מיכאיל גלינקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מיכאיל איבנוביץ' גלינקה (Михаил Иванович Глинка) (1 ביוני 1804 - 15 בפברואר 1857), היה המלחין הרוסי הראשון שזכה בהכרה נרחבת בארצו הוא ולעתים קרובות רואים בו את אבי המוזיקה הקלאסית הרוסית. ליצירותיו של גלינקה הייתה השפעה חשובה על מלחיני העתיד הרוסיים, בעיקר חברי החמישה, שהלכו בעקבות גלינקה ויצרו מוזיקה קלאסית בעלת אופי רוסי מובהק.
[עריכה] ילדות ונעורים
מיכאיל גלינקה נולד בכפר נובופאסקויה, במחוז סמולנסק. אביו היה קצין צבא בדימוס, אדם עשיר. מחמת פינוקיה המופרזים של סבתו, פיתח מיכאיל משחר ילדותו תחלואים שונים וגם בבגרותו הרבה לפנות אל רופאים שונים ונפל לא פעם בידי נוכלים למיניהם. המוזיקה היחידה ששמע בתקופת ילדותו ונעוריו המגבילה היו פעמוני כנסיית הכפר ושירי העם שזימרו מקהלות איכרים שעברו בכפר. פעמוני הכנסייה צלצלו באקורד דיסוננטי, שהרגיל את אוזניו להרמוניות צורמות. שירי עם שמע גם מפי אומנתו, אך מקהלות האיכרים, שאילתרו בשירתן אקורדים דיסוננטיים מתחת למלודיה השפיעו על יכולתו להשתחרר בשנים הבאות מן המהלכים החלקים של ההרמוניה המערבית. אחרי מות סבתו, עבר גלינקה אל אחוזת דודו, שם שמע את התזמורת של הדוד, שהרפרטואר שלה כלל יצירות מאת היידן, מוצרט ובטהובן. בגיל 10 שמע חמישיית קלרנית מאת המלחין הפיני ברנהרד קרוסל. השפעתה עליו הייתה רבה. "מוזיקה היא נשמתי" כתב לאחר שנים רבות, בהזכרו בחוויה זו. בשנים אלה התחיל ללמוד נגינה בפסנתר ובכינור.
בגיל 13 נשלח גלינקה לעיר הבירה, סנקט פטרבורג, לבית הספר לבני האצולה. לצד לימודי לטינית, אנגלית, פרסית ומדעים, ניתנה לו גם אפשרות להרחיב את ידיעותיו המוזיקליות. הוא קיבל שלושה שיעורי פסנתר מג'ון פילד, מלחין אירי של נוקטורנים ששהה תקופת מה בסנקט פטרבורג, ואחר המשיך ללמוד אצל קרל מאייר והחל להלחין.
אחרי סיום לימודיו נענה לבקשת אביו והתמנה לשירות המדינה, כעוזר לשר הדרכים הציבוריות. העבודה הייתה קלה והותירה לו די פנאי להתמסר לחיי חברה ולמוזיקה, שבה עסק להנאתו, כחובב. עד אז הספיק לחבר לא מעט מוזיקה, בעיקר רומנסות מלנכוליות להנאת חובבי מוזיקה עשירים. שיריו מהווים את החלק המעניין ביותר בתפוקת השנים הללו.
בשנת 1830 יצא גלינקה, בהמלצת רופאו, למסע באיטליה עם הטנור איבנוב. הם התנהלו לאיטם, ללא אירועים מיוחדים, דרך גרמניה ושווייץ ולבסוף התיישבו במילנו. גלינקה למד שם בקונסרבטוריון, אצל פרנצ'סקו באזילי, אך התקשה בקונטרפונקט, שלא היה לטעמו. שלוש השנים שעשה באיטליה עברו עליו בנעימים, בהאזנה לזמרי התקופה, בחיזור אחר נשים ובמפגשים עם אישים מפורסמים כמו פליקס מנדלסון והקטור ברליוז, אך בסופו של דבר נקעה נפשו מאיטליה. הוא נוכח לדעת, ששליחותו בחיים היא לשוב לרוסיה, לכתוב בסגנון רוסי ולעשות למען המוזיקה הרוסית מה שדוניצטי ובליני עשו למען המוזיקה האיטלקית. בדרכו חזרה דרך האלפים עצר לתקופת מה בוינה, שם שמע את המוזיקה של פראנץ ליסט. עוד חמישה חודשים נשאר בברלין, שם למד קומפוזיציה אצל זיגפריד דהן. תוצרים חשובים של תקופה זו הם קפריצ'יו לשני פסנתרים על נושאים רוסיים וסימפוניה בלתי גמורה על שני נושאים רוסיים. בשנת 1836 הגיעה אליו הידיעה על מות אביו והוא שב לכפר מולדתו.
