חבל הבלקן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ערך זה עוסק בחבל הבלקן במזרח אירופה. לערך העוסק בהרי הבלקן, ראו הרי הבלקן.

חבל הבלקן הוא השם ההיסטורי והגאוגרפי המתאר את דרום מזרח אירופה. שטחו של החבל 550,000 קמ"ר וחיים בו כ-53 מיליון תושבים.

בין מדינות הבלקן נכללות אלבניה, בוסניה הרצגובינה, בולגריה, קרואטיה, יוון היבשתית, מקדוניה, רומניה, סרביה, מונטנגרו, סלובניה וחלקה האירופי של תורכיה. עם זאת, מכיוון שגבולות החבל אינם מוגדרים מפורשות, לעתים לא כוללים בהם את רומניה וסלובניה.

החבל נקרא על שמם של הרי הבלקן המשתרעים על פני בולגריה וסרביה.

[עריכה] גבולות והגדרות

חבל הבלקן כולל בתוכו את המדינות מדרום לנהרות הדנובה, הקופה והסבה, אשר חוצים את קרואטיה וסרביה ויוצרים גבול טבעי בין רומניה ובולגריה. מצפון לקו זה נמצאים הרי הקרפטים.

רומניה נכללת בחבל על אף שהיא צפונית מכיוון שהיא נחשבת ליורשת האימפריה העותומנית, ששלטה בחבל בעבר, ואילו הכללתה של סלובניה כמדינה בלקנית נגרמה כתוצאה משיוכה ליוגוסלביה.

לעתים נקרא החבל "חצי האי הבלקני" מכיוון שהוא מוקף בים האדריאטי, הים האגאי, הים האיוני, ים השיש והים השחור מדרום.

אפיונו המובהק של הבלקן נובע לא רק מהטופוגרפיה ההררית הייחודית לו, אלא גם מההיסטוריה עקובת הדם של החבל. הבלקן נמצא באופן מסורתי בגבולותיהן של אימפריות, ועברו רצוף מלחמות, מרידות, פלישות והתנגשויות בין אימפריות יריבות - החל מימיה של האימפריה הרומית ועד למלחמת האזרחים של יוגוסלביה - עד כדי כך שהשם בלקן מהווה מילה נרדפת לאלימות אתנית ודתית (ראה בלקניזציה). בעקבות כך, מעדיפים אנשים רבים כיום להשתמש במונח דרום מזרח אירופה על מנת לתאר את חבל הבלקן.

מדינות שאינן נכללות בחבל, אך קרובות לו מבחינה תרבותית ו/או מהוות חלק ניכר בהיסטוריה שלו:

[עריכה] טבע ומשאבים

מרבית החבל הוא הררי. הרכס העיקרי הוא האלפים הדינריים בקרואטיה ובבוסניה, שלהם שלוחות גם בבוסניה, אלבניה ויוון. בבולגריה ניתן למצוא את הרי הבלקן וההרים הרודופיים בגבול יוון. ההר הגבוה ביותר הוא מוסאלה (2925 מ') בבולגריה.

האקלים נע בין אקלים ים תיכוני בחופים לממוזג באזורים היבשתיים. בצפון החורפים הם קרים ומושלגים, והקיץ חם ויבש. בדרום החורפים מתונים יותר.

במהלך השנים נכרתו יערות רבים בחבל ופינו את מקומם לצמחיה נמוכה. היערות בבלקן טיפוסיים למרכז אירופה וכוללים ובהרים - בעיקר אלונים באזורים הנמוכים והברים - אורנים וברושים. האדמות ברובן אינן נוחות לעיבוד, ופרט למישורים בהן הקרקע פוריה, האקלים החם בקיץ וההרים מונעים אפשרות של עיבוד האדמה. עם זאת, מינים מסוימים כמו זיתים וענבים נפוצים בחבל.

מקורות אנרגיה אינם נפוצים. בבולגריה, סרביה ובוסניה קיימים מאגרים קטנים של פחם. ליגניט, פחם באיכות נמוכה יותר, נמצא בכמויות גדולות יותר. ניתן למצוא כמויות קטנות של נפט בסרביה, אלבניה וקרואטיה. גז טבעי נדיר גם הוא. מרבית האנרגיה מסופקת על ידי תחנות כח הידרואלקטריות (המופעלות על ידי מים).

עפרות מתכת נפוצות מאוד בחבל - בעיקר נחושת, בדיל, כרום, אבץ, מגנזיום ובוקסיט.

[עריכה] חשיבות גאופוליטית

בעידן הקלאסי, היה החבל האזור המפותח ביותר באירופה ומרכז העולם ההלניסטי. בימי הביניים היה הבלקן מוקד לקרבות בין האימפריה הביזנטית והאימפריה הבולגרית, שנאבקו על השליטה בחבל בעקבות חשיבותו האסטרטגית.

