יצחק ארטר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יצחק ארטר (כתיב יידיש: ערטער, 1791 - 20 באפריל 1851), סופר וסאטיריקן עברי, מאנשי תנועת ההשכלה בגליציה, מחבר "הצופה לבית ישראל".
תוכן עניינים |
[עריכה] קורות חייו
ארטר נולד ב-1791 בכפר קוניושק במחוז פשמישל בגליציה. התחנך כמקובל בלימוד חמישה חומשי תורה ותלמוד עם המפרשים. בגיל 13 השיאו לו אישה, אך היא מתה כעבוד זמן קצר, ואז השיאו לו אישה שנייה, והוא עבר להתגורר בבית אביה בעיירה וילקוטש הסמוכה. בעיירה זו הכיר משכיל בשם יוסף טארלר, שעודד אותו ללמוד את הספרים שלא למדו שומרי המסורת: תנ"ך, כתבי הרמב"ם והביאור של משה מנדלסון למקרא. בהשפעתו התמשכל ארטר, ולבסוף עזב ב-1816 את בית חותנו ועבר ללבוב.
בלבוב התפרנס ארטר כמורה פרטי בבית עשירי העיר. הוא הכיר שם את המשכילים המקומיים ובהם שי"ר ויהודה ליב מיזס. מיזס במיוחד השפיע עליו רבות וכנראה גם תמך בו מבחינה כספית. לאחר כמה שנים התגברו הרדיפות והחרמות מצד שומרי המסורת המקומיים, ובראשם הרב יעקב אורנשטיין, כנגד המשכילים, וארטר עבר לברודי. גם שם התפרנס מהוראה, בתחילה כמורה פרטי ואחר כך כמורה וכמפקח בבית הספר הריאלי שנפתח במקום. בברודי הכיר את יעקב שמואל ביק ויצחק בר לוינזון, ושם גם פרסם ב"ביכורי העתים" את הסאטירה הראשונה שלו, "מאזני משקל" (1823), שעשתה רושם גדול.
ב-1825 החליט לעזוב את ההוראה בגלל קשיים כספיים ואחרים, ונסע ללמוד רפואה בבודפשט. הלימודים נמשכו חמש שנים והוא התפרנס בהן בדוחק ופרנס את אשתו וילדיו בברודי משיעורים פרטיים בעברית שנתן בבתי עשירים בבודפשט. בסיום הלימודים לא קיבל תואר דוקטור אלא רק תואר "מגיסטר לכירורגיה", משום שהיה חסר השכלה תיכונית. ב-1829 התיישב בעיירה ראווה. ב-1831 פרצה מגפת כולרה בגליציה, ובהוראת ממשלת גליציה נסע בין העיירות לטפל בחולים וחיבר חוברות רפואה עממית. בין השאר טיפל בידידו יהודה ליב מיזס עד פטירתו מן המחלה.
עם תום המגפה השתקע בברודי, שם התפרנס מטיפול בחולים עניים (בעשירים לא יכול היה לטפל מכיוון שלא היה לו תואר דוקטור). בשנותיו בברודי פרסם את רוב הסאטירות שלו: "חסידות וחכמה" (כרם חמד ב, 1836), "סני וסנסני וסמנגלוף" (כרם חמד ג, 1838), "תשליך" (פראג ת"ר, 1840) ו"גלגול הנפש" (לייפציג תר"ה, 1845). הוא התפרסם כמחבר מוכשר ומוערך וכל פרסום שלו זכה לביקורות אוהדות בחוגי המשכילים; שד"ל כינה אותו "נעים סאטירות ישראל". בשנים אלה הושפע גם ממאורעות הזמן: בעקבות עלילת דמשק החל לכתוב חיבור בשם "מגילת דמשק", אך לא השלימו. ב-1848 - 1849 פעל עם אחרים בתחום האמנציפציה ליהודים בגליציה על רקע מהפכות "אביב העמים". ב-1850 נסע עם בתו החולה לעיירת המרפא קרלסבד, ובשובו החל לכתוב מאמר פובליציסטי-פרוגרמטי בשם "הצופה בשובו מקארלסבאד או תולדות החלוץ", שעסק בתחיית הלשון העברית הכתובה, בחכמת ישראל ובהתחדשות היהדות. ארטר לא הספיק להשלים את המאמר, והוא הושלם בידי יהושע השל שור, שגם הדפיס אותו בראש הגיליון הראשון של כתב העת "החלוץ".
ארטר נפטר בחול המועד פסח ה'תרי"א, 20 באפריל 1851. לאחר מותו כונסו חיבוריו הסאטיריים, עם הוספות שונות, בידי מאיר הלוי לטריס והודפסו בשם "הצופה לבית ישראל" (וינה 1858). בהוצאה השנייה נוסף גם חיבור למדני-הלכתי יוצא דופן של ארטר בשם "קיצור דיני הקרבנות והטומאות", שמעיד על השכלתו התורנית של ארטר. "הצופה לבית ישראל" יצא במהדורות רבות נוספות, לאחרונה על ידי מוסד ביאליק, בעריכת יהודה פרידלנדר (ירושלים תשנ"ו 1996).
