אירועי ואדי סאליב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אירועי ואדי סאליב הם מהומות, ספק ספונטניות ספק יזומות, שדוכאו ביד קשה, וסדרת הפגנות רחוב בשנת 1959 בשכונת ואדי סאליב בחיפה. אירועים אלו היוו מרי חברתי כנגד קיפוח ואפליה עדתית של המזרחים, וכנגד הממסד של מפא"י ששלט במדינה.

שכונת ואדי סאליב הייתה במקור שכונה ערבית בשם "ואדי אצ-צאליב", שרוב תושביה הערביים נטשו אותה במלחמת העצמאות. בשנים שלאחר המלחמה אוכלסו הבתים הנטושים בעיקר על ידי עולים, מרביתם יוצאי צפון-אפריקה.

ב־9 ביולי 1959 הוזמנה המשטרה על ידי הבעלים של בית הקפה "רוזוליו" בוואדי לרסן שיכור משתולל - תושב השכונה, הסבל עקיבא יעקב אלקריף. במהלך התקרית נורה אלקריף ברגליו. במהומת הירי נאספו תושבים ופרץ עימות אלים ביניהם לבין השוטרים. מפקד תחנת המשטרה המקומית שהגיע למקום הרגיע את הרוחות והאירוע הסתיים.

אך הארוע בוואדי מוּנָף על ידי המנהיגות המזרחית בעיר חיפה. עוד באותו לילה נפוצו שמועות שווא על מות הפצוע, ובתגובה לכך הפגינו בבוקר ה־10 ביולי מאות מתושבי השכונה מול תחנת המשטרה המקומית. ההפגנה התפזרה בשקט, אך, מאוחר יותר, כבר באותו יום, נערכו הפגנות נוספות שהתפתחו למהומות אלימות. המפגינים יצאו אל שכונות הכרמל בחיפה, שם התגוררה האוכלוסייה הוותיקה והמבוססת, יידו אבנים, חסמו כבישים, הציתו מכוניות, שברו חלונות ראווה, ובזזו חנויות. בוואדי ובהדר הפכו מועדוני מפא"י וההסתדרות הכללית למטרה לזעם התושבים. המשטרה נסתה לפזר את המפגינים בכוח ו־13 שוטרים ו־2 מפגינים נפצעו. 34 מפגינים נעצרו.

ב־11 ביולי פרצו מהומות דומות ברחבי ישראל, ביישובים בהם רוכזו מזרחים כמו טבריה, באר שבע ומגדל העמק. דוד בן הרוש, ממקימי התנועה, נתפס כדמות ראשית באירועי השטח ועל כן נעצר, ישב בכלא ואף התמודד מהכלא בבחירות בראשות מפלגת "ליכוד יוצאי צפון-אפריקה". לאחר האירועים הודיע ראש עירית חיפה אבא חושי שההתפרעויות בוואדי לא היו ספונטניות ושתנועה מקומית חיפאית בשם "ליכוד יוצאי צפון-אפריקה" עמדה מאחורי ההתארגנות של חלק מההפגנות.

אירועי ואדי סאליב היכו גלים גם ברחבי העולם. יהודי מרוקו הביעו דאגה ממצב העולים לארץ, וכן התבטא ברוח זו מלך מרוקו.

הממשלה התכנסה בעקבות האירועים לישיבת חירום, בסיומה פורסמה הצהרה: "הממשלה הטילה על המשטרה למנוע התפרעויות בכל האמצעים העומדים לרשותה". בנוסף החליטה הממשלה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט משה עציוני.

בדו"ח הוועדה, קבע היו"ר השופט עציוני: "כאן חטאנו כולנו, כאן אשמים אנחנו כולנו".

בסוף יולי הועמדו לדין שלושה מן התושבים המתפרעים (ביניהם בן הרוש) ונשפטו לכמה חודשי מאסר. המורשעים ערערו. שניים מהם זוכו, לאחר שהוכח במשפט שהמשטרה בדתה ראיות בעניינם. רק בן הרוש נשאר במאסר. לשוטר היורה נערך בירור והוחלט שלא להגיש נגדו כתב אישום.

היום סבורים כי לא הירי גרם למהומות; התסיסה המזרחית הייתה פורצת בכל התנגשות אחרת עם רשויות המדינה; תגובת התושבים נבעה ממצוקה סוציו-אקונומית ממנה סבלו; ההתארגנות הייתה בתגובה לאפליה העדתית, במיוחד בתחום ההסללה בחינוך, נגד המזרחים. מכל מקום, אירועי ואדי סאליב העלו לראשונה את עוצמת הבעיה העדתית על סדר היום של מדינת ישראל, כאשר התברר בעליל כי רבים מעולי ארצות האיסלאם חשים אפליה על רקע עדתי.

יעקב (עקיבא) אלקאריף, או "דדון" כפי שכונה בשכונה, נותר משותק מהירי ושהה חודשים רבים בבית־החולים אסף הרופא באין לו גואל. מלבד כיסא גלגלים, לא ראתה המשטרה צורך לפצותו. לא היו לו קרובי משפחה. מנהיגי המרד ירדו למחתרת. הממסד ניסה "להשחיר" את המזרחיים על ידי כתבות מגמתיות. ראש העיר אבא חושי הבטיח לשלוח לאלקאריף עזרה סוציאלית, אך זאת לא נשלחה. ממורמר ומבקש את מותו נותר דדון בבית־החולים עד שסודרה לו, באדיבות עיריית חיפה, דירת חדר קטנה בסימטת מדרגות שעולה מוואדי סאליב לרחוב הדר בחיפה. שם נותר משותק עד יום מותו.

כשנתיים לאחר אירועי ואדי סאליב כבר פונו ב־1962 תושבי הוואדי לדיור חלופי משופר. כיום השכונה הרוסה ברובה ומיועדת לשיקום כרובע אמנים.

התיעוד המזרחי של מרד ואדי סאליב היה בארכיון ועד העדה הספרדי בחיפה, שהוצת ונשרף. בזכרון הקולקטיבי הישראלי נותרו אירועי ואדי סאליב כסמל לתגובת המזרחים לתחושות הקיפוח שלהם.