בסוף המאה ה-16 הפכה האימפריה העותומנית לכח העיקרי בבלקן. במהלך 500 השנים הבאות, ובעקבות מלחמותיה של האימפריה באזור החבל והפיגור הכלכלי שאפיין אותה ביחס לשאר אירופה, הדרדר מעמדו הכלכלי של חבל הבלקן והוא הפך לחלק הנחשל ביותר באירופה.

אומות הבלקן זכו לעצמאותן המחודשת במאה ה-19, ובשנים 1912 ו־1913 צמצמו את שטחה של תורכיה לזה הנוכחי בעקבות מלחמות הבלקן. מלחמת העולם הראשונה ניצתה בעקבות הרצחו של הארכידוכס האוסטרו הונגרי פרנץ פרדיננד בסרייבו, בירת בוסניה.

במלחמת העולם השנייה התנהלה המערכה בבלקנים באחדות מארצות הבלקן.

אחרי מלחמת העולם השנייה היוותה ברית המועצות כוח בולט בבלקן. בתקופת המלחמה הקרה היו כמעט כל מדינות הבלקן תחת משטר קומוניסטי שנתמך בידי הסובייטים. עם זאת, פרשו חלק ממדינות הבלקן הקומוניסטיות מהגוש המזרחי (כדוגמת יוגוסלביה ב־1948 ואלבניה ב־1961). יוגוסלביה, תחת שלטונו של טיטו, ניסתה בתחילה לחבור לבולגריה ומאוחר יותר התקרבה למערב והצטרפה למדינות עולם שלישי רבות בארגון המדינות הבלתי מזדהות. אלבניה, לעומתה, פיתחה קשרים עם סין הקומוניסטית, ולאחר מכן נקטה עמדת בדלנות.

המדינות הלא קומוניסטיות היחידות היו יוון ותורכיה, שהיו (ועדיין) חברות בנאט"ו.

בשנות ה־90 חווה החבל קרבות קשים במדינות יוגוסלביה, שהסתיימו בהתערבות נאט"ו בבוסניה הרצגובינה, קוסובו ומקדוניה. שאלת מעמדם של האלבנים בקוסובו עדיין שנויה במחלוקת.

יוון הינה חברה באיחוד האירופי מאז 1981. סלובניה וקפריסין חברות מאז 2004. בולגריה ורומניה צפויות להצטרף לאיחוד ב־2007. דיון בנוגע לבקשתה של קרואטיה צפוי להערך ב־2005. תורכיה הגישה בקשה להצטרף כבר ב־1963, אך נכון להיום לא נערך משא ומתן בנוגע לקבלתה. בולגריה, רומניה וסלובניה הצטרפו לנאט"ו ב־2004.

[עריכה] הרכב האוכלוסייה ע"פ לאום ודת

הלאומים העיקריים בחבל הם יוונים (10.8 מיליון), טורקים (9.2 מיליון בחלקה האירופאי של תורכיה), סרבים (8.5 מיליון), בולגרים (7 מיליון), אלבנים (6 מיליון, מתוכם 3.3 מיליון באלבניה), קרואטים (4.5 מיליון), בוסנים (2.4 מיליון), מקדונים סלאביים (1.4 מיליון) ומונטנגרים (265 אלף). מיעוטים אתניים בולטים נוספים כוללים את גוראנים, צוענים ופומאקים.

הדתות השולטות בחבל הן הנצרות (קתולית ויוונית אורתודוכסית) והאסלאם.

נצרות יוונית אורתודוכסית היא הדת השלטת במדינות הבאות:

נצרות קתולית היא הדת השלטת במדינות הבאות:

אסלאם היא הדת השלטת במדינות הבאות:

במקדוניה האוכלוסייה האלבנית היא ברובה מוסלמית, האוכלוסייה הסלאבית היא ברובה יוונית אורתודוכסית.

רבים מהלאומים בבלקן אינם חיים בהכרח במדינה בה הם מהווים רוב: בסרביה ישנו מיעוט קרואטי גדול, ובקרואטיה - מיעוט סרבי גדול. בוסניה הרצגובינה מאוכלסת על ידי שלושה לאומים: בוסנים, סרבים וקרואטים. חבל קוסובו מאוכלס ברובו על ידי אלבנים מוסלמים, וגם ברפובליקת מקדוניה קיים מיעוט אלבני גדול. בצפון יוון קיים מיעוט מקדוני סלבי, ובמזרח יוון קיים מיעוט מוסלמי בולט (בעקבות הגירה אלבנית בלתי חוקית בשנות ה90). בחלק גדול מהמדינות שנשלטו בעבר על ידי האימפריה העות'מאנית נותר מיעוט תורכי, כך הדבר בבולגריה, במדינות יגוסלביה לשעבר ועוד.