[עריכה] שנות הביניים
"החיים למען הצאר" הייתה הראשונה בשתי האופרות הגדולות של גלינקה. שמה המקורי של האופרה, שזמן התרחשותה הוא שנת 1612, היה "איבן סוסאנין" על שם הגיבור, איכר רוסי וגיבור לאומי, המקריב את חייו למען הצאר בהתעיית קבוצה של פולשים פולנים הרודפים אותו. הצאר עצמו עקב בעניין אחר התקדמות היצירה והציע את השינוי בשם. האופרה נחלה הצלחה גדולה בביצוע הבכורה שלה ב-9 בדצמבר 1836, בניצוח קאטרינו קאווס, שכתב אופרה על אותו נושא באיטליה. אף כי המוזיקה יותר איטלקית מרוסית באופיה, גלינקה מפגין שליטה מצוינת ברצ'יטאטיב, המלכד את חלקי היצירה והתזמור עשוי ביד אמן וצופה את הכתיבה התזמורתית של מלחינים רוסיים מאוחרים יותר. הצאר גמל לגלינקה על יצירתו בטבעת יקרה. (בתקופה הסובייטית הופקה האופרה בשמה המקורי, "איבן סוסאנין").
בשנת 1837 התמנה גלינקה למדריך מקהלת הקאפלה הקיסרית. בשנת 1838 יצא, לפי הצעת הצאר, לאוקראינה לגייס קולות חדשים למקהלה; הצאר גמל לו על 19 הנערים החדשים שמצא בהעלאת משכורתו.
זמן קצר אחר כך התחיל בכתיבת האופרה השנייה שלו, "רוסלאן ולודמילה". העלילה, המבוססת על סיפור של אלכסנדר פושקין , נרקחה תוך רבע שעה על ידי קונסטנטין באחטורין, משורר, שהיה אז בגילופין. כתוצאה מכך, האופרה היא ערבוביה דרמטית, אבל המוזיקה עולה בטיבה על זו של "החיים למען הצאר". גלינקה משתמש בסולם עולה של טונים שלמים בפתיחה המפורסמת. מוטיב זה נקשר עם הגמד הנבל צ'רנומור, החוטף את לודמילה, בתו של נסיך קייב. יש באופרה הרבה קולורטורה בסגנון איטלקי, והמערכה השלישית מכילה כמה קטעי באלט שגרתיים, אבל ההישג הגדול שלו באופרה זו הוא בשימוש בנעימות עם, שהמסר המוזיקלי חדור בהן. חלק גדול מן החומר העממי השאול אוריינטלי בטבעו. כאשר הוצגה לראשונה ב-9 בדצמבר 1842 התקבלה בקרירות, אף כי בשנים הבאות צברה פופולריות.
[עריכה] השנים האחרונות
שנה קשה עברה על גלינקה אחרי קבלת הפנים הקרירה ל"רוסלאן ולודמילה". נסיעה לפאריז וספרד רוממה את רוחו. בפאריז ניצח ברליוז על מובאות מן האופרות של גלינקה וכתב עליו מאמר אוהד. גלינקה, מצדו, הוקיר את המוזיקה של ברליוז והחליט לחבר כמה "פנטזיות ציוריות" (fantasies pittoresqu) לתזמורת. עוד ביקור בפאריז חל ב-1852 ואז נשאר שם לשנתיים, חי חיים שקטים והרבה לבקר בגנים הבוטניים והזואולוגיים.
מפאריז עבר לברלין ולאחר חמישה חודשים מת שם באופן פתאומי, ב-15 בפברואר 1857, לאחר הצטננות. הוא נקבר בברלין אבל כעבור חודשים אחדים הועברה גופתו לסנקט פטרבורג ונקברה בשנית בבית הקברות של מנזר אלכסנדר נייבסקי.
אחרי מות גלינקה, היו מעלותיהן היחסיות של שתי האופרות שלו לנושא לדיון לוהט בעיתונות המוזיקלית, בעיקר בין ולדימיר סטאסוב וידידו לשעבר, אלכסנדר סרוב.
מחוץ לרוסיה זכו אחדות מן היצירות התזמורתיות של גלינקה לפופולריות סבירה בקונצרטים ובתקליטים. לצד הפתיחות המוכרות לאופרות (בייחוד הפתיחה המבריקה והנמרצת ל"רוסלאן", יצירותיו התזמורתיות החשובות הן הפואמה הסימפונית "קאימארינסקיה" (1848), המבוססת על נעימות עם רוסיות, ושתי יצירות ספרדיות, "לילה במדריד (1848, 1851) ו"חוטה אראגונסה" (1845).
גלינקה חיבר גם הרבה שירים אמנותיים, הרבה יצירות לפסנתר ומוזיקה קאמרית.
יצירה פחותת ערך במידה רבה, שקיבלה תשומת לב מסוימת בעשור האחרון, הייתה "השיר הפטריוטי", שנכתבה כמשוער לתחרות להמנון לאומי בשנת 1833; המוזיקה אומצה כהמנון הלאומי שח הפדרציה הרוסית בשנים 1990 - 2000.
בהערכת הישגו של גלינקה חשוב לראות אותו בהקשר של המוזיקה הרוסית בתקופתו. מאז זמנו, חלה נטייה ברורה לכיוון המוזיקה של מלחיני המערב. אפילו שירי העם הרוסייים בערים הגדולות קיבלו אופי מערבי, עם מקצבים סדירים ופסוקי מוזיקה מובנים והרמוניה פשוטה, שונים לגמרי מן הצורות הטהורות יותר של מוזיקה עממית, שגלינקה הכיר בילדותו. ההישג של גלינקה טמון בכך, שאיפשר לאופיו הרוסי להשתלט על סגנון ההלחנה שלו, שמקורו מערבי וליצור מודלים למלחיני העתיד הרוסיים.
