משבר הטילים בקובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

משבר הטילים בקובה היה עימות בין ארצות הברית לברית המועצות בסוגיית הצבתם של טילים גרעיניים רוסיים בקובה. המשבר החל ב-15 באוקטובר 1962, ונמשך 13 ימים. מקובל לסבור שמעולם לא הייתה "המלחמה הקרה" קרובה להפוך למלחמה של ממש כמו במהלכו.

[עריכה] הרקע למשבר

בינואר 1959 הצליח מורד צעיר, פידל קסטרו, להדיח את הרודן בטיסטה, ששלט זה זמן רב בקובה. בטיסטה היה פרו-אמריקני מושחת, אשר דרדר את קובה למצב שבו שרר בה פער כלכלי עצום בין עוני נורא לעושר מדהים. נשיא ארצות הברית, דווייט אייזנהאואר, הכיר מיד בשלטון קסטרו, אך זה הקים משטר קומוניסטי והחל במגעים עם ברית המועצות. ארצות הברית הגיבה בהטלת חרם על סוכר מקובה. היחסים הלכו והדרדרו, עד כדי כך ששליט ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב הכריז כי אם ארצות הברית תאיים על קובה, הוא יגן בכל מחיר על האי, אפילו בנשק גרעיני. אייזנהאואר מיהר לנתק כל קשר דיפלומטי עם קובה.

הנשיא החדש של ארצות הברית, ג'ון פ' קנדי, החליט להגיב באופן חריף יותר. ב-17 באפריל 1961, ניסו כוחות של גולים קובניים, בסיוע ה-CIA, לנחות בקובה (הפלישה למפרץ החזירים) ולארגן מרד נגד קסטרו. הפולשים התגלו על-ידי הקובנים ונהדפו בקלות. המרד נכשל כשלון חרוץ.

קובה, השוכנת במרחק של כ-150 מיל מחופי פלורידה, הפכה לבסיס טילים של הרוסים. הרוסים רצו לאיים בכך על ארצות הברית מקרוב, לחדור דרך קובה למדינות דרום אמריקה ולהפוך את המדינה לקלף מיקוח לגבי שאלת ברלין.

[עריכה] מהלך המשבר

ב-14 באוקטובר 1962, גילו מטוסי צילום אמריקניים שאתרי שיגור טילים נבנים בקובה. ב-19 באוקטובר גילו טיסות הצילום שארבעה אתרים הפכו למבצעיים. בשידור טלוויזיה ב-22 באוקטובר הודיע הנשיא קנדי על הימצאותם של טילים גרעיניים סובייטיים בקובה, וקבע שכל התקפה מצד קובה תיחשב להתקפה מצד ברית המועצות, על כל המשתמע מכך.

אזורי הטילים בקובה

הממשל האמריקני החליט לסלק את הטילים מקובה. קנדי צידד במצור על קובה ולא בהפצצתה, שכן לא רצה להיכנס לעימות גרעיני עם ברית המועצות. ארצות הברית הטילה סגר ימי על קובה, שלקחו בו חלק אלפי כלי שיט ומטוסים. הרוסים הודיעו כי ספינותיהם יתעלמו מן המצור, אך גם הן למעשה נעצרו ואולצו לסגת.

ב-23 באוקטובר וב-24 באוקטובר שלח חרושצ'וב מכתבים לנשיא קנדי, בהם הצביע על אופיים ההרתעתי של הטילים, וטען שפניה של ברית המועצות לשלום. ב-26 באוקטובר הציעה ברית המועצות להוציא את טיליה מקובה, בתמורה להתחייבות של ארצות הברית שלא לפלוש לקובה ולא לתמוך בפלישה כזו. ב-27 באוקטובר העלתה ברית המועצות דרישה נוספת: פינוי בסיסי הטילים האמריקניים מתורכיה. המשבר החריף באותו יום כאשר מטוס צילום אמריקני מדגם יו-2 הופל מעל קובה. באותה עת התקרבו ספינות סוחר רוסיות לאזור המצור הימי.

הנשיא קנדי, שלא רצה בעימות, הודיע בפומבי שהוא מקבל את התנאי הסובייטי הראשון לסילוק הטילים, ובחשאי אישר גם את קבלת התנאי השני. חרושצ'וב נאות לסיים את העימות. הספינות הסובייטיות פנו לאחור, וב-28 באוקטובר הודיע חרושצ'וב שהורה להוציא את הטילים מקובה. בעקבות סילוק הטילים הסובייטיים מקובה הורה הנשיא קנדי, ב-20 בנובמבר 1962, על הסרת המצור הימי מעל קובה.

[עריכה] תוצאות המשבר

משבר הטילים בקובה היה הישג טקטי אך כישלון אסטרטגי של ברית המועצות. הוא הוכיח כי ארצות הברית היא עדיין מנהיגת העולם המערבי ואינה מוותרת לרוסים. בכך מימשה את מדיניות הבלימה ונתנה תוקף לדברי קנדי שהזהיר את הרוסים מלפגוע בארצות הברית או בכל מדינה אחרת בעולם המערבי.

המשבר חיזק את מעמדו של קנדי כנשיא ארצות הברית. הוא הוכיח שלמרות גילו הצעיר, הוא מסוגל להתמודד, ובהצלחה, עם המצבים המסובכים ביותר. לעומת זאת היה מכה קשה לחרושצ'וב, ששילם בכיסאו זמן לא רב לאחר מכן על כשלונו במשבר קובה: ב-1964 הודח משלטונו בברית המועצות.

ככל שהדבר יישמע פרדוקסלי, משבר הטילים היווה במידה רבה את ראשית ההפשרה ביחסי ארצות הברית וברית המועצות, שכן מנהיגיהן הבינו עד כמה קרובה יכולה להיות התלקחות גרעינית קטסטרופלית. בעקבות המשבר החלו להיווצר קשרים כלכליים בין ברית המועצות לארצות הברית, שהתבטאו במכירת חיטה אמריקנית לברית המועצות, ובהתקנת טלפון אדום בין הקרמלין לבית הלבן.