[עריכה] יצירותיו
הסאטירות של ארטר עוסקות בחיים היהודיים בגליציה, ונכתבות מנקודת המבט המשכילית, המתנגדת לחיים היהודיים הישנים, ובפרט לשליטתם של הרבנים והצדיקים ההחסידיים. ארטר מבקר את כל הקבוצות החברתיות וחושף את הבטלנות והצביעות בחברה היהודית. בסאטירות שלו הוא משלב גם חוויות אוטוביוגרפיות שעבר בעצמו. ניכרת בכתביו השפעה של הסאטירות היווניות של לוקיאנוס, אותן קרא בתרגומו הגרמני של וילנד.
כשאר המשכילים בזמנו השתמש ארטר בעיקר בלשון המקרא, ובמידה נדירה לא נמנע להוסיף מלים מלשון חז"ל ולשון ימי הביניים. לדברי יוסף קלוזנר, "רוח הלשון [של ארטר] היא עברית טהורה, אבל דרך הביטוי היא אירופית גמורה". לפי קלוזנר, ארטר הוא הראשון שהצליח לעשות שימוש בשפה העברית לכתיבה שוטפת, שהצורה איננה מעיקה בה על התוכן. בלשון חיה ורעננה כזו לא הצליח לכתוב איש מן המשכילים לפניו; אחרי ארטר בא אברהם מאפו, ושניהם השפיעו על פרץ סמולנסקין, יל"ג וסופרי העברית בדורות הבאים.
חיבוריו העיקריים של ארטר הם:
- גלגול הנפש. תיאור סאטירי של גלגולי נשמה לחילופין בין דמויות בחברה היהודית ובין חיות: חסיד שהתגלגל בצפרדע, שהתגלגלה לחזן השותה לשכרה, ואחר כך דג, גובה מכס בשר (וכאן ביקורת על חוסר הצדק החברתי ביהדות גליציה), ינשוף, רב מקובל (עם סאטירה נוקבת על הקבלה), חפרפרת, קברן מושחת, כלב, רב קנאי, שועל, צדיק חסידי, חמור, רופא, תרנגול הודו, ולבסוף עשיר מיוחס וטיפש, המספר את כל הגלגולים האלה לסופר. בסאטירה זו עדות מרשימה על חיי היהודים בזמנו ובמקומו של ארטר.
- תשליך. "הצופה", הוא המספר, הולך לטקס תשליך בראש השנה ורואה בעיניו את החטאים המושלכים אל המים, והוא מפרט את חטאיהם של הרבנים, של החסידים ושל המשכילים.
- שלוש סאטירות קצרות: מאזני משקל, על עיוות הערכים בחברה היהודית; תלונות סני וסנסני וסמנגלוף (שמות מלאכים מן הקבלה), על הקבלה ואמונת המלאכים והשדים שבה; חסידות וחכמה, מאבק בין החסידות והרציונליזם (בדמותן של שתי נשים) על נשמתו של "הצופה".
- תולדות החלוץ, מאמר פובליציסטי לקראת ייסוד כתב העת "החלוץ". עוסק בצורך בלימוד חכמת ישראל, בהתחדשות הדת והחיים, בהרחבת ההשכלה הדתית והחילונית ובתחיית העברית.
חוקר הספרות וההיסטוריון יוסף קלוזנר כותב:
- "[ארטר] היה האירופי ביותר בהשקפותיו בין סופרי הדור העבריים. אם נשווה אליו את פרל, שמשון בלוך, לטריס ועוד, נראה מיד שהוא גדול מהם לא רק בכשרונו אלא גם בהקף הנושאים של יצירתו. ארטר הקיף במאמריו המועטים כל כך את רוב הבעיות של חיי ישראל בזמנו. [...] כל ליגלוג שלו, כל חידוד חריף וכל מלה שנונה קלעו למטרה חברתית-לאומית מסוימת. [...] יצחק ארטר הוא מאלה הסופרים, שקנו את עולמם בספר אחד - ובספר מעט-כמות. ואולם הספר מעט-הכמות הוא רב-האיכות. בו חשף סאטיריקן בעל לב רגש וכואב את כל נגעי עמו לכל שכבותיו. מוכיח גדול ואמיץ היה בספרו זה לעמו. וחוץ מזה, הראה בו מחברו, שלשון המקרא עדיין לא מתה: שיש בלשון העברית העתיקה, המזרחית והבלתי מדוברת רוח חיים ממש - כוח וכשרון להסתגל לצרכיהם של החיים החדשים".
[עריכה] לקריאה נוספת
- יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך ב, ירושלים תשי"ב, עמ' 321 - 349
- יצחק ארטר, הצופה לבית ישראל, ההדיר והוסיף מבוא והערות יהודה פרידלנדר, ספריית דורות, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ו
- שמואל ורסס, "לוקיאנוס בספרות ההשכלה העברית", בתוך: הנ"ל, מגמות וצורות בספרות ההשכלה, ירושלים תש"ן
[עריכה] קישורים חיצוניים
- יצחק ארטר במהדורת 1901 - 1906 של Jewish Encyclopedia (אנגלית)
