנטים בשנים 1958 - 1959 דוכאו ביד רמה. כן יש המאשימים את המשטר ברצח האינדיאנים משבט האשה (Ache), ששכנו באזור עשיר במינרלים ועמדו בדרכו של סטרוסנר לפיתוח האזור באמצעות תאגידים בינלאומיים.
מדיניות החוץ של סטרוסנר הייתה של תמיכה ללא סייג בארצות הברית (ובתמורה קבלת סיוע חוץ נדיב, ועזרה לייצוב משטרו), וכן של שיתוף פעולה עם ברזיל בהקמת המפעל הענק של סכר האיטאיפו, שתחנת הכוח שלו, הגדולה מסוגה בעולם, הינה מקור הכנסה עיקרי לממשלת פרגוואי עד היום.
צד אפל נוסף בו הואשם משטר זה הינו שיתוף הפעולה עם מנהיגים נאצים נמלטים. במשך שנים הייתה שמועה, כי פרגוואי משמשת מקלט לבכירים נאצים. בין אלו ששמם הוזכר, היה רופא המוות ממחנה אושוויץ, ד"ר יוזף מנגלה.
ב-3 בפברואר 1989 כוחות בפיקודו של סגנו של סטרוסנר, הגנרל אנדרס רודריגז, תפסו לפתע את מרכזי הכוח בבירה אסונסיון. בלחימה, שהתפרצה נהרגו 300 אנשים. סטרוסנר הושם במעצר בית, אך הורשה לו לאחר מכן לצאת לגלות. סטרוסנר מבלה את שנותיו האחרונות בברזיל.
[עריכה] פרגוואי לאחר סטרוסנר
שלטונו של הגנרל רודריגז הוביל לקבלת חוקה ביוני 1992. החוקה יצרה מערכת ממשל דמוקרטית, והגנה על זכויות האדם. במאי 1993 מועמד מפלגת הקולורדו חואן קרלוס ווסמוסי נבחר להיות נשיאה האזרחי הראשון של פרגוואי במשך ארבעים שנה, בבחירות שהוגדרו על ידי משקיפי חוץ כחופשיות והוגנות. בשנת 1996 ערך מפקד הצבא לינו אוביידו נסיון הפיכה, אשר דוכא בעזרת ארצות הברית והמדינות הסמוכות לפרגוואי, והדמוקרטיה במדינה התחזקה מאוד.
אוביידו הפך למועמד מפלגת הקולורדו לנשיאות בבחירות בשנת 1998 אך בית המשפט העליון של המדינה קבע, כי עקב מעורבותו בניסיון הפיכה אינו כשיר לתפקיד והוא הושם במעצר בית. מפלגת הקולורדו העמידה לבחירות את ראול קובס, ובמאי 1998 נבחר קובס לנשיא פרגוואי. תקופת נשיאותו הקצרה עמדה בצלו של הסכסוך באשר לגורלו של אוביידו, שנותר בעל השפעה בפוליטיקה הפרגוואית והביא לכך שקובס, הנשיא, הודיע כי חנן אותו ושחרר אותו ממעצרו. בית המשפט העליון קבע כי פעולות אלו של הנשיא אינן חוקיות. סכסוך זה הוביל לרציחתו של סגן הנשיא, ויריבו של אוביידו, לואיס מריה ארנייה, ב-23 בפברואר 1999, למחרת היום הדיח הפרלמנט את קובס מתפקידו. ב-26 במרץ נרצחו שמונה, סטודנטים שהפגינו כנגד הממשלה, והיה ברור, כי מעשה זה נעשה על ידי תומכי אוביידו. קובס התפטר מיזמתו ב-28 במרץ. נשיא הסנאט לואיס אנחל גונזאלס מקצ'י הושבע לנשיא באותו היום. קובס ואוביידו חיים היום בגלות.
גונזאלס מקצ'י הציע משרות בממשלה לכל הנציגים משלוש המפלגות הגדולות על מנת ליצור קואליציה. על אף פרישתה של המפלגה הליברלית בפברואר 2000, ממשלתו של גונזאלס מקצ'ה השיגה יציגות והובילה לרפורמות כלכליות. בשנת 2003 החליף את מקצ'י בתפקיד הנשיא ניקנור דוארטה פרוטוס.
אחד האסונות הגדולים בתולדותיה של פרגוואי אירע ב-1 באוגוסט 2004 כאשר סופרמרקט באסונסיון עלה באש, ו-464 אנשים נהרגו.
